זוכרים שפעם חשבו שבעתיד מוח האדם יהיה מחובר ישירות לטכנולוגיה? אז העתיד כבר כאן

משהו לא בסדר באינטרנט שלי. כהדיוטה מותר לי לדבר בצורה כוללנית ולהגיד "האינטרנט שלי".
כהדיוטה אני גם עושה את כל הפעולות המצופות ממני: מנתקת את ספק הראוטר מהחשמל ומחזירה, לוחצת על repair על אייקון הרשת האלחוטית, הופכת דתיה אדוקה לרגע ומתפללת לשליט הסייברנטיקה שישפיע עלי מחמלתו ויחזיר את המצב לקדמותו.
ביומיים האחרונים הרשת שלי לא כתמול שלשום. היא לא מתנתקת, אבל גם לא טורחת לעבוד כהרגלה. כהרגלה? כהרגלי כמובן.
אבוד, מי שכבר מחובר לאינטרנט, מחובר במלוא רמ"ח אבריו, וואטבר דאת מינז. אז זה משנה שאין לי שקע בעורף אליו מתחבר תקע מושך כאבל? אני לא חושבת. החיים שלי משפיעים על הטכנולוגיה שאינני מבינה ואותה טכנולוגיה שאינני מבינה משפיעה בחזרה על החיים שלי. בתחום העתידנות יש כאבל שחייבים לראות שמוסף למשוואה הזאת. פרט פעוט כמו ה"אינטרנט שלי" שהפסיק לעבוד כמו שצריך גרם לי להבין שהכאבל כבר קיים. זה שלא רואים אותו אומר לי שאולי מדובר באלוהים.
או שהעתיד כבר כאן, מתחת לאף. העתיד הטכנולוגי, אותה שאיפה, שמרוב שעסוקים בה שוכחים לפעמים שאנחנו כבר מנגבים את האף, אחרי שלקחנו אותה.

אני רוצה

הבנתי ש"אני רוצה" זה כל העניין בתקופתינו. שלא תחשבו שאני לא חלק מהעניין. הייתי תמיד, אבל מתי שהוא, כשהחיים לא נתנו לי את כל מה ש"אני רוצה" נטשתי את הסיסמה הזאת לזמן מה. אז כן, אני מרגישה בוגדת. כן, בהחלט, שאני מרגישה אאוטסיידרית מכל השאר. רוב הזמן לא נעים לי, שלא עמדתי בדרישות הדור שלי וה"אני רוצה" שלו. לטובתי יאמר שזה לא שהפסקתי לרצות. לרעתי יאמר שהפסקתי לדרוש.
כל מי שהכרתי אי פעם ולא נפלו לתהומות כמוני, המשיכו לדרוש. הן דרשו בעל וקריירה וילדים, הם דרשו קריירה או לפחות הכנסה יפה ואישה וילדים. אני כל מה שדרשתי אי פעם היה להיות שייכת לזן הזה של קריירה וילדים.
רציתי, או איך רציתי. אמרתי תמיד שאני רוצה לגור בפנטהאוז שצופה על גגות העיר מלמעלה, או בית עם גינה, באיזה ישוב מבודד. שני הפכים, מוזר, אבל שניהם קרצו לי באותה מידה.
אז רציתי, אז מה? בזמן שאני הייתי עסוקה בלרצות, כל חברי הילדות שלי היו עסוקים בלהשיג קצת פחות. והם השיגו את זה, אבל ברגע שהם השיגו, החיים שלהם היו מלאים הרבה יותר משלי. זאת שמחכה למזג האוויר הנכון, במקום להטיל עוגן בזמן ואז להמשיך הלאה אל החוף הבא.
אני ישר חיכיתי למושלם, הם פשוט לא חיכו. הם גם רצו ואז יישמו. אני רציתי יותר מנמל בטוח, אני רציתי את חופי אמריקה החדשה. אולי זאת הטעות שלי. אולי רציתי יותר מדי. אולי רציתי, כמו שצריך, אבל בלי לחשב מראש את הסיכונים.
הימרתי על הכל או לא כלום.
וזה בדרך כלל מה שרוב האנשים לא עושים.
אז כנראה שסתם הפסדתי.
אבל חשוב לי להגיד שגם "אני רוצה". בחיי שאני לא יודעת למה.
הפכתי 'ביטניקית' מבלי רצון, קיבלתי את כל מה שהחיים הפילו עלי, התאיישתי ולמדתי לחיות בלי כלום, אבל כנראה שזאת לא אני, כי אני חייבת לצעוק לעולם, שגם אני רוצה. כי אני מרגישה שאני בוגדת. שאני לא אחת מהחברה. למרות שאני חיה כאילו לא, עניה וחבוטה, עדיין חשוב לי לזעוק ליקום, שגם אני רוצה!

כמעט שכחתי

יומן הקפטן:
כבר כמה חודשים שאין לי לא פסיכולוגית ולא פסיכיאטר. העפתי אותם, או עפתי מהם.
(וזה לא אומר שמצבי יותר טוב).

בזמן האחרון נראה לי שהבלוג הזה הופך ללוג רשת במובן הראשוני שלו.

מקאמה שהופרטה

בוטוקס. גם אם זה לא נראה טבעי. אף סולד. לא. אף שנראה טבעי. חזה גדול. כן. אבל כאילו טבעי. יחסי אהבה-שינאה לטבע באופן כללי. רגלים בקו אחיד לכל האורך. בטן. מה פתאום, שואבים אותה. זה לא מתאים לבת 40 שרוצה לסחוט עוד מחמאה. חייבים לעמוד בסטנדרטים החדשים, של 60 במקום 20, ככה אומרים, זה מופיע בכל המגזינים ובכל המסכים. פלזמה.
לא מה פתאום, LCD, ולא של עמך, אלא מאלה היקרים. HD מראש כי אסור להתפס לא מוכנים. שליש מהתוכניות הן פרסומות. כלכלה תמיד תהיה בכותרות.
היום כולם עשירים יותר מלפני חמישים שנה. אבל מאושרים באותה מידה. עוד כסף ועוד צבירת סחורה. לא. עדיין מאושרים באותה מידה, תרבות הצריכה, מצד שני, מצטמטצמים לעוד סיסמה על מדבקה.
ובכל זאת תרבותיים, אולמות התאטרון והקונצרטים מוכרים מנויים במשקל, כמו בשוק, אם תודה שנרדמת מול תוכנית ראלטי בטלויזיה, אתה עושה טעות. אז איך זה שתוכניות ראלטי הן רוח התקופה? אולי מתחת למלאכותיות, מבלי דעת, מבקשים טיפת אמת, ככה, בתת ההכרה.
אסור להיות טובים כי היום להיות טוב זה רע,
אמביציה, זוהי התכונה. אין לעצור להנות מהפריחה. גם לא בסוף שבוע, בג'יפ שהוא אופנת השטח-לכביש האחרונה. אולי בחו"ל. שם אף אחד לא רואה ושם הכל איכשהוא תמיד, הרבה יותר יפה.
קריירה זו רק מילה אחרת לעבדות. פשוט מצאו דרך למנוע מההמון את ההתמרדות. אחר כך, שוב הנשים ישלמו, בטיפולי פוריות. את המירוץ מתחילים עוד טרום הגן, אין הורה היום שילדו אינו על סף המחונן. הדורות הבאים הם רשימת תארים. פעם ליום היו חלקים, היום אין רגעים, אין זמן, יש הספקים.
לא מתעשרים מעבודה, חייבים להשקיע באיזו חברה. בית גדול עם גינה. או לפחות דירה מרווחת באיזו פינה, של בלוק מרובע. משכנתא למאה שנה, אה וגם שיפוצים, העיקר לגעת קצת במה שמספרים שהם החיים הטובים. אז לוקחים הלוואות, זו נורמה טובה, הזדמנות נפלאה, זה נכון, אלה עובדות, יש מחנך אחד שמצליח לגעת בכולם - הפרסומות.
קואוטצ'ינג, מדריכים לחיים טובים, פסיכולוגים, או הרבה כדורים, מכל מיני סוגים, אנשים עדיין מאמינים בכוכבים. 80% העושר בידי 20% מאושרים. השאר, כבר לא בורגנים, הם סתם עניים. תוכניות ירודות בטלויזיה מאחדות בין מהות חיים של רדיפה לבין זאת של השרידה. התוכן אותו תוכן, רק איכות המכשיר שונה, בלית ברירה.
הקפיטליזם מביא את הקידמה, אולי זה סתם כשל במחשבה? זה לא משנה, כי אבוד כבר, אין דרך חזרה. הוא כמו כדור שלג מתגלגל במדרון, עוד כמה שנים והסוציאליסטים יחזרו לארון.
ואפרופו, מי שלא יצא משם, כמעט מרגיש היום מיעוט. להיות גאה זו, זו הזכות. אחרי שנים של אפליה, הופכים לרוב באוכלסיה, מיעוטים ממיעוטים שונים ולו רק בזכות הרעש שהם עושים. דווקא בעולם חסר גבולות, עדיין מתעקשים על זהויות.
גלובליזציה מתחלפת בלאומנות, שמתחלפת בליברליות, שצוחקת על השמרנות, ששורדת למרות ההשכלה, שנלחמת בכל מה שהיא יכולה ובכל זאת, בינתיים, כמו תמיד, דיי מפסידה.
לצעוק בורות היום, מחליף את מה שפעם היה, סוף האגדה, של בגדי המלך החדשים. טוקבקים. ידע המונים. ואם הם בעצמם בורים? זה כבר לא משנה, הרי שתיקה שווה חוכמה, מעכשיו ולעולם ועד שווה פסה.
יערות הגשם, אקלים וחממה, לאנרגיה מתווספים שמות תואר, טובה - רעה, חזרה לטבע, ירוק זה השחור החדש. יש על מה לדבר בסלון, יש במה להשקיע, אל גור נהג בחוכמה, הפך מכלום, למושיע. יערות נכרתים, חופי ים נדרסים, הרבה אוכלוסיה מוסיפה משהו לשינויי האקלים, אנרגיה ירוקה היא יקרה וכל מיני חזרות או כותרות, גם היום, לא מזיזות לזאתי, איך קוראים אותה, מסעודה משדרות.

אני בוכה כבר שנים אז לא יקרה כלום אם אני אבכה עוד יום אחד (או: יום בחיי)

בוקר.

5 בבוקר.

צריך לקום.

קפה (נמס עלית, חלב סויה אלפרו עם תוספת סידן, כי ההוא בלי הסוכר הוא פשוט מגעיל, סוכרזית אחת ואם קמתי במצב רוח מרדני, אז שתיים).

סיגריה.

עוד סיגריה.

טוב, סיגריה אחרונה ודי.

מקלחת רק אם לא ניצלתי כבר קופון לאחת כזאת בערב הקודם.

מייקאפ ואם יש זמן ומצב רוח, עוד כמה צבעים כדי להיות קצת צבעונית ולא סתם בז'ית.

תרסיס הגנה נגד השמש, לא ברור בשביל מה. אולי כדי להמשיך להיות יפה גם בגיל 60 ולבד.

בגדים שצריך לתרום כבר, אבל אז צריך לקנות חדשים. יש כסף אבל אין מצב רוח לזה.

נעלי התעמלות כי מחכה לי הליכה ארוכה.

עבודה.

עוד עבודה.

שום קטע חברתי.

רק עבודה.

עבודה לא קשה.

כולם מסביב חברים.

אני שונאת אותם.

מתרכזת בעבודה.

שונאת אותה גם.

9 שעות, לפעמים 10 ו-12, מדי פעם בורחת אחרי 7-8.

אף אחד לא מחכה לי בבית.

חוזרת הביתה.

גם היום לא מסדרת אותו.

גם היום לא נרשמת לחדר כושר.

אלכוהול בשרשרת, כי שוב נפגעתי מאנשים, סיגריות בשרשרת כי לא מעניין אותי שום דבר.

יושבת במחשב, או בטלויזיה. אין לי סבלנות לא לזה ולא לזה.

הולכת לישון.

לא תמיד רצוף.

ואז

בוקר.

צריך לקום.

יום חמישי.

שותה יותר, מעשנת יותר, ישנה קצת יותר, אוכלת הרבה.

לפעמים מזמינה סרט ב-VOD.

יום ראשון.

בוקר.

צריך לקום.

מה קורה אחרי כמה שנים כאלה אני כבר יודעת, מה יקרה לי אחרי עוד כמה שנים, לא מפחיד אותי לחשוב על זה, כי אני פשוט לא מעיזה לחשוב על זה.

זה שאני צינית לא אומר שאחרים לא טיפשים

היום הביאו לנו מרצה לעבודה שתספר לנו שאפשר להתמודד עם אבל ואובדן. דה, אמרו העובדות הרוסיות אצלנו, דה-אה, אמרתי אני, כי גם אני הצלחתי ללמוד רוסית. מיליון הרוסים שהגיעו לארץ אינם טועים וכולם, אחד לאחד, מצאו לנכון לפנות אלי ברחוב במהלך השנים (זה יוצא משהו כמו 1,666.666666666667 ליום), כדי לשאול אותי אם אני רוצה לבוא לאכול פירושקי היום בלילה. לכולם אני משיבה דה וזה עובד כי הם עוזבים אותי ואני מבריזה להם. היה אפילו אחד שרצה להתחיל איתי באוטובוס פעם והתיישב לידי. כשהוא ראה שהספר שקראתי היה באנגלית, הוא התנצל שהוא חשב שאני קוראת ספר על הכנת פירושקי והסתלק בבושת פנים.
בקיצור, סדנת ה"בואו נפתור את כל הבעיות האישיות שלכם ונראה לכם איך צריך להתנהג באופן מקצועי, כי אתם מקצוענים ולא 70% כוח עזר, מרוויח מינימום ומנקה מקסימום, או מוות לא חייב להיות הסוף, תראו איך אני חיה ממנו", קרבה אותי שעתיים חסרות תועלת ליום מותי.
הלכתי להקשיב למרצה כי חשבתי שהיא תעזור לי להתמודד עם אבלי ואובדני, מנדוקי שלי.
אז מה היה לנו שם? שמענו על זה ששפת הגוף היא 80%-93% מהתקשורת (דה-אה, בגלל זה כשאני משקרת לאנשים ששואלים אותי מה נשמע, אני מעלה חיוך גדול, עיניים בורקות ישר לתוך העיניים שלהם וזוקפת את ראשי), למדנו שאנשים ששואלים מה נשמע לא מתכוונים לזה באמת (דה-אה, בגלל זה השקר שלי עובר), הוסבר לנו שעלינו לתת זמן לאיש הזקן, לשבת בגובה העיניים, להקשיב לו ולתת כבוד (דה-אאוטצ', מה תגיד האחות שעשתה את זה וספגה ספל קפה מתשושה-סיעודית אחת, על הראש??), עשינו תרגיל בו כולם עצמו את העיניים והלכו לאיזה גן ירוק בו שום רוע לא יכול לגעת בהם ואני נתתי להם כפות מאחור כדי להראות שדווקא כן (דה-הא-אה לראשון מהקוראים שיצעק שברגע הזה חשבתי להסתלק משם!), נאלצנו לפנטז על רגע המוות האישי שלנו וגילינו שמה שאנחנו מפחדים ממנו בעצם הוא כל מה שלא אמרנו דווקא (אכן ידע מועיל לחיים טובים).
הדבר הכי משמעותי (ביחס למה שהיה עד עכשיו, כן?) היתה רבע השעה האחרונה של השעתיים האלו בה שמענו עליו, שאומר שצריך להפרד מאדם גוסס או שמת כבר ב-5 משפטים פשוטים, אך שמניבים תוצאות שלא יאומנו. הפעם כן מומלץ לנסות את זה בבית. לא בטוח שזה יעבוד, אבל בטוח שזה לא יפגע. חוץ מזה שזה גרם לדמעות הקהל לזרום כוודקה הזולה לכבדי וזה תמיד טוב לסגירת כל הרצאה (אגב, זה בדיוק מה שגורם לי לתהות, אם המרצה שמעה את המחקר שדניאל כהנמן מזכיר בהרצאותיו על כך שאנשים זוכרים את רגע השיא ואת הסוף באפיזודות של סבל, מה שאומר שאם הסוף טוב, הם יזכרו לטובה, או לפחות רעה את אותה אפיזודה...).
חמשת המשפטים שיש לומר לאדם גוסס הם כדלקמן:

תסלח לי

אני סולח לך

אני אוהב אותך

תודה

שלום

רגע רגע, כשזה מלווה בדוגמאות מסיפורים אמיתיים, זה הרבה יותר משכנע. לא. טוב, לא אותי. טוב, לא אותי ולא את כוח העזר הרוסייתי. אחדו כוחות אחיותי! דההההה, לכולם!
ואם אבוד והגוסס כבר מת? ליבי החל להחמיץ בליבי, כמעט גם אני התחלתי לבכות שם כי לא הספקתי להגיד למנדי את חמשת הדיברות. אבל לא! מיד חולקו הדפים והועברו העטים (מוזר, לי במשרד כל הזמן יש מחסור של עטים) ונתבקשנו לכתוב למישהו שמת לנו בהתאם לכתוב מראש.
אני חשבתי שאיזה מזל שמנדי מתה לי, כי אחרת לא היה לי למי לכתוב. סליחה, הפעם אני באמת לא מתכוונת להיות צינית, אבל דווקא אז הבנתי שאני צריכה להרגיש ברת מזל שאף אחד משמעותי לא מת בחיי הארוכים, עדיין. אז מת סבא ומתה סבתא, אבל רבאק, זה היה מזמן, אילולא מנדי הייתי צריכה להתחיל לחשוב שהמוות שלהם השפיע קשה על חיי ושאני לא אוכל לסגור פצעים ישנים בלי חמישה משפטים חדשים.
אז כתבתי למנדי וביקשתי ממנה סליחה שלא ישבתי איתה יותר בחוץ עם הרוח בפרוותה ואפה מסניף ריחות רחוקים, כמו שהיא אהבה ושלא נתתי לה יותר קאבנוס, כי כמה שהיא היתה שמנה וחיה לא רע 15 שנה, עוד קאבנוס היה לא טוב ללב שלה. ואמרתי לה שאני סולחת לה על... על כלום. ושאני אוהבת אותה ותודה ושלום.
אנשים בכו שם, תוך שהם כותבים, אני חייכתי, כי נזכרתי במנדוקי המקסימה וכי הצחקתי את עצמי עם ה-הו הא-אויויוי- הקאבנוס שיכולתי עוד להאביס אותה בו.
נאמר לנו שאת השפעות הכתיבה הזאת נרגיש עוד שבוע אחרי. באותו רגע כבר הפסקתי להרגיש כלום. נו טוף, מחר אני אלך שעה לפני הביתה, כדי לקזז את השעה הנוספת שההרצאה הזאת הוסיפה לי לשעות העבודה, ככה שאני ארגיש את ההשפעה לפחות יום אחרי.
אחר כך במשרד, התאספו כמה בנות נרגשות, שסיפרו למי שלא הגיעה להרצאה כמה היא הפסידה, איזה מרגש זה היה ונותן כלים וכמה זה לא התאים לכוח העזר הרוסייתי שצחקק והפריע ואמר דההה במהלך ההרצאה, כי שמה, בארץ לא דוברת אובדן ואבל, לא מבינים כלום. אני רק תהיתי כמה זמן היה לוקח למי שלא הבין מדוע כוח העזר לא הבין, להבין, אחרי שהיה עושה את מה שכוח העזר עושה במשך שנים.
בקיצור, כולם ימשיכו לעשות את העבודה שלהם, כמו שהם עשו אותה עד עכשיו, לא להתייחס לאנשים אחרים כמו שהם עשו עד עכשיו, לחוות מוות של אנשים קרובים ולהתמודד אתו, כי זה מה שיש.

בדיעבד הייתי צריכה להגיד למרצה בשקט באוזן: "תגידי להם שיכתבו בבלוג וזהו, בואו נלך הביתה..."

מה זה ה-iphone הזה שכולם כותבים עליו?

או בעברית, זה כמו האיפון היומי שאני חוטפת בעבודה?
אני כבר מבוגרת, קשה לי לעקוב אחר הטכנולוגיה, כמו כשקשה לי לקבל את ההצקה הרנדומלית המפתיעה היומית בעבודה.
הנחמה היחידה שלי היא שבעוד 20 שנה אני כבר אדע מה זה iphone והרבה ורסיות שיבואו אחריו ועם זאת לא אסבול עוד איפונים מבאסים מכל מיני ארבה.
בכל מקרה, בשני המקרים צריכים להתחשב בי, בגילי ובמצבי הנפשי. תחסכו ממני גדג'טים או בני אדם שמכאיבים לי. או שאני שולטת בהם, או שאני לא רוצה לשמוע מהם.

היום בו הבנתי שאני מותג

אז מי אני בעצם, אני אני, או אני 'החתולה של שרודינגר'.
מרגע שהתחלתי את הבלוג שלי, בתפוז, שהבלוג הזה הוא המשך שלו, חשבתי שאני האמיתית זו הבחורה שכותבת את הבלוג, כלומר "החתולה". אומנם לקח לי זמן להתחבר לזה שגולשים מכנים אותי "החתולה", כי לא לזה כיוונתי בכלל, אבל הייתי הכי מחוברת לכינוי שלי ולבלוג שלי, כי אני נגד הפרדת רשויות כשזה נוגע לעצמי. אני רוצה לתפוס את עצמי כעקבית בכל המצבים. דרישה שאני מבינה שהיא לא הגיונית, כי כולנו אנשים שונים במצבים שונים. גיליתי שמבלי משים אני מנסה להלחם בנטיה הזאת למולטי-פרצופיות, כי תפסתי אותה תמיד, וול, כדו-פרצופיות וגם; כצביעות, כחוסר אותנטיות, אי-עיקביות. משהו שדומה יותר לדירה ההפוכה שלי מאשר לבית המוזיאון מהז'ורנלים שאני חולמת עליו.
ובכל זאת, הרגשתי הכי אמיתית בבלוג. החיים האמיתיים? בעטתי בהם לכל הרוחות. אני בדיוק מי שאני, חולשות, חוזק וכל השאר, רק כשאני ממלאה בפוסטים את הבלוג שלי.
לפני זמן מה הבנתי ש"החתולה של שרודינגר" הפך למותג. זה קרה זמן קצר אחרי שעברתי מתפוז לבלוגר. עברתי מקהילה צפופה, בדרך כלל חמה ומחבקת, למקום שומם וקר. ואז נאלצתי למרפק את דרכי בין אחרים, עצמאיים אך מבוססים כבר. או אז הבנתי שמה שאני מנסה לעשות, כשאני בודדה בשטח, זה למתג את עצמי.
כלומר, כשהייתי שייכת לקהילה, זה לא היה מיתוג, כי הדברים באו בקלות יחסית, לא הייתי צריכה לעבוד בשביל זה, הכינוי שלי היה מובן מאליו בכל תגובה שם. עכשיו, כשאני מגיבה, אני או צריכה לרשום את הכינוי שלי ולהוסיף לינק מחדש, או שהוא רשום כבר, כי הגבתי באותו מקום בעבר, אבל זה עדיין מלווה בנורות מהבהבות ובצופרים מצפרים, מה שלא כל כך קרה לי בתפוז.
מה זה אומר שאני מותג? זה אומר שאני כותבת על עצמי (מה שתמיד עשיתי), שהטוויטרים שלי הם על עצמי (מה שהיה גם בסנוז של תפוז), שאני מגיבה בבלוגים אחרים בכינויי, תגובות ששואבות מחיי ומדעותי (אלא מה) עם לינק לבלוג שלי. וזה כל ההבדל. מה ההבדל בעצם? הלינק לבלוג שלי? השם שאני צריכה לרשום כל פעם מחדש, או לוודא שהוא שם כבר, בזכות הקוקיז? יחי ההבדל הקטן שגרם לי להבין שאני מותג.
אז אני מותג או אני אני?
'החתולה של שרודינגר' היא לא מפורסמת, אבל היא עדיין מותג והיא גם עדיין אני.
לפני כמה ימים התחלתי לשמוע הרצאה מטד טוק של איזו בלוגרית מפורסמת בארה"ב. הפסקתי אחרי שהיא סיפרה שכשהיא התחילה לכתוב את הבלוג שלה, היא התכוונה לזכות באיזה פרס לבלוגרים שם. היא אכן זכתה בפרס ההוא. זה עיצבן אותי, אבל היא זכתה למחיאות כפיים מהקהל. קודם כל, אני שונאת מתחנחנים או אנשים שמספרים לך שהם קבעו לעצמם מטרה והשיגו אותה, פשוטה כמשמעו. זו לא קנאה, זו סקפטיות בריאה.
ושנית, מדוע אנשים סלחניים ומקבלים בלוגרים שתכננו מראש להיות פופולריים ומעלים אותם על כס בלוגרי-העל (בלוגרי-העלק, כמו שאני אוהבת לכנות אותם). אם סופר יכתוב מראש ספר רק כדי שהוא ימכר, כולנו יודעים לאיזה ז'אנר נייחס את הספר שלו.
אני מעדיפה להיות מותג ועדיין להיות אני. ואם אפשר להיות מותג בעל שם עולמי, מבלי להתאמץ למתג את עצמי. כי זה פשוט נראה לי זול, אותה רדיפה מכוונת מראש אחרי התהילה. לפעמים אני תוהה, ביני לביני, אם זאת צביעות שלי.
מותג עולמי אני לא אהיה, כי אני כותבת בשפה הלא נכונה. גם מותג עברי למהדרין אני כנראה לא אהיה, כי אני לא מוכנה למכור את עצמי (לפחות לא בכתיבה), אבל אני עדיין מותג. ובזכות היושר הפנימי שלי אני גם עדיין עצמי.
אבל, בסופו של יום ופוסט של בלוג, הֵיי, אני מותג! אני שֵם! אני קיימת! ואני משהו!

הלכתי לשירותים לדקה ואז נזכרתי בעוד משהו שחשבתי עליו. אם אני מותג אז הבלוגרים האחרים הידועים יותר, הם בכלל ה-מותגים. סחתיין עליכם, אתם כבר לא רק אנשים, אתם ממש מותגים, אתם כמעט כמו משקפי השמש של קוקו שאנל שלי! כמה אושר ושמחה החיים שלכם בטח מכילים...
פאק, אני מציאותית, אני לא אגיע לרשימת הבלוגים של אפלטון, אבל, הל, בלי כוונה, כמו שצריך, הפכתי למותג!

הנה שיר שבאמת נכתב לכלבה

15 שנה של יצור מופלא הסתיימו.
היום בסביבות 8 בבוקר היא נרדמה כדי לא לקום יותר.
הו מנדי...
אין מנדי יותר.
חבילת אושר פרוותית, התינוקת שלי, נגמרה ברגע אחד, ככה פתאום.
אין מנדי יותר.

זה השיר שלה, גם אם לא ידעה שהיא קרויה על פיו. גם אם אמא שלי אמרה לי פעם שהיא לא תדע שקוראים לה מנדי מרוב שמות חיבה שהמצאתי לה במהלך השנים.
בי בי, מנדי. יום אחד זה יקלט לי שאת מתה.

מנדי 1993-2008