זוכרים שפעם חשבו שבעתיד מוח האדם יהיה מחובר ישירות לטכנולוגיה? אז העתיד כבר כאן

משהו לא בסדר באינטרנט שלי. כהדיוטה מותר לי לדבר בצורה כוללנית ולהגיד "האינטרנט שלי".
כהדיוטה אני גם עושה את כל הפעולות המצופות ממני: מנתקת את ספק הראוטר מהחשמל ומחזירה, לוחצת על repair על אייקון הרשת האלחוטית, הופכת דתיה אדוקה לרגע ומתפללת לשליט הסייברנטיקה שישפיע עלי מחמלתו ויחזיר את המצב לקדמותו.
ביומיים האחרונים הרשת שלי לא כתמול שלשום. היא לא מתנתקת, אבל גם לא טורחת לעבוד כהרגלה. כהרגלה? כהרגלי כמובן.
אבוד, מי שכבר מחובר לאינטרנט, מחובר במלוא רמ"ח אבריו, וואטבר דאת מינז. אז זה משנה שאין לי שקע בעורף אליו מתחבר תקע מושך כאבל? אני לא חושבת. החיים שלי משפיעים על הטכנולוגיה שאינני מבינה ואותה טכנולוגיה שאינני מבינה משפיעה בחזרה על החיים שלי. בתחום העתידנות יש כאבל שחייבים לראות שמוסף למשוואה הזאת. פרט פעוט כמו ה"אינטרנט שלי" שהפסיק לעבוד כמו שצריך גרם לי להבין שהכאבל כבר קיים. זה שלא רואים אותו אומר לי שאולי מדובר באלוהים.
או שהעתיד כבר כאן, מתחת לאף. העתיד הטכנולוגי, אותה שאיפה, שמרוב שעסוקים בה שוכחים לפעמים שאנחנו כבר מנגבים את האף, אחרי שלקחנו אותה.

אני רוצה

הבנתי ש"אני רוצה" זה כל העניין בתקופתינו. שלא תחשבו שאני לא חלק מהעניין. הייתי תמיד, אבל מתי שהוא, כשהחיים לא נתנו לי את כל מה ש"אני רוצה" נטשתי את הסיסמה הזאת לזמן מה. אז כן, אני מרגישה בוגדת. כן, בהחלט, שאני מרגישה אאוטסיידרית מכל השאר. רוב הזמן לא נעים לי, שלא עמדתי בדרישות הדור שלי וה"אני רוצה" שלו. לטובתי יאמר שזה לא שהפסקתי לרצות. לרעתי יאמר שהפסקתי לדרוש.
כל מי שהכרתי אי פעם ולא נפלו לתהומות כמוני, המשיכו לדרוש. הן דרשו בעל וקריירה וילדים, הם דרשו קריירה או לפחות הכנסה יפה ואישה וילדים. אני כל מה שדרשתי אי פעם היה להיות שייכת לזן הזה של קריירה וילדים.
רציתי, או איך רציתי. אמרתי תמיד שאני רוצה לגור בפנטהאוז שצופה על גגות העיר מלמעלה, או בית עם גינה, באיזה ישוב מבודד. שני הפכים, מוזר, אבל שניהם קרצו לי באותה מידה.
אז רציתי, אז מה? בזמן שאני הייתי עסוקה בלרצות, כל חברי הילדות שלי היו עסוקים בלהשיג קצת פחות. והם השיגו את זה, אבל ברגע שהם השיגו, החיים שלהם היו מלאים הרבה יותר משלי. זאת שמחכה למזג האוויר הנכון, במקום להטיל עוגן בזמן ואז להמשיך הלאה אל החוף הבא.
אני ישר חיכיתי למושלם, הם פשוט לא חיכו. הם גם רצו ואז יישמו. אני רציתי יותר מנמל בטוח, אני רציתי את חופי אמריקה החדשה. אולי זאת הטעות שלי. אולי רציתי יותר מדי. אולי רציתי, כמו שצריך, אבל בלי לחשב מראש את הסיכונים.
הימרתי על הכל או לא כלום.
וזה בדרך כלל מה שרוב האנשים לא עושים.
אז כנראה שסתם הפסדתי.
אבל חשוב לי להגיד שגם "אני רוצה". בחיי שאני לא יודעת למה.
הפכתי 'ביטניקית' מבלי רצון, קיבלתי את כל מה שהחיים הפילו עלי, התאיישתי ולמדתי לחיות בלי כלום, אבל כנראה שזאת לא אני, כי אני חייבת לצעוק לעולם, שגם אני רוצה. כי אני מרגישה שאני בוגדת. שאני לא אחת מהחברה. למרות שאני חיה כאילו לא, עניה וחבוטה, עדיין חשוב לי לזעוק ליקום, שגם אני רוצה!

כמעט שכחתי

יומן הקפטן:
כבר כמה חודשים שאין לי לא פסיכולוגית ולא פסיכיאטר. העפתי אותם, או עפתי מהם.
(וזה לא אומר שמצבי יותר טוב).

בזמן האחרון נראה לי שהבלוג הזה הופך ללוג רשת במובן הראשוני שלו.

מקאמה שהופרטה

בוטוקס. גם אם זה לא נראה טבעי. אף סולד. לא. אף שנראה טבעי. חזה גדול. כן. אבל כאילו טבעי. יחסי אהבה-שינאה לטבע באופן כללי. רגלים בקו אחיד לכל האורך. בטן. מה פתאום, שואבים אותה. זה לא מתאים לבת 40 שרוצה לסחוט עוד מחמאה. חייבים לעמוד בסטנדרטים החדשים, של 60 במקום 20, ככה אומרים, זה מופיע בכל המגזינים ובכל המסכים. פלזמה.
לא מה פתאום, LCD, ולא של עמך, אלא מאלה היקרים. HD מראש כי אסור להתפס לא מוכנים. שליש מהתוכניות הן פרסומות. כלכלה תמיד תהיה בכותרות.
היום כולם עשירים יותר מלפני חמישים שנה. אבל מאושרים באותה מידה. עוד כסף ועוד צבירת סחורה. לא. עדיין מאושרים באותה מידה, תרבות הצריכה, מצד שני, מצטמטצמים לעוד סיסמה על מדבקה.
ובכל זאת תרבותיים, אולמות התאטרון והקונצרטים מוכרים מנויים במשקל, כמו בשוק, אם תודה שנרדמת מול תוכנית ראלטי בטלויזיה, אתה עושה טעות. אז איך זה שתוכניות ראלטי הן רוח התקופה? אולי מתחת למלאכותיות, מבלי דעת, מבקשים טיפת אמת, ככה, בתת ההכרה.
אסור להיות טובים כי היום להיות טוב זה רע,
אמביציה, זוהי התכונה. אין לעצור להנות מהפריחה. גם לא בסוף שבוע, בג'יפ שהוא אופנת השטח-לכביש האחרונה. אולי בחו"ל. שם אף אחד לא רואה ושם הכל איכשהוא תמיד, הרבה יותר יפה.
קריירה זו רק מילה אחרת לעבדות. פשוט מצאו דרך למנוע מההמון את ההתמרדות. אחר כך, שוב הנשים ישלמו, בטיפולי פוריות. את המירוץ מתחילים עוד טרום הגן, אין הורה היום שילדו אינו על סף המחונן. הדורות הבאים הם רשימת תארים. פעם ליום היו חלקים, היום אין רגעים, אין זמן, יש הספקים.
לא מתעשרים מעבודה, חייבים להשקיע באיזו חברה. בית גדול עם גינה. או לפחות דירה מרווחת באיזו פינה, של בלוק מרובע. משכנתא למאה שנה, אה וגם שיפוצים, העיקר לגעת קצת במה שמספרים שהם החיים הטובים. אז לוקחים הלוואות, זו נורמה טובה, הזדמנות נפלאה, זה נכון, אלה עובדות, יש מחנך אחד שמצליח לגעת בכולם - הפרסומות.
קואוטצ'ינג, מדריכים לחיים טובים, פסיכולוגים, או הרבה כדורים, מכל מיני סוגים, אנשים עדיין מאמינים בכוכבים. 80% העושר בידי 20% מאושרים. השאר, כבר לא בורגנים, הם סתם עניים. תוכניות ירודות בטלויזיה מאחדות בין מהות חיים של רדיפה לבין זאת של השרידה. התוכן אותו תוכן, רק איכות המכשיר שונה, בלית ברירה.
הקפיטליזם מביא את הקידמה, אולי זה סתם כשל במחשבה? זה לא משנה, כי אבוד כבר, אין דרך חזרה. הוא כמו כדור שלג מתגלגל במדרון, עוד כמה שנים והסוציאליסטים יחזרו לארון.
ואפרופו, מי שלא יצא משם, כמעט מרגיש היום מיעוט. להיות גאה זו, זו הזכות. אחרי שנים של אפליה, הופכים לרוב באוכלסיה, מיעוטים ממיעוטים שונים ולו רק בזכות הרעש שהם עושים. דווקא בעולם חסר גבולות, עדיין מתעקשים על זהויות.
גלובליזציה מתחלפת בלאומנות, שמתחלפת בליברליות, שצוחקת על השמרנות, ששורדת למרות ההשכלה, שנלחמת בכל מה שהיא יכולה ובכל זאת, בינתיים, כמו תמיד, דיי מפסידה.
לצעוק בורות היום, מחליף את מה שפעם היה, סוף האגדה, של בגדי המלך החדשים. טוקבקים. ידע המונים. ואם הם בעצמם בורים? זה כבר לא משנה, הרי שתיקה שווה חוכמה, מעכשיו ולעולם ועד שווה פסה.
יערות הגשם, אקלים וחממה, לאנרגיה מתווספים שמות תואר, טובה - רעה, חזרה לטבע, ירוק זה השחור החדש. יש על מה לדבר בסלון, יש במה להשקיע, אל גור נהג בחוכמה, הפך מכלום, למושיע. יערות נכרתים, חופי ים נדרסים, הרבה אוכלוסיה מוסיפה משהו לשינויי האקלים, אנרגיה ירוקה היא יקרה וכל מיני חזרות או כותרות, גם היום, לא מזיזות לזאתי, איך קוראים אותה, מסעודה משדרות.

אני בוכה כבר שנים אז לא יקרה כלום אם אני אבכה עוד יום אחד (או: יום בחיי)

בוקר.

5 בבוקר.

צריך לקום.

קפה (נמס עלית, חלב סויה אלפרו עם תוספת סידן, כי ההוא בלי הסוכר הוא פשוט מגעיל, סוכרזית אחת ואם קמתי במצב רוח מרדני, אז שתיים).

סיגריה.

עוד סיגריה.

טוב, סיגריה אחרונה ודי.

מקלחת רק אם לא ניצלתי כבר קופון לאחת כזאת בערב הקודם.

מייקאפ ואם יש זמן ומצב רוח, עוד כמה צבעים כדי להיות קצת צבעונית ולא סתם בז'ית.

תרסיס הגנה נגד השמש, לא ברור בשביל מה. אולי כדי להמשיך להיות יפה גם בגיל 60 ולבד.

בגדים שצריך לתרום כבר, אבל אז צריך לקנות חדשים. יש כסף אבל אין מצב רוח לזה.

נעלי התעמלות כי מחכה לי הליכה ארוכה.

עבודה.

עוד עבודה.

שום קטע חברתי.

רק עבודה.

עבודה לא קשה.

כולם מסביב חברים.

אני שונאת אותם.

מתרכזת בעבודה.

שונאת אותה גם.

9 שעות, לפעמים 10 ו-12, מדי פעם בורחת אחרי 7-8.

אף אחד לא מחכה לי בבית.

חוזרת הביתה.

גם היום לא מסדרת אותו.

גם היום לא נרשמת לחדר כושר.

אלכוהול בשרשרת, כי שוב נפגעתי מאנשים, סיגריות בשרשרת כי לא מעניין אותי שום דבר.

יושבת במחשב, או בטלויזיה. אין לי סבלנות לא לזה ולא לזה.

הולכת לישון.

לא תמיד רצוף.

ואז

בוקר.

צריך לקום.

יום חמישי.

שותה יותר, מעשנת יותר, ישנה קצת יותר, אוכלת הרבה.

לפעמים מזמינה סרט ב-VOD.

יום ראשון.

בוקר.

צריך לקום.

מה קורה אחרי כמה שנים כאלה אני כבר יודעת, מה יקרה לי אחרי עוד כמה שנים, לא מפחיד אותי לחשוב על זה, כי אני פשוט לא מעיזה לחשוב על זה.