בדידותו של הבלוגר למרחקים ארוכים

נדמה לי שמישהו פעם כבר כתב כותרת כזאת. לא חושבת שטרחתי להכנס לפוסט שמתחתיה.

לבלוגרים שהבלוג שלהם עוסק בנושא ספציפי קל יותר מלבלוגרי-עמך, כמוני. הם יכולים לשבת באתרים כמו רשימות והאייל הקורא, שמראש מושכים אליהם קהל וקהל איכותי, הם יכולים לפתוח לעצמם אתר עצמאי ולשווק אותו במקומות אחרים שעוסקים באותו נושא, הם יכולים לשבת בתפוז ובישראבלוג העממיים או בקפה דה מרקר הקצת בוגר יותר, להנות גם מהחשיפה הקהילתית שהם מקבלים שם ועדיין לשווק עצמם בקלות גם מחוץ למערכות הללו (אמנון כרמל, למשל, מפזר לינקים ברחבי הטוקבקיות שברשת. במקרה שלו, זה בצדק). הם יכולים לשלוח כתבות פרי עטם לאתרים מתאימים ולהתקבל לאתרים שמאגדים בלוגים בלי חשש הדחיה עקב כך שאינם טובים מספיק.
אפילו גוגל אוהב אותם יותר.
אם אני לא באתר קהילתי יותר והבלוג שלי הוא אישי, הבדלי החשיפה הם עצומים.
מסתבר שחלק גדול מהאנשים לא יטרחו לעקוב אחריך. אי אפשר להאשים אותם. נוחות זו סיבה חזקה מאוד. ושייכות לקהילה היא מאוד נוחה ומאוד, מאוד מרדימה.
אז אני צריכה לשווק את עצמי עצמאית עכשיו, אבל למה שיקנו? יום דיכאון, יום בירבורי מאניה-סטייל, יום על יחסי נשים-גברים ופעם בכמה חודשים, יום של השקעה (אחרי שבוע השקעה) בנושא רציני קצת יותר, כמו מדע-פופולרי.
וגם אם יקנו, כמות הנחשפים לבלוג היא מזערית לעומת כמות הנחשפים אליו באתר כמו תפוז. ומתוכם עוד פחות כמות אלה שבחרו להשאר ולעקוב.
לא, שאני לא מבינה אותם. בעקרון, בלוגים אישיים לא מעניינים אותי גם.
באתר קהילתי גדול לבלוג אישי יש יותר סיכוי, דווקא בגלל שיש שם יותר אנשים כמוך.
כשאני חושבת על זה, זה כמו קניון. כבר תקועים בפנים, מטיילים מטיילים, בודקים חלון ראווה אחד אחר השני, נכנסים לחנות אחת כי היא כבר שם, נכנסים לחנות אהובה שוב ושוב כי כבר יודעים בעיניים עצומות היכן היא נמצאת ובכלל גם ככה היא בדרך, כבר מכירים את חלק מהמוכרים והם מכירים את חלק מהלקוחות ותמיד בטוח שתפגשו מישהו מהחברים.
אני לא סובלת קניונים.

זה לא נכון לשים דברים בפי אחרים, אבל לדעתי אפשר להגיד שרוב הבלוגרים רוצים שיקראו אותם רוב הזמן. אמרתי רוב הבלוגרים. לא יודעת מה השיקולים של אלה שכותבים בלוג שאין אליו כניסות והרשומות עומדות מיותמות אחת אחר השניה בלי תגובה אחת לפזר קצת את הסדר שלמראה קוביות המילים האחידות. אולי באמת צריך לתהות כמה זמן בלוג כזה יחזיק מעמד, גם אם כוונתו ההתחלתית של הבלוגר היתה בסך הכל ממשק נוח וכייפי יותר לכתיבה מאשר דפים מנייר אמיתי.
שאר הבלוגרים רוצים את החשיפה ואת ההתעניינות, ברמות שונות של לקיחה ללב כשאין אותן ובסף מסויים שהם התרגלו אליו.
אני שמחה שעזבתי את תפוז, לא חושבת שמגיע לתכנים שלי לשבת לצד התכנים המצהיבים שלהם ולסבול מזילות. אם כל הרעיון הוא להיות חלק מקהילה, אז אתה באמת הופך לחלק מהקהילה הזאת.
ואם הקהילה היא ירודה, אז הם או מורידים אותך לרמתם, או לא מכירים בערכך, או שאתה צריך לתת כבוד ומקום גם לאחרים, גם אם לדעתך הם פחות טובים ממך.
אני מתכוונת להיות בלוגרית למרחקים ארוכים (יש אחרי כבר שנתיים ורבע של מרחק).
יש לפני קבוצה שעוברת אותי, יש קבוצה הרבה יותר גדולה ממנה מדשדשת מאחור. אז בינתיים מצאתי את עצמי פתאום לבד במרחב הפתוח.
סוף סוף יש לי אוויר לנשימה, אבל זה גם קצת מייבש...

הא! הסיינטולוגיה בישראל הולכת לחטוף בעיטה בתחת (אני מקווה)

סוף סוף יאיר גפרור הופך ללפיד אמיתי. ביום שישי, ערוץ 2, באולפן של יאיר תשודר כתבה שחושפת את הפעילות של כת הסיינטולוגיה בארץ, על כל גרורותיה הסרטניות.
אני מקווה שהם יחשפו (עושה רושם שזה יהיה כך בפרומו) גם את העמותות שפועלות תחת מטרייתה, מבלי שהן מציינות זאת, כי העומדים בראשן יודעים בעצמם שייצא להם שם רע ושהגושפנקא הפסדו-מדעית שלהם, תירמס עוד יותר.
וואה, וואה, איך צוות התוכנית והערוץ לא מ-פ-ח-ד-י-ם?!
חוץ מהסיינטולוגים, האגרסיביים בפני עצמם, גם זינוּ, החייזר, שליט היקום, עפ"י הסיינטולוגיה, עוד עלול להראות לנו סוף סוף את חמתו!
חובה לצפות, אפילו רק כדי לראות את זינו מראה את זיו פניו ועוד בישראל הקטנה!

אני [לב] iGoogle

בחיפושיי ומשחקיי ברשת, הגעתי לעמוד של iGoogle. זו היתה תוצאה מוצלחת לחיפוש שלי אחר כלי בשלוף שיתן לי אפשרות לראות עדכוני RSS.

בעקרון דף הבית שלי היה תמיד דף החיפוש של גוגל. למה? לא יודעת, זה היה לי נוח, יוצא שאני מבצעת חיפושים ברשת לא מעט. גם ככה עם ריבוי האתרים והמועדפים, לא חשבתי אף פעם להגביל את דף הבית לאתר ספציפי.
ואז גוגל הציע לי פתאום, שאם כבר שדה אחד ויחיד של חיפוש הוא דף הבית שלי, אז למה לא להוסיף עוד קצת תוכן מלמטה, עם המון דברים חמודים, כלים שימושיים, בחירה אישית ויכולת עריכה ומה שחיפשתי מראש - לראות מה התחדש באותם המקומות שמספקים עדכוני RSS לתוכן שלהם, בריכוז בולט לעין, קל לגישה, אחד.
אז זה מה שעשיתי והפכתי את igoogle לדף הבית שלי.

הנה דוגמה אישית שלי לאיך העמוד יכול להראות:

(ליחצו על התמונה להגדלה שלה)

בצד שמאל אפשר לראות דוגמאות לעדכוני RSS מאתרים שונים, אותם אתם בוחרים, כמה ולמה שרוצים.
באמצע על רשימת ה-ToDo סימנתי חלון נפתח קטן שמראה שאפשר להוסיף גאג'טים נוספים.
אפשר לשנות ערכות נושא לעמוד ולהוסיף עוד המון פיצ'רים שגוגל מספק בקלות, באמצעות שני קישורים המופיעים בדף (אפשר לראות התחלה שלהם בצד ימין, מעל תמונת היום של דיסני).
כל קוביה אפשר להקטין כך שתופיע רק הכותרת שלה, למען הסדר ודחיסת כמה שיותר דברים בהשג יד.
חלק מהקוביות מספקות אפשרות לשינוי ההגדרות שלהן.
אם רוצים להוסיף הרבה קוביות או לרכז אוספים של קוביות לפי נושא ספציפי, ניתן להוסיף עוד עמודים חוץ מעמוד זה, בשיטת החוצצים (צד שמאל, קצת מתחת ללוגו ).
זהו, נראה לי שכיסיתי את הכל.
עריכה מאוחרת: במבט נוסף, אפשר לעשות תיקוני שפה מאנגלית לעברית, דרך המשולש הקטן של שינוי ההגדרות בחוצץ עצמו. תהנו!

חידה:
נכון לתאריך פרסום רשומה זו, נחשו מהי תמונת היום של דיסני היום?!



לאחרונה נדמה לי שאני מתחילה להראות צבעונית מהרגיל, מתווספים עלי עיגולים ועוד עיגולים וגברים זרים מפשפשים בי. האם אני מתחילה להפוך למנוע החיפוש הנערץ?
- מיד בודקת במראה... לא, סתם השמנתי....

ולפעמים סיפור הוא רק סיפור? (גם לי יש ניתוח לסיפור כיפה אדומה)

נתקלתי בניתוח הבא של סיפור כיפה אדומה. (גם אם אתם לא אוהבים שתוקעים לכם קישורים, רק הציצו, לא צריך לקרוא, גם אני לא קראתי...). וכרגיל זה הביא לשטף מחשבות שאני חייבת להפיל על אנשים תמימים שלא חושדים בכלום ומופתעים כל פעם מחדש, להלן: הקוראים שלי.

אני יודעת שזה מקובל לנתח את סיפורי האגדה, לבקר אותם ביחס לימיינו, להשוות אותם למדיית הסרטים, לשכתב אותם כך שבנותינו המודרניות לא יפלו למלכודות שניטמנו להן עוד בשחר הדפוס או עוד לפני כן, כאשר אמא לחשה לבתה את סודות החיים והציות לגברים וזו העבירה אותם הלאה לבנותיה שלה (ובכל זאת, כל כותבי סיפורי האגדות היו גברים, לא?), אבל המאמר ההוא גרם לי לתהות האם צריך את זה? האם זה משרת משהו חוץ מהרצאות וכתבים אקדמאיים מנופחים? האם יש אמת בכל ההתעמקות הזאת?
כלומר, זה וזה שבלילות חסרי מנוח יצאתי בעצמי ליער הקרוב למקום מגורי וששום סיפריה ביתית לא תהיה שלמה בלעדיו וצפיתי מגוף ראשון בחשכת היער בלילה ובפחד שהוא מעורר.

מה אני רוצה לומר? רוצה אני לומר כך:
בעבר, אנשים חיו בכפרים מוקפי יערות, במיוחד באירופה.
היער הוא מפחיד.
בעבר היו פחות מתקדמים מהיום בצורת החשיבה.
מפלצות, אנשי זאב, שדים מסוגים שונים, אמונות טפלות.... לא היה מי שיגיד שאלה סיפורי אגדה. זו היתה יכולה להיות המציאות לכל דבר.
בעבר, חיו בתוך הטבע, היו הרבה יותר קרובים לו, מאשר אנחנו כיום בערים. נוסעים ברכבנו בבוקר לעבודה בכבישי אספלט, שבהם הסכנה היחידה היא מוכרת ומזולזלת ע"י כל. וחוזרים לעת ערב כדי להסיע שוב את הילדים לחוגים בתוך מבנים וחזרה לביתנו שמוקף בבתים אחרים, בהמון אור ורעש טלווזיות דלוקות ובקצת עצי נוי אם התמזל מזלנו.
חלקנו אולי מודעים לעטלפי הפירות שממלכתם היא הלילה, רובנו מודעים לציוץ הציפורים, בדרך כלל מזן היונים או הבולבולים ויודעים לצטט שיש גם דרורים. ג'וקים זו עוד חיה שאנחנו מכירים, אבל זו לא חוכמה וגם בשבילם יש לנו נשק מרוכז בבקבוק, רק שיגיע בתרסיס, כמובן, אה ושלא יפגע באוזון.
הקיצר, פעם זה לא היה ככה. בזמן כתיבת האגדות, שחלקן בוודאי סופרו קודם בע"פ מדור לדור, האנשים נסגרו בבתיהם בלילות חסרי החשמל, כשחושך בחוץ זה כל מה שאפשר לעשות, והלכו לישון כשברקע לא ליאור שליין, ג'ינג'י בלתי מזיק בעליל, אלא יללות הזאבים וקולות טבע משונים אחרים.
בתור אחת שחיה בוואדי יחסית טבעי, יחסית מהאחרונים שנשארו בארץ, תאמינו לי, יללות התנים בלילה וקריאות הינשוף, זה משהו שתמיד יקפיץ ברגע הראשון, בדיוק כמו אזעקת "צבע אדום".

שמעתי מחוקר אגדות אחד עד כמה הסיפורים, היחסית אכזריים שאנחנו מספרים לילדינו, הם פרווה לעומת סיפורים שסופרו בעבר. גירסאות כיפה אדומה של קדם נשמעות כמו עירוב מגעיל במיוחד של סרטי אימה ופורנו, ביחד. כרגע, אחרי שחשבתי על זה קצת, זה לא כל כך משכנע אותי, אולי כי בכל זאת, כתוצר מודרני יותר, סף הזוועות שלי עלה (קצת מטריד הייתי אומרת). מה שכן, אני יודעת שבצעירותי בלעתי את סיפורי האגדות בשקיקה (אולי מוטיב הסינדרלה הזה באמת נתקע אצלי בראש מעבר למידה הרצויה). היו לי ספרים של האחים גרים ושל האנס כריסטיאן אנדרסן. ספרים עבים כאלה. חובה לציין שהזכרון מטעה, אבל אני באמת לא זוכרת שנבהלתי מהם כמו מסרטי האימה, שגם בהם אני צופה אדוקה מילדותי. אם כבר, כיום אני יכולה להגיד שהאלימות, ההפחדות והזוועות של האגדות שקראתי מזכירות לי יותר את הסרטים המצויירים. הרי אלה מלאים באלימות, זה חלק גדול מהעניין שלהם, שהכל מותר ואפשרי ואנחנו עוד מיעדים אותם לילדים, למה? כי הילדים יודעים שזה לא באמת, שזה מצוייר. כי, לדעתי, האלימות בסרטים המצויירים היא לגמרי לא מורגשת, לא מגיעה להכרה. הם נשארים סרטים מבדרים ותו לא. כך בעיני אותן אגדות שקראתי, זה רק אגדה, זה לא באמת. מעולם הן לא גרמו לי לסיוטים בלילה, בדיוק כמו שקרה כג'רי הוריד על תום פטיש ומחץ אותו לפלטה בעובי מ"מ שהתקשתה לשמור על שיווי משקלה.
אלא מה, בעבר זה לא היה ככה. בעבר הכל היה יכול לקרות, במיוחד כשאתה מוקף בחושך סמיך, יער סבוך, חיות שעלולות לנשוך גם כשאין להן כלבת והמון המון חוסר ידע, ידע מוטעה שאין אמצעיי מדיה ואקדמיה שיתקנו אותו ודיכוטומיה צרובה מזה דורות של טוב לעומת רע.

כמובן שאני לא מזלזלת בכל הניתוחים, המחקר והרבדים הנסתרים שיש לסיפורים שמחזיקים במשך דורות. הרי אחת הטענות היא שהם לא נכחדו אחרי אותו עבר עליו דיברתי, בדיוק בגלל שיש בהם משהו שפונה לעמוק ביותר שבנו, לכל מה שתת... במין האנושי. אבל אולי בכל זאת, לאור אותו ניתוח פסיכואנליטי מפוצץ (או בעצם סתם פסיכולוגי, אולי באמת הייתי צריכה לקרוא עד הסוף), ובזוכרנו את התקופה בה נכתב, סיפור יכול להיות רק סיפור?

תמונות היער "שלי" בלילה (מתנצלת על האיכות, אבל, נו טוב, זה באמת היה בלילה!):

הישרדות

הרשומה מוקדשת למנוע החיפוש גוגל ולאחיו הקטנים.

כן כן, נהייתי פופולארית מאז שעברתי לכאן. לא להעמיד אותי על טעותי בבקשה, זה נשמע יותר טוב מפופוליזאית...

מתה על התוכנית הישרדות, במיוחד באותם ימים כתיקונם שבהם איני מתה באמת.
בגלל שאני לא קוראת עיתונים, גם לא אלה האמיתיים, אז לא ידעתי על כל הסיפורים שהסתובבו סביב הפקת התוכנית וחייתי לי בבועה של פירגון שלא משורותינו, אלא אם כן הן שורות של אבקה לבנה, לערוץ 10 ולעובדה שהבטן והתחת של הבנות שם פשוט מסרבים לקטון, נס רפואי לחבר'ה שאמורים להיות מזי רעב.

מדן מנו הורידו אותי כבר בתחילת התוכנית, למרות שמודה שזה היה קשה, אז שיניו היו עדיין לבנות, מנצנצות ומסנוורות וכל מה שבחורה יכלה לעשות היה לבהות בהן קפואה כחיה מול פנסי מכונית שאוטוטו דורסת אותה. ברצינות, איזה חיוך מלא חן יש לבחור הזה והוא הביא את השקר לכזאת דרגת אומנות, שאפילו החיוך שלו רץ אחריו כמו בלה אחרי פינוקיו: "חכה לי, חכה לי" ואז קופץ לפרצוף שלו ומצליח להשתלב כל כך יפה, במקום שבדרך כלל הוא המקום הראשון לגלות שמישהו משקר לך. אחרי העיניים, הקול ומחוות הגוף האחרות באופן כללי.

בקיצור, ידעתי מראש שדן התחמן כנראה נקרא ע"י חבריו בצעירותם, דן התחמן, ולכן ניצלתי מבעוד מועד מאותו חיוך כובש ונהייה אחריו כמו משה, או לחילופין, יעל המטומטמת, שלא מובן לי איך לא היה מובן לה שדן בחיים לא יקח אותה איתו לגמר.

אה, משה מתגלה כמצחיקן לא קטן.

אבל גם כלוזר גמור, ולא משנה כמה פעמים נשמע שזהו, הפעם הוא הולך להפתיע במשימה הבאה!

למרות שנראה שהילד דווקא מצליח לעבוד על עצמו, אז לפחות בזה הוא ניצח במשהו....

המשה האחר, המבוגר ששמו הוא: מושיק, "אני מושיק", הלך מזמן. זהו, זה מה שהיה לי להגיד עליו. אה, וגם אחלה גוף, אני מושיק, לגילך. עכשיו באמת זהו.

לייה, יותר מדי בלונד והרגל לחיים הטובים על בחורה אחת בשבילי.

ויקה, היתה ברבי, אחר כך היתה, לביאה, אחר כך שוב ברבי, אחר כך הפכה דב נמלים. לא ידעתי אם לרצות לאהוב אותה או לרצות לפנצ'ר לה. בסוף החלטתי שאצלי אכילת תולעים לא מכסה על צורת הדיבור הפקאצתי שלה והיא סתם ברבי טיפשה וזהו!

עם דן אני מוכנה להתחתן, סליחה, עם נועם! עם נועם! גבוה, חתיך, רגוע. עם חיתוך הדיבור שלו, רק חסרים הסטטסון והסוס. אז אני אסתפק במקום המישהו החכם שלי, במישהו יפה, עם בית במושב. נשב על המרפסת בלילות קיץ חמים ונהיה רגועים ומחוייכים. גם ככה עד שימאס לי - מחפשת הריגושים והשכל החריף, שכמותי - החיים עוברים יותר מהר כשישנים.

ונחזור לעניין, לא ידעתי על כל התערומת על ההפקה של התוכנית. אני לתומי חשבתי שהיא הופקה בצורה נהדרת, מותחת, משעשעת, יוקרתית ומרעננת וכל זה עוד אחרי שראיתי כמה עונות של surviver החו"לית (אה,אה? דחפתי גם מילה לטובת מחפשינו הלועזיים!). אז אחרי ששמעתי על כך, התבאסתי וקצת ירד לי מהסידרה והחיוך של דן הצהיב עוד יותר. לזמן מה עמדתי לצידם של החברים המתוסכלים, שרוצים למרוד כנגד ההפקה, יום אחד, באיזושהי שיטה, אבל בינתיים כולם יכולים להיות רגועים, רק בינתיים. אבל דקה זה זמן ארוך מספיק ונמאס לי כבר לשמוע את הבכיינים האלה. אז דן הועבר לשבט הבנות, כתרגיל להצלתו, רגע לפני שתכננו להדיח אותו, סו וואט?? הוא עדיין זה שניצח במיליון חסינויות, הוא עדיין זה שתכנוניו הביאו את חבורת האנשים שהוא החליט עליה לסוף, הוא עדיין זה שלא טרחו להפטר ממנו באף מועצת שבט בה לא היתה לו חסינות. אני, כאמור, חייתי לי אז עדיין בבועה. זה שהעבירו אותו, נתפס אצלי כמהלך מותח של הרגע האחרון וטורף את כל התולעים, כלומר, הקלפים, לא לא, בעצם התכוונתי לתולעים, האנושיות האלה. אז אני נהניתי. ועם כל הכבוד, החלטתי שאני רוצה להמשיך להנות ולהגיד לעצמי, אחרי כל תוכנית, שכל הכבוד להפקה של ערוץ 10 ושאפילו גיא זו-ארץ יוצא בסדר.

בכיינים, אתכם בסך הכל העיפו מאי בודד, אותי "העיפו" מתפוז.