הפוסט הבא מובא, אלא מה, מנקודת המבט שלי, ללא תגובה רישמית מצד הנפשות הפועלות האחרות המוזכרות בו ו/או רצון מצידם לענות לי (על חלק מהדברים!), כאשר עדיין הייתי בפלטרופמה עליה הם חיים. לפיכך, המוצגים והעדויות הם אמת לאמיתה, אולם יתכן שנגועים בסובייקטיביות, אין בהם כדי להטיל דופי באנשים ובמערכת המוזכרים, או בגולשים שבחרו להשאר באותה מערכת ואם הוטל כזה, הוא על דעתי ומנסיוני בלבד.
עם כל ההודעה המפוצצת הזאת, אני עדיין מרגישה שנעשה כאן עוול ושיש אמת וצדק לפחות במרבית דברי.
פוסט זה הוא חובתי לעצמי לתעד את מהלך העוול הזה ואולי גם להוציא אותו "out of my system".
לאחר שינויים אחר שינויים בתפוז, אותם החלקתי בשקט. הרגשתי שאני לא יכולה לשתוק יותר. התכנים שקודמו בדף הבית שלהם, כללו חומר שכל בר דעת יכנה תת-רמה. רובם היו הודעות מפורומים שכללו סוגים שונים של שלישיות, פורנוגרפיה, אלימות, גועל בסיסי ביותר ושאר סנסציות למשיכת קהל.
משהו נשבר אצלי, כשנוסף לכל אלה, כאשר כבר ראיתי בדף הבית של האתר, רשומה המקודמת מתוך בלוג, התברר לי שזו הפעם השלישית, בזמן קצר, בה הם מפרסמים רשומה בינונית מתוך בלוג אישי של נ' עובד שלהם שגם מקורב היטב לד', אישיות מפתח חדשה באתר ושכולכם מכירים.
השלב הבא היה השארת הודעה אצל ד' בבלוג הבית (תחת פוסט הקורא להמלצות בשביל קידום והכולל תגובות ביקורת מצד גולשים אחרים) על נ' שבלוגו האישי, מקודם ללא הפסק - בעמוד הבית של תפוז! - רק בגלל היותו עובד של האתר. תלונה על התכנים שמִדרדרים לצהוב ולמכנה המשותף הנמוך ביותר האפשרי, תהיה כיצד אקודם כעת, לאחר שהוחלפו העורכים, אם קוראי אינם מסוג האנשים שנוהגים להמליץ ומעין בקשה נואשת שיבדקו את החומר שלי גם, גם אם לא המליצו עלי וגם אם אני לא נוהגת להמליץ על עצמי. הוספתי שאם חסרים להם חומרים, שהם נאלצים לפרסם שוב ושוב בלוג פרטי של עובד שלהם, אולי שיכנסו לבלוג שלי, לא יראה להם לא צריך, אבל לפחות שיבדקו.
לא קיבלתי מענה לתגובה זו, למרות שתגובות חדשות ממנה, נענו שוב ושוב.
לעומת זאת, קיבלתי ועוד איך מענה של "ימותו הקנאים" מצד העובד נ', אותו הזכרתי, ועוד ביוזר הרשמי שלו כעובד האתר.
השארת שתי בקשות נוספות לתגובה באותו בלוג.
לא נענתי ולכן: רשומת יאוש על סגירתי את הבלוג בתפוז בגלל שלא קיבלתי תגובה עד עתה, בבלוג הבית.
הענות, מהירה יחסית, של ד' וקבלת תגובה ממנה, סוף סוף, תחת אותה רשומת סגירה בבלוג שלי.
שירשור המשך של תגובות ביני ובינה, כאשר היא, להערכתי, אינה עונה לעניין ואף עוברת לביזוי שלי מסוג האד-הומינם, במקום להתייחס לדברי ולענות להם כפשוטם.
שתי דוגמאות לתגובות שלה אצלי באותה רשומה שקשה לי לשכוח (בפרפרזה, אבל לא כל כך חופשית):
1. על מה אני מתלוננת בכלל, אם קודמתי איזה חודש 3 פעמים ולפיכך יכולים אחרים להאשים אותי בקידום יתר.
2. ביקורת שלה על כך שאני מתירה בבלוגי תגובה אנונימית (מסוג התגובות שאני עצמי קוראת להן תגובת נאצה), בה הזכיר המגיב כינויי גולשים שזוכים, להערכתו לקידום יתר בתפוז.
1. על כך השבתי ומוסיפה גם עכשיו, ש-3 פעמים בחודש, הן כאין וכאפס, לעומת אחרים שמקודמים בתפוז, יום אחר יום ורשומה אחר רשומה, ואף באתר הבית בנוסף לדף הבלוגיה ולעתים באותו הזמן. ופתאום לד' לא כל כך חשוב להאשים אותם בקידום יתר...
זו בעיני ירידה נמוכה מאוד, לפרט את 3 התאריכים בהם קיבלתי את אותו "בול בחירת העורך", באותו חודש, כאשר זה לא שייך לעניין, מסריח מכשל האד הומינם, כלומר היא נתפסת להיכן אפשר לבקר אותי, במקום לענות לטענות שאני מעלה וכן מזניח את שאר הפעמים בהם לא קודמתי.
2. בתגובתי לה, תהיה שלי, כיצד היא מרשה לעצמה לבקר את ההתנהלויות שלי עם תגובות בבלוגי שלי. שוב, לא שייך, אבל ממש לא שייך לעניין ונראה כיריה מהמותן באפלה, ללא חשיבה קודמת או מטרה מעבר למטרת הפגיעה בי. בנוסף, השבתי שהיא אינה מודעת למדיניות אי-מחיקת התגובות שלי בבלוג (גם אלה הפוגעות בי אישית וממש מעליבות) ואינה יודעת עד כמה אני מעורבת בפרטים של מגיבי, עליהם אני טורחת לוודא את כל הפרטים ולזכור אותם בע"פ ולהגיב להם חזרה ככול האפשר, ללא התעלמות מעליבה. משהו שהיא לא טורחת לעשות בבלוג שלה. כשאני חיכיתי לתגובה ממנה.
לאחר אותה החלפת תגובות בינינו, כאשר תחושתי היתה שכל רצונה של ד' היה לנער אותי ממנה וכאשר עוד אני הייתי זאת שניסתה לסגור את זה יפה, נשברתי סופית.
במשך כמה ימים תהיתי ביני לבין עצמי אם להניח לעניין, איך להניח לעניין, או לעזוב באמת, כמו שהצהרתי מתוך תיסכול עוד בהתחלה. לבסוף החלטתי להשאר, בעיקר לאור תגובות הקוראים שלי, שלא הבינו למה עליהם להענש ולכך שהחלטתי לא להיות כלי משחק ו'לתקוע את רגלי באדמה'.
נשארתי, אך לא ללא מה שראיתי כקרב חזרה. הרשומה הבאה היתה על כך שאני נשארת, למרות ד', ובידיעתי שאני יכולה לפחות להשתמש במילים, בבלוג אישי ושלי (!) ניצלתי זאת כדי ל"רדת" עליה היטב.
להגנתי יש לומר, שהבלוג שלי הוא אני. עד השלד העירום. מראש הוא נוצר כדי להוציא תיסכולים וזה בדיוק מה שעשיתי.
למותר לציין שהפסדתי במאבק הזה...?
מה"שווים הצצה" (מעין קידום) בסנוז (שרות המיקרו-בלוגינג של תפוז) הורדתי מיד. הסיבה, ממקור מבוסס היטב, היתה :"לא מגיע לה פרס". הסנוז לא קשור לבלוגיה, הוא מיקרו-בלוג בפני עצמו. הייתי שם מתחילת ימיו, במומלצים שלו ובכלל. לא הייתי שם בחסד, הייתי שם בזכות. היש סיבה נלוזה מזאת להוריד אותי מסרגל הצד הקבוע שם?
מאז אותה רשומה, כתבתי כמה וכמה רשומות, חלקן מתאימות ככפפה ליד לקידום, חלקן כל כך מושקעות, שהיו אולי אפילו מעבר למה שתפוז יכלו להרשות לעצמם לקדם, שכן הקוראים הבבונים, שאליהם הם מכוונים, היו בורחים. הרשומות המושקעות דרשו ימים רבים של השקעה וחיפושי מקורות, הפחות מושקעות, עדיין נגעו לנושאים מעניינים, שב"רומו" של תפוז, אבל תוך כתיבה שנונה ומצחיקה.
חיכיתי.
חיכיתי.
חיכיתי.
ועדיין חיכיתי.
שמשהו מכל זאת יפורסם.
צריך להכניס כאן מאמר מוסגר של מענה לכל אלה שתוהים לעצמם עכשיו אם אני כותבת בשביל קידום ותו לא. אז לא, ממש לא. אבל מי שיגיד שהוא לא רוצה להיות מקודם, או לא שמח מכך כשזה קורה, הוא צבוע. בנוסף, רשומות שנושאן נהגה מראש במוחי כשירות "יידוע הציבור", מה הטעם להן, אם הציבור לא יקרא אותן, אלא רק קוראי הקבועים, שהם כבר אינטליגנטים ברובם בפני עצמם??
ובכן, אחרי כחודש וחצי של פרץ רשומות מדהימות (וכל מי שסבל אי פעם ממחסום כתיבה יבין עד מה גדול התיסכול), כאשר אף רשומה שלי לא קודמה, העזתי לשאול על כך בפורום הבלוגיה, תחת שירשור שכבר פתחו בנושא. בחיל ורעדה ובבישול עצמי טוב טוב, שאני סתם פרנואידית.
קיבלתי מענה מיידי. ד' הודתה בגלוי ובלי בושה שאיני מקודמת בגלל אותה רשומה, לפני כחודש, שכתבתי עליה. היא קראה לזה תוקפנות מילולית.
האם אפשר עוד להעליב ולרמוס יותר ממה שסבלתי עד כה? מסתבר שאפשר. היא הוסיפה שאני גם לא אקודם עד שלא אסיר את אותה הרשומה.
מילא להסיר אותה, גם זה דבר שאינו של מה בכך, משום שמעולם לא מחקתי רשומה, יש לי עקרונות. אבל לא להודיע לי שמתנהל נגדי קרב נקמנות אישי ונסתר?? לתת לי יותר מחודש לקוות, שוב ושוב, לחפש את עצמי במקודמים, לחשוב שאולי רשומה אחת נשכחה, אבל אולי הבאה, ואז שוב, אולי הבאה? ואז שוב, אולי הבאה? לתת לי להתבשל במיץ של עצמי, להפוך ביני לביני, האם אני פרנואידית, האם אני נעלבת ללא סיבה, האם זה בגלל סיכוי קלוש שיש למישהו משהו נגדי, או סתם מקריות? הרי בהתאם לכל הגיון, יותר הגיוני שאני ארגיש לא בסדר עם עצמי, מאשר לחשוב שלא מקדמים אותי בכוונה. לעומת המתלהמים הקופצים שד' רגילה אליהם, אני נוטה קודם לבדוק היכן אני לא בסדר לפני שאני מאשימה אחרים.
אז יותר מחודש אני חושבת שאני לא בסדר ונותנים לי להמשיך לחשוב כך, והיו גם ממשיכים לתת לי להמשיך ככה, עד קץ או באמת כמו שקרה, שהעזתי לשאול בגלוי על דפי הפורום, אם זה בכוונה או לא.
מחקתי את אותה רשומה לגביה היא טענה שדיברתי בתוקפנות (התוקפנות היחידה שלי, היתה כנגדה ולהערכתי בצדק, לא כנגד תפוז. עוד עובדה מחשידה כנגד הנקמנות האישית שלה). מיד, יש לציין.
היא היתה מרוצה וסלחנית והודיע שזוהי פתיחתו של דף חדש בינינו. ואני תהיתי ועדיין תוהה, האם מסר פשוט ממנה לא היה פותר את כל העניין שבועות לפני כן? הרי אני לא ידעתי שנגזר עלי הגולל בקידומי תפוז, בגלל אותה רשומת תסכול שלי. ולא שאני מתממת. אני הכרזתי שאני נשארת באתר למרות ד', לא ידעתי שהאתר הוא הוא ד'!
הוד קדושתה וכוחניותה, החזירה אותי ל"שווים הצצה" בסנוז (אותו סרגל צד של פירסום קבוע בו הייתי), כמחווה של רצון טוב, לדבריה שלה. לא כי מגיע לי, לא כי יש לי 50 מנויים שם, לא כי העדכונים שלי מקוריים, מצחיקים, חכמים. לא כי הייתי שם מראש, במשך חודשים, עד שהיא החליטה פשוט מנקמנות אישית להוריד אותי. אלא כי היא החליטה שהיא עושה לי טובה!
אני שמחתי שאני שם חזרה. אפילו לא נרשם לי במוח, שהיא מציגה את זה כאילו היא עושה לי טובה, כאילו לא מגיע לי באמת. למי מגיע? לר' שמעדכנת פעם בשלושה ימים: "איזו חמודה, חתולינה" או "אוכלת וופל" ???? (אבל היא עובדת של תפוז! אנשים! תנו כבוד!!).
עבר עוד זמן מה מאז, כולל תגובות שלה לסנוזים שלי (אותם עדכוני המיקרובלוגינג של תפוז) שנראו לי יותר כמין התחנפות וניסיון לריצוי, מאשר הודעות כנות.
קיבלתי ממנה גם מסר אם אני מוכנה לפתוח בלוג בית לאתר המשחקים שלהם- שאפו. סרבתי להצעה בעיקר בגלל שהם רצו מתנדב חינם שישקיע מזמנו ומכספו. נתנו למישהי אחרת לפתוח שם את הבלוג, שלא ממריא....
עדיין לא קודמתי.
סוף סוף, כתבתי על בניזרי ורעידות האדמה שלו. נושא לוהט לכל הדעות, שפשוט עצבן אותי. מה נהיה? אני מקבלת מסר מד' שרוצים לקדם את הפוסט הזה שלי (הראשון מזה כמעט חודשיים, כן?) רק שעלי לערוך כמה ירידות שלי על בניזרי משם. הלוו?? כל הפוסט הוא ירידות על ירידות של בן אדם אחר על אנשים חפים מפשע ושהן חסרות כל ביסוס?
אז ערכתי שם תואר אחד משם שנתתי לח"כ הנכבד והשבתי שכל שאר הכתוב הוא כללי ואל לתפוז לחשוש מתביעת לשון הרע.
(דרך אגב, שמתי לב שהיא אוהבת להשתמש בלשון רבים, כאילו כדי להוריד מעצמה אחריות).
הפוסט קודם, יש אלוהים! ולא סתם, אלוהי תפוז בעצמו הראה לי את רחמיו.
אבל זה לא נגמר.
התוכן הרי המשיך להצהיב. אנשים החלו להעיז להתלונן יותר ויותר, הן על עמוד הבית והן על עמוד הבלוגיה. התלונות והתהיות שאני הייתי בין הראשונים להעלות, חזרו עכשיו על עצמן יותר ויותר ובתיסכול גובר. אבל, מאוחר מדי בשבילי, אני הייתי הראשונה לחטוף את האש, כי אני בדרך כלל הראשונה להבחין בפרטים כשהם עוד קטנים, או להעיז להגיד משהו כנגדם.
ניסיתי להתעלם אבל בתת ההכרה הכל נרשם והצטבר לי.
חוץ ממאבק יומיומי באי מתן התוכן הפורנוגרפי, האלים והמצהיב של תפוז להרשם במוחי, בשעה שאני עוברת מהר על דף הבית כדי להגיע לפורומים. המשכתי להתקל בקהל הנבוב של האתר. זה הגיע עד כדי כך, שמצאתי את עצמי מתכסחת שוב ושוב עם גולשים שהם תת רמה.
הזכרתי כבר את "ימותו הקנאים"? 4 פעמים לפחות שמעתי את המשפט הזה נאמר ישירות או בעקיפין לגבי מגולשים ומעובדים של תפוז.
בקיצור, כשגועל נפש של תוכן, שאני בתור אדם בוגר, כל שכן צעירים שנכנסים לאתר, התקשתי להתמודד איתו, חודר בבוטות למרחב האישי שלי, נקמנות אישית מצידה של ד', גולשים שבכלל לא פניתי אליהם, שעונים לי בטימטום - מוריד ומוריד את מפלס הסבל שלי, נתקלתי במסמר האחרון שלי בארון המתים של תפוז: שוב פעם נ'.
נ' הזה, לא עושה רושם של אדם חכם במיוחד. במספר הפעמים שנתקלתי בו (חוץ מפורום מסויים שהוא מנהל וששם הוא אכן ענה לי במקצועיות ובנחמדות, כמובן להודעות מקצועיות ונחמדות משלי), הוא היה ילדותי, לא מקצועי ומעליב.
(ואני אוסיף שקיבלתי עדות נוספת, ללא מקורות, מעוד מישהו שנתקל בהתנהגות הנלוזה שלו ובאי שביעות הרצון ממנו מגולשים אחרים בתפוז).
אותו נ' פירסם בפורום הבלוגיה את הבלוג הרשמי שלו וקרא לנו, הגולשים לבוא לקרוא על קומונת פרו אנה של תפוז. עכשיו, אני לא מתחסדת גדולה, אבל זו לא קומונה שהיא בעד אנורקסיה???????
תגובתי מתחתיו היתה בוטה בהתאם, קצרה ולעניין: "קומונות זבל לא מעניינות".
נ' השיב בטיפשותו הרגילה: "יפה לך לדבר מגעיל".
תשובתי היתה: "יש דרך אחרת להסתכל על קומונה שהיא בעד אנורקסיה??"
רק כמה שעות אחר כך, מסתבר לי שהשיחה הקטנה הזו בינינו, כולל ההודעה הראשונה שלו שמפרסמת את אותה קומונת פרו-אנרוקסיה בעליצות, פשוט נמחקה. אם כל מה שהיה חשוב זה היה למחוק שפה והעלבות ההדיות מהפורום, כמו שנהוג מדי פעם, למה הם מחקו את ההודעה הראשונה שלו גם? וככל שאני מבינה, אני, לא פגעתי בו אישית, אולם הוא כיוון קללה ישירות אלי!
שוב פעם משהו מריח לא טוב? (ד' כבר נזפה בי פעם שאמרתי "מסריח", לכן חונכתי לדבר יפה הפעם) .... בתפוז?
על מה הם מנסים לכסות הפעם? על עובד משתולל שלהם, שפוגע בלקוחות? על עידוד לאנורקסיה רק כי זה מביא לקוחות? על עצמם כנגד תביעת דיבה מצידי?
אולי ניסו להגן עלי? המממ... לא.
תפוז מעדיפים להחזיק בו ולא לקרוא אותו לסדר, או לישב הדורים בינו ובין הגולשים, מאשר לתת לגולשים ובלוגרים וותיקים שלהם ללכת.... (הוא טוב להם עם ילדות בנות 17).
אחרי שאותו השרשור נמחק, אני הרי לא פריירית (קצת מהזמן) והבאתי שוב את הדברים לידיעת הציבור באותו הפורום, בנוסח: "היה כאן שרשור כך וכך שנמחק". הפעם הם לא מחקו, אבל גם לא קיבלתי שום תגובה רשמית מהם. לא התנצלות, אפילו לא הסבר.
עזבתי את תפוז.
שוב אני בודקת (כבר אמרתי שאני קולטת את כל הפרטים) ושעות ספורות אחרי הפוסט בו אני מכריזה שאני עוזבת את תפוז, כשהדיו מהמקלדת שלי עדיין לא הספיק להתייבש, אני מגלה שהורידו אותי מה"שווים הצצה" של הסנוז. פוסט העזיבה שלי פורסם (ללא תכנון מראש) בצהרים, מה שאומר שה-"powers that be"של תפוז, קרי: ד', ראו אותו מיד, לא חשבו להגיב לי בכלל כדי לנסות לשמור אותי אצלם (אני לא נעלבת, רבים וטובים ממני הם לא השאירו) ומיהרו לקפוץ על המציאה. דף חדש, אה? עוד הוכחה לי, שלא היתה פה שום כוונה אמיתית לפתוח דף חדש איתי, אלא רק התחשבנות בפוטנציה שמחכה לשעת הכושר שלה.
מאז אני כאן, גמרתי עם כל דבר כתום, חוץ מהפרי האמיתי. לא לקוחה שלהם יותר, לא של הפורומים, לא של הסנוז, לא של הבלוגיה, לא של האלבומים, לא של הפליקס. יוצאי הדופן היחידים שלהם אני אגיב, הם הבלוגרים שם, שלהם הייתי נאמנה מראש. הם לא אשמים וזה לא קשור אליהם. יש לי קישור ישיר אליהם ויש לי קורא RSS לחומר חדש שלהם. אני יכולה לעקוף את תפוז בקלות כדי להמשיך לקרוא ולהגיב אצלם.
כמה סיבות לכך:
1. בגלל גודל האתר, הנגישות שלו לכל אחד והמשיכה המכוונת מראש מצידם לכמות לעומת איכות, אני פשוט לא רוצה להתקל יותר בילדים, בתגובות ירודות בפורומים, ברשומות מפגרות.
2. ברגע שכבר מגיבים בפורום רציני אחד, זה גורר להגיב הלאה גם במקומות אחרים.
3. גם כשמגיבים במקומות ספציפיים שמצליחים לשמור על רמה למרות כל הסיכויים (למשל, פורום בלוגים), עלולים להתקל בתגובות קלוקלות. נתקלתי בזה, למשל, באתר "הידען", אתר מכובד וספציפי הרבה יותר מתפוז, על אחת כמה וכמה באתר שחרט על דגלו להיות שטותניק.
4. אני לא יכולה למנוע מאנשים מלהגיב לי ברגע שאני מסניזה משהו, או מגיבה בפורום. וכמובן שזה גם נוגד כל הגיון או זכות דיבור, אז פשוט נמאס לי לקבל תגובות מטופשות ושלום, שלום.
גיליתי (לטיפשותי, או אולי לתרדמתי), שלכל דבר שתפוז עשו וריכזו אצלם, יש מענה ברשת. יש לי עדכונים נוסח הסנוז, דרך טוויטר, יש לי אלבומים ומצגות דרך פיקסה, יש לי בלוג, יש לי סטטיסטיקות והרבה יותר מפורטות, יש לי אמצעי קשר עם הקוראים אותי או עם מי שאני קוראת אותו, יש פורומים גם באתרים אחרים, ויש ויש ויש.....
לסיום ולמקרה שמישהו חושב שאני תמימה. אי אפשר לברוח מאנשים, לא רק בתפוז יש ילדים, ילדים מפגרים, או מבוגרים שהם ילדים. אני מודעת לזה. הצעד שלקחתי מנסה למזער את התופעה. לפחות לגבי.
הבנתי שבלוגרים דווקא נוטים לעבור מפלטפורמה לפלטפורמה, שזו לא בושה. שאני לא צריכה להרגיש בוגדת בעצמי, בקוראי, או שאני משאירה אחרי בלוג רפאים, כי עזבתי בלוג ראשון בחיי ושהייתי כל כך נאמנה לו בפלטרופמה אחת. אולי זה דווקא מראה על התבגרות, אם ננסה לחשוב על זה בחיוב. או סתם סדר עדיפויות שונה בחיים, אם נחשוב על זה כיכולת התאמה ואלסטיות למצבים שנופלים עליך ושאתה לא מסכים איתם.
בכל מקרה, הכל קטן פה, יתכן שאת הקבר שלי בבלוגוספירה הישראלית הכללית (והמקושרת היטב) אני רק מעמיקה עם רשומה זו.
אבל אלו קורותי.
עם כל ההודעה המפוצצת הזאת, אני עדיין מרגישה שנעשה כאן עוול ושיש אמת וצדק לפחות במרבית דברי.
פוסט זה הוא חובתי לעצמי לתעד את מהלך העוול הזה ואולי גם להוציא אותו "out of my system".
לאחר שינויים אחר שינויים בתפוז, אותם החלקתי בשקט. הרגשתי שאני לא יכולה לשתוק יותר. התכנים שקודמו בדף הבית שלהם, כללו חומר שכל בר דעת יכנה תת-רמה. רובם היו הודעות מפורומים שכללו סוגים שונים של שלישיות, פורנוגרפיה, אלימות, גועל בסיסי ביותר ושאר סנסציות למשיכת קהל.
משהו נשבר אצלי, כשנוסף לכל אלה, כאשר כבר ראיתי בדף הבית של האתר, רשומה המקודמת מתוך בלוג, התברר לי שזו הפעם השלישית, בזמן קצר, בה הם מפרסמים רשומה בינונית מתוך בלוג אישי של נ' עובד שלהם שגם מקורב היטב לד', אישיות מפתח חדשה באתר ושכולכם מכירים.
השלב הבא היה השארת הודעה אצל ד' בבלוג הבית (תחת פוסט הקורא להמלצות בשביל קידום והכולל תגובות ביקורת מצד גולשים אחרים) על נ' שבלוגו האישי, מקודם ללא הפסק - בעמוד הבית של תפוז! - רק בגלל היותו עובד של האתר. תלונה על התכנים שמִדרדרים לצהוב ולמכנה המשותף הנמוך ביותר האפשרי, תהיה כיצד אקודם כעת, לאחר שהוחלפו העורכים, אם קוראי אינם מסוג האנשים שנוהגים להמליץ ומעין בקשה נואשת שיבדקו את החומר שלי גם, גם אם לא המליצו עלי וגם אם אני לא נוהגת להמליץ על עצמי. הוספתי שאם חסרים להם חומרים, שהם נאלצים לפרסם שוב ושוב בלוג פרטי של עובד שלהם, אולי שיכנסו לבלוג שלי, לא יראה להם לא צריך, אבל לפחות שיבדקו.
לא קיבלתי מענה לתגובה זו, למרות שתגובות חדשות ממנה, נענו שוב ושוב.
לעומת זאת, קיבלתי ועוד איך מענה של "ימותו הקנאים" מצד העובד נ', אותו הזכרתי, ועוד ביוזר הרשמי שלו כעובד האתר.
השארת שתי בקשות נוספות לתגובה באותו בלוג.
לא נענתי ולכן: רשומת יאוש על סגירתי את הבלוג בתפוז בגלל שלא קיבלתי תגובה עד עתה, בבלוג הבית.
הענות, מהירה יחסית, של ד' וקבלת תגובה ממנה, סוף סוף, תחת אותה רשומת סגירה בבלוג שלי.
שירשור המשך של תגובות ביני ובינה, כאשר היא, להערכתי, אינה עונה לעניין ואף עוברת לביזוי שלי מסוג האד-הומינם, במקום להתייחס לדברי ולענות להם כפשוטם.
שתי דוגמאות לתגובות שלה אצלי באותה רשומה שקשה לי לשכוח (בפרפרזה, אבל לא כל כך חופשית):
1. על מה אני מתלוננת בכלל, אם קודמתי איזה חודש 3 פעמים ולפיכך יכולים אחרים להאשים אותי בקידום יתר.
2. ביקורת שלה על כך שאני מתירה בבלוגי תגובה אנונימית (מסוג התגובות שאני עצמי קוראת להן תגובת נאצה), בה הזכיר המגיב כינויי גולשים שזוכים, להערכתו לקידום יתר בתפוז.
1. על כך השבתי ומוסיפה גם עכשיו, ש-3 פעמים בחודש, הן כאין וכאפס, לעומת אחרים שמקודמים בתפוז, יום אחר יום ורשומה אחר רשומה, ואף באתר הבית בנוסף לדף הבלוגיה ולעתים באותו הזמן. ופתאום לד' לא כל כך חשוב להאשים אותם בקידום יתר...
זו בעיני ירידה נמוכה מאוד, לפרט את 3 התאריכים בהם קיבלתי את אותו "בול בחירת העורך", באותו חודש, כאשר זה לא שייך לעניין, מסריח מכשל האד הומינם, כלומר היא נתפסת להיכן אפשר לבקר אותי, במקום לענות לטענות שאני מעלה וכן מזניח את שאר הפעמים בהם לא קודמתי.
2. בתגובתי לה, תהיה שלי, כיצד היא מרשה לעצמה לבקר את ההתנהלויות שלי עם תגובות בבלוגי שלי. שוב, לא שייך, אבל ממש לא שייך לעניין ונראה כיריה מהמותן באפלה, ללא חשיבה קודמת או מטרה מעבר למטרת הפגיעה בי. בנוסף, השבתי שהיא אינה מודעת למדיניות אי-מחיקת התגובות שלי בבלוג (גם אלה הפוגעות בי אישית וממש מעליבות) ואינה יודעת עד כמה אני מעורבת בפרטים של מגיבי, עליהם אני טורחת לוודא את כל הפרטים ולזכור אותם בע"פ ולהגיב להם חזרה ככול האפשר, ללא התעלמות מעליבה. משהו שהיא לא טורחת לעשות בבלוג שלה. כשאני חיכיתי לתגובה ממנה.
לאחר אותה החלפת תגובות בינינו, כאשר תחושתי היתה שכל רצונה של ד' היה לנער אותי ממנה וכאשר עוד אני הייתי זאת שניסתה לסגור את זה יפה, נשברתי סופית.
במשך כמה ימים תהיתי ביני לבין עצמי אם להניח לעניין, איך להניח לעניין, או לעזוב באמת, כמו שהצהרתי מתוך תיסכול עוד בהתחלה. לבסוף החלטתי להשאר, בעיקר לאור תגובות הקוראים שלי, שלא הבינו למה עליהם להענש ולכך שהחלטתי לא להיות כלי משחק ו'לתקוע את רגלי באדמה'.
נשארתי, אך לא ללא מה שראיתי כקרב חזרה. הרשומה הבאה היתה על כך שאני נשארת, למרות ד', ובידיעתי שאני יכולה לפחות להשתמש במילים, בבלוג אישי ושלי (!) ניצלתי זאת כדי ל"רדת" עליה היטב.
להגנתי יש לומר, שהבלוג שלי הוא אני. עד השלד העירום. מראש הוא נוצר כדי להוציא תיסכולים וזה בדיוק מה שעשיתי.
למותר לציין שהפסדתי במאבק הזה...?
מה"שווים הצצה" (מעין קידום) בסנוז (שרות המיקרו-בלוגינג של תפוז) הורדתי מיד. הסיבה, ממקור מבוסס היטב, היתה :"לא מגיע לה פרס". הסנוז לא קשור לבלוגיה, הוא מיקרו-בלוג בפני עצמו. הייתי שם מתחילת ימיו, במומלצים שלו ובכלל. לא הייתי שם בחסד, הייתי שם בזכות. היש סיבה נלוזה מזאת להוריד אותי מסרגל הצד הקבוע שם?
מאז אותה רשומה, כתבתי כמה וכמה רשומות, חלקן מתאימות ככפפה ליד לקידום, חלקן כל כך מושקעות, שהיו אולי אפילו מעבר למה שתפוז יכלו להרשות לעצמם לקדם, שכן הקוראים הבבונים, שאליהם הם מכוונים, היו בורחים. הרשומות המושקעות דרשו ימים רבים של השקעה וחיפושי מקורות, הפחות מושקעות, עדיין נגעו לנושאים מעניינים, שב"רומו" של תפוז, אבל תוך כתיבה שנונה ומצחיקה.
חיכיתי.
חיכיתי.
חיכיתי.
ועדיין חיכיתי.
שמשהו מכל זאת יפורסם.
צריך להכניס כאן מאמר מוסגר של מענה לכל אלה שתוהים לעצמם עכשיו אם אני כותבת בשביל קידום ותו לא. אז לא, ממש לא. אבל מי שיגיד שהוא לא רוצה להיות מקודם, או לא שמח מכך כשזה קורה, הוא צבוע. בנוסף, רשומות שנושאן נהגה מראש במוחי כשירות "יידוע הציבור", מה הטעם להן, אם הציבור לא יקרא אותן, אלא רק קוראי הקבועים, שהם כבר אינטליגנטים ברובם בפני עצמם??
ובכן, אחרי כחודש וחצי של פרץ רשומות מדהימות (וכל מי שסבל אי פעם ממחסום כתיבה יבין עד מה גדול התיסכול), כאשר אף רשומה שלי לא קודמה, העזתי לשאול על כך בפורום הבלוגיה, תחת שירשור שכבר פתחו בנושא. בחיל ורעדה ובבישול עצמי טוב טוב, שאני סתם פרנואידית.
קיבלתי מענה מיידי. ד' הודתה בגלוי ובלי בושה שאיני מקודמת בגלל אותה רשומה, לפני כחודש, שכתבתי עליה. היא קראה לזה תוקפנות מילולית.
האם אפשר עוד להעליב ולרמוס יותר ממה שסבלתי עד כה? מסתבר שאפשר. היא הוסיפה שאני גם לא אקודם עד שלא אסיר את אותה הרשומה.
מילא להסיר אותה, גם זה דבר שאינו של מה בכך, משום שמעולם לא מחקתי רשומה, יש לי עקרונות. אבל לא להודיע לי שמתנהל נגדי קרב נקמנות אישי ונסתר?? לתת לי יותר מחודש לקוות, שוב ושוב, לחפש את עצמי במקודמים, לחשוב שאולי רשומה אחת נשכחה, אבל אולי הבאה, ואז שוב, אולי הבאה? ואז שוב, אולי הבאה? לתת לי להתבשל במיץ של עצמי, להפוך ביני לביני, האם אני פרנואידית, האם אני נעלבת ללא סיבה, האם זה בגלל סיכוי קלוש שיש למישהו משהו נגדי, או סתם מקריות? הרי בהתאם לכל הגיון, יותר הגיוני שאני ארגיש לא בסדר עם עצמי, מאשר לחשוב שלא מקדמים אותי בכוונה. לעומת המתלהמים הקופצים שד' רגילה אליהם, אני נוטה קודם לבדוק היכן אני לא בסדר לפני שאני מאשימה אחרים.
אז יותר מחודש אני חושבת שאני לא בסדר ונותנים לי להמשיך לחשוב כך, והיו גם ממשיכים לתת לי להמשיך ככה, עד קץ או באמת כמו שקרה, שהעזתי לשאול בגלוי על דפי הפורום, אם זה בכוונה או לא.
מחקתי את אותה רשומה לגביה היא טענה שדיברתי בתוקפנות (התוקפנות היחידה שלי, היתה כנגדה ולהערכתי בצדק, לא כנגד תפוז. עוד עובדה מחשידה כנגד הנקמנות האישית שלה). מיד, יש לציין.
היא היתה מרוצה וסלחנית והודיע שזוהי פתיחתו של דף חדש בינינו. ואני תהיתי ועדיין תוהה, האם מסר פשוט ממנה לא היה פותר את כל העניין שבועות לפני כן? הרי אני לא ידעתי שנגזר עלי הגולל בקידומי תפוז, בגלל אותה רשומת תסכול שלי. ולא שאני מתממת. אני הכרזתי שאני נשארת באתר למרות ד', לא ידעתי שהאתר הוא הוא ד'!
הוד קדושתה וכוחניותה, החזירה אותי ל"שווים הצצה" בסנוז (אותו סרגל צד של פירסום קבוע בו הייתי), כמחווה של רצון טוב, לדבריה שלה. לא כי מגיע לי, לא כי יש לי 50 מנויים שם, לא כי העדכונים שלי מקוריים, מצחיקים, חכמים. לא כי הייתי שם מראש, במשך חודשים, עד שהיא החליטה פשוט מנקמנות אישית להוריד אותי. אלא כי היא החליטה שהיא עושה לי טובה!
אני שמחתי שאני שם חזרה. אפילו לא נרשם לי במוח, שהיא מציגה את זה כאילו היא עושה לי טובה, כאילו לא מגיע לי באמת. למי מגיע? לר' שמעדכנת פעם בשלושה ימים: "איזו חמודה, חתולינה" או "אוכלת וופל" ???? (אבל היא עובדת של תפוז! אנשים! תנו כבוד!!).
עבר עוד זמן מה מאז, כולל תגובות שלה לסנוזים שלי (אותם עדכוני המיקרובלוגינג של תפוז) שנראו לי יותר כמין התחנפות וניסיון לריצוי, מאשר הודעות כנות.
קיבלתי ממנה גם מסר אם אני מוכנה לפתוח בלוג בית לאתר המשחקים שלהם- שאפו. סרבתי להצעה בעיקר בגלל שהם רצו מתנדב חינם שישקיע מזמנו ומכספו. נתנו למישהי אחרת לפתוח שם את הבלוג, שלא ממריא....
עדיין לא קודמתי.
סוף סוף, כתבתי על בניזרי ורעידות האדמה שלו. נושא לוהט לכל הדעות, שפשוט עצבן אותי. מה נהיה? אני מקבלת מסר מד' שרוצים לקדם את הפוסט הזה שלי (הראשון מזה כמעט חודשיים, כן?) רק שעלי לערוך כמה ירידות שלי על בניזרי משם. הלוו?? כל הפוסט הוא ירידות על ירידות של בן אדם אחר על אנשים חפים מפשע ושהן חסרות כל ביסוס?
אז ערכתי שם תואר אחד משם שנתתי לח"כ הנכבד והשבתי שכל שאר הכתוב הוא כללי ואל לתפוז לחשוש מתביעת לשון הרע.
(דרך אגב, שמתי לב שהיא אוהבת להשתמש בלשון רבים, כאילו כדי להוריד מעצמה אחריות).
הפוסט קודם, יש אלוהים! ולא סתם, אלוהי תפוז בעצמו הראה לי את רחמיו.
אבל זה לא נגמר.
התוכן הרי המשיך להצהיב. אנשים החלו להעיז להתלונן יותר ויותר, הן על עמוד הבית והן על עמוד הבלוגיה. התלונות והתהיות שאני הייתי בין הראשונים להעלות, חזרו עכשיו על עצמן יותר ויותר ובתיסכול גובר. אבל, מאוחר מדי בשבילי, אני הייתי הראשונה לחטוף את האש, כי אני בדרך כלל הראשונה להבחין בפרטים כשהם עוד קטנים, או להעיז להגיד משהו כנגדם.
ניסיתי להתעלם אבל בתת ההכרה הכל נרשם והצטבר לי.
חוץ ממאבק יומיומי באי מתן התוכן הפורנוגרפי, האלים והמצהיב של תפוז להרשם במוחי, בשעה שאני עוברת מהר על דף הבית כדי להגיע לפורומים. המשכתי להתקל בקהל הנבוב של האתר. זה הגיע עד כדי כך, שמצאתי את עצמי מתכסחת שוב ושוב עם גולשים שהם תת רמה.
הזכרתי כבר את "ימותו הקנאים"? 4 פעמים לפחות שמעתי את המשפט הזה נאמר ישירות או בעקיפין לגבי מגולשים ומעובדים של תפוז.
בקיצור, כשגועל נפש של תוכן, שאני בתור אדם בוגר, כל שכן צעירים שנכנסים לאתר, התקשתי להתמודד איתו, חודר בבוטות למרחב האישי שלי, נקמנות אישית מצידה של ד', גולשים שבכלל לא פניתי אליהם, שעונים לי בטימטום - מוריד ומוריד את מפלס הסבל שלי, נתקלתי במסמר האחרון שלי בארון המתים של תפוז: שוב פעם נ'.
נ' הזה, לא עושה רושם של אדם חכם במיוחד. במספר הפעמים שנתקלתי בו (חוץ מפורום מסויים שהוא מנהל וששם הוא אכן ענה לי במקצועיות ובנחמדות, כמובן להודעות מקצועיות ונחמדות משלי), הוא היה ילדותי, לא מקצועי ומעליב.
(ואני אוסיף שקיבלתי עדות נוספת, ללא מקורות, מעוד מישהו שנתקל בהתנהגות הנלוזה שלו ובאי שביעות הרצון ממנו מגולשים אחרים בתפוז).
אותו נ' פירסם בפורום הבלוגיה את הבלוג הרשמי שלו וקרא לנו, הגולשים לבוא לקרוא על קומונת פרו אנה של תפוז. עכשיו, אני לא מתחסדת גדולה, אבל זו לא קומונה שהיא בעד אנורקסיה???????
תגובתי מתחתיו היתה בוטה בהתאם, קצרה ולעניין: "קומונות זבל לא מעניינות".
נ' השיב בטיפשותו הרגילה: "יפה לך לדבר מגעיל".
תשובתי היתה: "יש דרך אחרת להסתכל על קומונה שהיא בעד אנורקסיה??"
רק כמה שעות אחר כך, מסתבר לי שהשיחה הקטנה הזו בינינו, כולל ההודעה הראשונה שלו שמפרסמת את אותה קומונת פרו-אנרוקסיה בעליצות, פשוט נמחקה. אם כל מה שהיה חשוב זה היה למחוק שפה והעלבות ההדיות מהפורום, כמו שנהוג מדי פעם, למה הם מחקו את ההודעה הראשונה שלו גם? וככל שאני מבינה, אני, לא פגעתי בו אישית, אולם הוא כיוון קללה ישירות אלי!
שוב פעם משהו מריח לא טוב? (ד' כבר נזפה בי פעם שאמרתי "מסריח", לכן חונכתי לדבר יפה הפעם) .... בתפוז?
על מה הם מנסים לכסות הפעם? על עובד משתולל שלהם, שפוגע בלקוחות? על עידוד לאנורקסיה רק כי זה מביא לקוחות? על עצמם כנגד תביעת דיבה מצידי?
אולי ניסו להגן עלי? המממ... לא.
תפוז מעדיפים להחזיק בו ולא לקרוא אותו לסדר, או לישב הדורים בינו ובין הגולשים, מאשר לתת לגולשים ובלוגרים וותיקים שלהם ללכת.... (הוא טוב להם עם ילדות בנות 17).
אחרי שאותו השרשור נמחק, אני הרי לא פריירית (קצת מהזמן) והבאתי שוב את הדברים לידיעת הציבור באותו הפורום, בנוסח: "היה כאן שרשור כך וכך שנמחק". הפעם הם לא מחקו, אבל גם לא קיבלתי שום תגובה רשמית מהם. לא התנצלות, אפילו לא הסבר.
עזבתי את תפוז.
שוב אני בודקת (כבר אמרתי שאני קולטת את כל הפרטים) ושעות ספורות אחרי הפוסט בו אני מכריזה שאני עוזבת את תפוז, כשהדיו מהמקלדת שלי עדיין לא הספיק להתייבש, אני מגלה שהורידו אותי מה"שווים הצצה" של הסנוז. פוסט העזיבה שלי פורסם (ללא תכנון מראש) בצהרים, מה שאומר שה-"powers that be"של תפוז, קרי: ד', ראו אותו מיד, לא חשבו להגיב לי בכלל כדי לנסות לשמור אותי אצלם (אני לא נעלבת, רבים וטובים ממני הם לא השאירו) ומיהרו לקפוץ על המציאה. דף חדש, אה? עוד הוכחה לי, שלא היתה פה שום כוונה אמיתית לפתוח דף חדש איתי, אלא רק התחשבנות בפוטנציה שמחכה לשעת הכושר שלה.
מאז אני כאן, גמרתי עם כל דבר כתום, חוץ מהפרי האמיתי. לא לקוחה שלהם יותר, לא של הפורומים, לא של הסנוז, לא של הבלוגיה, לא של האלבומים, לא של הפליקס. יוצאי הדופן היחידים שלהם אני אגיב, הם הבלוגרים שם, שלהם הייתי נאמנה מראש. הם לא אשמים וזה לא קשור אליהם. יש לי קישור ישיר אליהם ויש לי קורא RSS לחומר חדש שלהם. אני יכולה לעקוף את תפוז בקלות כדי להמשיך לקרוא ולהגיב אצלם.
כמה סיבות לכך:
1. בגלל גודל האתר, הנגישות שלו לכל אחד והמשיכה המכוונת מראש מצידם לכמות לעומת איכות, אני פשוט לא רוצה להתקל יותר בילדים, בתגובות ירודות בפורומים, ברשומות מפגרות.
2. ברגע שכבר מגיבים בפורום רציני אחד, זה גורר להגיב הלאה גם במקומות אחרים.
3. גם כשמגיבים במקומות ספציפיים שמצליחים לשמור על רמה למרות כל הסיכויים (למשל, פורום בלוגים), עלולים להתקל בתגובות קלוקלות. נתקלתי בזה, למשל, באתר "הידען", אתר מכובד וספציפי הרבה יותר מתפוז, על אחת כמה וכמה באתר שחרט על דגלו להיות שטותניק.
4. אני לא יכולה למנוע מאנשים מלהגיב לי ברגע שאני מסניזה משהו, או מגיבה בפורום. וכמובן שזה גם נוגד כל הגיון או זכות דיבור, אז פשוט נמאס לי לקבל תגובות מטופשות ושלום, שלום.
גיליתי (לטיפשותי, או אולי לתרדמתי), שלכל דבר שתפוז עשו וריכזו אצלם, יש מענה ברשת. יש לי עדכונים נוסח הסנוז, דרך טוויטר, יש לי אלבומים ומצגות דרך פיקסה, יש לי בלוג, יש לי סטטיסטיקות והרבה יותר מפורטות, יש לי אמצעי קשר עם הקוראים אותי או עם מי שאני קוראת אותו, יש פורומים גם באתרים אחרים, ויש ויש ויש.....
לסיום ולמקרה שמישהו חושב שאני תמימה. אי אפשר לברוח מאנשים, לא רק בתפוז יש ילדים, ילדים מפגרים, או מבוגרים שהם ילדים. אני מודעת לזה. הצעד שלקחתי מנסה למזער את התופעה. לפחות לגבי.
הבנתי שבלוגרים דווקא נוטים לעבור מפלטפורמה לפלטפורמה, שזו לא בושה. שאני לא צריכה להרגיש בוגדת בעצמי, בקוראי, או שאני משאירה אחרי בלוג רפאים, כי עזבתי בלוג ראשון בחיי ושהייתי כל כך נאמנה לו בפלטרופמה אחת. אולי זה דווקא מראה על התבגרות, אם ננסה לחשוב על זה בחיוב. או סתם סדר עדיפויות שונה בחיים, אם נחשוב על זה כיכולת התאמה ואלסטיות למצבים שנופלים עליך ושאתה לא מסכים איתם.
בכל מקרה, הכל קטן פה, יתכן שאת הקבר שלי בבלוגוספירה הישראלית הכללית (והמקושרת היטב) אני רק מעמיקה עם רשומה זו.
אבל אלו קורותי.
