כתבתי על זה כבר, פעם בעבר, ו
גם בעבר שלפני (חכו! תלחצו בסוף, לא עכשיו!) אבל יותר מדי צפיה ב-Grey's Anatomy ב-VOD, פרק ורבע, למען האמת, החזירו אותי לשם.
ועדיין רבתי עם עצמי שזו לא היתה טראומה, אלא שצריך להתרכז במוסר ההשכל של הסיפור.
מה מוסר ההשכל של הסיפור? בסוף הוא יגיע. הוא חשוב לכולכם, אז כדאי שתשימו לב! בינתיים אני אספר את המאורעות, לא בבדיחות הדעת כמו בלינקים למעלה, אלא כמו ש-Grey's Anatomy הזכירו לי אותם. ועדיין, זאת לא טראומה!
בהתחלה היו הכאבים, כאבים חדים, שרק אחר כך הבנתי, בעזרת התבטאות של מישהו אחר, שאני יכולה לתאר אותם כסכין שמוחדרת לחלק העליון של הגוף ושלעיתים, עם פיהוק, או נשימה עמוקה, גם מסוּבבת תוך שהיא כבר תקועה לך.
אבל כוח הסבל שלי הוא משהו שצריך לקבל פרס בפני עצמו, וידעתי את זה, ולכן הבלגתי כהרגלי.
אחרי שהכאבים המשיכו פניתי לרופאת המשפחה שלי, אבל היא היתה בחופש. הרופאה המחליפה טענה שזה שריר תפוס.
כל כך אהבתי אותה באותו רגע, כי אני חשדתי שזו דלקת בדרכי השתן או בכליות, מה שמחייב בדיקת שתן.
עכשיו, רוב, או אולי כל, הקוראים שלי הם, משום מה גברים, ולכן אתם לא מבינים מה כל כך נורא בבדיקת שתן. לנשים, או אולי לאישה הספציפית הזאת, בדיקת שתן משולה לאיום בהפצצה אטומית.
אני לא יודעת איך להשתין בכוס.
זה מסוג הדברים שאתה לא צובר מיומנות בהם, כי אתה בדרך כלל לא חושב לאן השתן שלך הולך כשאתה מוציא אותו ולכן אתה גם לא זוכה להתאמן עליו מיודעמה.
ולכן, זה תמיד בא לך בהפתעה, כשזה מגיע, ויותר מזה, אתה יודע שלא פיתחת קורדינציה אז אתה גם יודע שלא תצליח להשיג אותה ברגע, באותו רגע שהיא מתבקשת ממך. אם הייתי יודעת להשתין במדוייק בכוסות, הריי הייתי בוודאי גם יודעת ללכת על חבל.
אבל אני לא לוליינית בקירקס ושמחתי שההבחנה הייתה שריר תפוס ושלום שלום ותודה על האבחנה הרפואית המהממת.
קיבלתי אדוויל ולקחתי אותם שניים-שניים.
אבל הכאבים לא עברו.
בשביל זה יש הורים. ואמא שלי לקחה אותי לרופאה מומחית, באחת המרפאות שהן של רופאים מומחים. וואלה, לא זוכרת כבר מה הרופאה המומחית אבחנה, אולי שריר אחר שהיה תפוס, כי הרופאה הקודמת כבר תפסה לה את השריר הקודם, אבל גם היא לא עלתה על הבעיה האמיתית. אבל אז כבר הייתי גם עם קשיי נשימה.
טוב, זרמתי עם שתי הרופאות. רק שאני לא אצטרך לשבת על כוס. אני צריכה מרחב.
אבל אז קשיי הנשימה התגברו והכאבים, להזכירכם אלה שהם כמו סכין שתקועה לכם בחזה, לא רק שלא נעלמו, אלא המשיכו.
קשיי הנשימה הגיעו למצב כזה שכשירדתי מהאוטובוס בחזרה הביתה מהעבודה והיו לי איזה 100 מטר לעבור בעליה מתונה, נאלצתי לשבת באמצע הדרך על ספסל.
ביום שישי אחד, דיברתי עם אמא שלי בטלפון, אחרי שהיא שמעה את קוצר הנשימה שלי מקילומטרים, היא שמה סוף לכל הסיפור ולקחה אותי למיון.
במיון שאלו אותי אם אני סובלת מחרדות. רציתי להרביץ להם בו במקום ולהראות להם חרדה מהי, אבל אז הם הבטיחו לי עוד בדיקה נוספת, אמיתית הפעם ולא פסיכוסומטית.
עד היום לא נעים לי, בחיי לא נעים לי שהקפצתי צוות מהבית, מארוחת יום שישי. הם באו במיוחד בשבילי. עד היום אני מעריכה את זה והלוואי שהיו יודעים.
מכאן והלאה זאת היתה רכבת הרים. ושדים. יום שישי, שמונה בערב, אני עוברת מיפוי ריאות בידי אנשים לבושים במיטב החלצות. והם מיהרו, כל כך מיהרו ששכחו לחבר לי חמצן למסכה ששמו לי על הפנים. ואני הצייתנית לא הורדתי אותה, רק סיפרתי לכל מי שמוכן לשמוע, שאני לא יכולה לנשום.
אחרי שהבינו שאני צודקת ולא סתם קליינטית קשה, הכל בא על מקומו בשלום, מצאו לי משהו בראות.
אבל מה?
לא יודעת. הסחרחורת המשיכה מכאן.
שמו אותי בכיסא גלגלים. אבל למה? אני לא נכה, הרגלים שלי עובדות!
לא משנה, מצאו שם משהו. סיימו את תפקידם, אפשר לחזור הביתה. אני גולגלתי למיטת חוליי.
ואסור לרדת מהמיטה הזאת. זאת הטריטוריה שלך מעכשיו.
בכיתי כשהייתי צריכה לשירותים ואז נשלף הסיר. לשכב במיטה זה משהו אחד, להתייחס אליה כמו כל עולמך, זה משהו אחר, אבל להבין שהיא גם בית השימוש שלך? עד כאן.
אמא שלי, נבוכה מתגובתי, ניסתה להסביר אותי באותו רגע לאחות אוחזת הסיר האימתני ואמרה שזה קשה לצעירים להבין שהם מוגבלים.
מה אכפת לי מוגבלים, או מבוכה?! אני פשוט לא הבנתי איך אפשר להשתין בשכיבה!
ולא שלא ידעתי שזה אפשרי, כבר ראיתי חולים שעשו את זה, פשוט לא האמנתי שהגעתי לכך, שזה הגיע לפתח לביתי, כמו שאומרים.
לפחות בהקשר הזה, במהלך הימים שהייתי מרותקת למיטה הזאת, תבעתי את עצמאותי ואת כבודי. אחרי שניסיתי שיטות שונות להשתין בסיר בשכיבה, פשוט התיישבתי, למרות שאסרו את זה עלי, ועשיתי את זה מלמעלה, על הברכיים ושיקפצו לי כולם, כולל מה שמצא הצוות המהודר שבדק אותי - קרישי הדם בריאות. אגב, יש לי מסקנות, אחרי הניסויים, לפחות לבנות, אם בכל זאת בשכיבה, אז צריך להפעיל לחץ על הכלי ולא להרים את הגוף, אחרת, המממ, משתינים על עצמך ועל כל המיטה.
ואז באה אחות עם כפפה על היד ונתנה לי אולטימטום: או שאני נותנת לה לדחוף לי אצבע או שאני צריכה למכור להם את מרכולתי בפעם הראשונה שאני אייצר אותה. היום אני יודעת מה הייתי אומרת לה לעשות עם היד הזאת שלה, כפפה או לא, אבל אז, להזכירכם עוד הייתי מסוחררת, תחת השפעת רכבת השדים. הסכמתי. אולי זה מה שהשפיע עלי לכתוב על זה, כי בפרק הראשון של "גריי'ז אנטומי" דובר על הרבה בדיקות רקטליות...
עברתי גם את זה. בחיי, לא נעים, לא נורא. יותר לא נעים, אז זה אומר שזה מאוד נורא.
הייתי עם אינפוזיה של הפרין רצוף, שבעה ימים ושישה לילות. אינפוזיה זה למעשה מילה אחרת להיותך חבר טוב של... עמוד! זוג בלתי נפרד ממש. רק שחבר שלך קצת דוקר וקצת מגרד לפרקים (אוי, אז בעצם מה חדש?).
חוץ מזה היו מעירים אותי בלילה לבדיקת דם. נגיעה קלה בכף הרגל והיד שלי היתה יוצאת החוצה מתחת השמיכה ומשתרעת אפרקדן, ורידים למעלה. ואפילו לא קיבלתי גרגר דוגלי אחד על הפעלול הזה.
אם במקרה, האחות היתה משאירה את מגש האוכל על כסא מחוץ להשגתי, זהו. אסור לקום מה תעשי, מה? אז עשיתי הרבה פרצופים מרוגזים ומאוכזבים, אבל האחות לא שמעה אותם. כשסוף סוף היא התפנתה להעביר את האספקה מעבר לגבול, כבר לא היה הרבה טעם לכל המהלך ההרואי.
ואז בא ישו. עם אותו זקן, רק כמו שהיה נראה אם היו מכונות גילוח בזמנו ועם אותו שיער, רק אם היו מומצאים המספרים בזמנו. רופא צעיר וחדש לי. כי הרופאים בבית החולים, הם לא כמוני, הם מתחלפים. הוא סיפר לי סקופ, שמדיניות בית החולים היא להשאיר שבוע במקרה כמו שלי, אבל לדעתו כבר לא נשקפה סכנה לחיי ואני יכולתי להיות משוחררת הביתה אחרי יום אחד.
היום כבר לא הייתי מטומטמת כמו אז (הנה חלק ממוסר ההשכל), היום הייתי מעדיפה ללכת הביתה מאשר לקבל עצירות כי את לא מוכנה לעשות בסיר על מיטה בין אנשים, או למשל, מאשר לקבל מדיניות שמרתקת למיטה בחורה בת 30, לצד רוּמייטס בני 80.
ואז דודה שלי הגיעה. ודודה שלי היא אחות באותו בית חולים. ואז ניצלתי את זה שהיא דודה שלי וגם אחות לבקש סיר. כי ככה זה כשאסור לקום וכשהיחיד שהוא תמיד לצידך, הוא עמוד אנטיפתי. הפחד הגדול שלי היה שאני אצטרך לשירותים ולא יהיה מי שיביא לי סיר. ואז התחרטתי על זה מאוד. היא הביאה את הסיר, אבל קודם עניין אותה לסדר את סידור הפרחים שקיבלתי (בטח מההורים שלי, דההה) ומזל שכך. הסיר היה מלוכלך לגמרי! עכשיו למי שלא יודע איך פועל פס הייצור הזה של סירים בבתי חולים, הם ממוחזרים! במכונה עם מים רותחים וכנראה גם קצת סבון, אבל בכל זאת! זה היה סרט אימה בהילוך איטי. איך, כל כך איך לא רציתי שהסיר הזה יגיע אלי. היא מסדרת את הפרחים ביד אחת והסיר המלוכלך ביד השניה, ואני צועקת, היא מלהטטת בעליצות צבעוניות של פרחים עם כתמים חומים ואני מתכווצת וצווחת בבעתה.
בסוף היא קלטה והלכה עם אותו חוסר מודעות להביא לי סיר אחר...
ואז היה מה שמסופר עליו בלינק, מתמחה שהפך לרופא באחת, ולא סתם, גניקולוג.
בחיי, לא ריתקו אותי למיטה שבוע, אלא מיסרו אותי אליה. מסמר אחר מסמר.
ומה מוסר ההשכל? תהיו הרופאים של עצמכם. שתי רופאות לא איבחנו אותי. היום זו לא חוכמה שאני יודעת מה הם התסמינים של קרישי דם בריאות, אבל לפחות אני יודעת אותם ואני יודעת שהם שכיחים מאוד. זאת רשלנות פושעת מצד שתי רופאות שהייתי בידיים שלהם ונתנו לי ללכת בלי פתרון. ובבית החולים, אל תהיו פתאים. אל תיצרו לעצמכם בעיות יותר ממה שיש. אם יש רופא, במיוחד אם הוא לא מאובן, שמציע אפשרות אחרת, תבדקו אותה. ואם אתם הולכים על הצד הבטוח וזורמים עם המדיניות הקשיחה יותר, תנו לעצמכם הפסקה פה ושם, לפחות כדי שלא תקבלו עצירות וטחורים ודלקות. גם רופאים הם בני אדם ואתם בסך הכל עבודה בשבילם. והם עושים יופי של עבודה, אבל רק רוב הזמן. ואחיות? אחיות הן בסך הכל Malfunctioning Robots.
סיפור שאמא שלי סיפרה: יום אחד היא היתה בבית החולים, דואגת לסבתא שלי, אמא שלה, המאושפזת. סבתא שלי היתה צריכה סיר ואמא שלי יצאה לאחות בעמדת האחיות וביקשה ממנה שתעזור לסבתא שלי. האחות, ברוב חוצפתה, הצביעה על חדר הסירים ואמרה לה שהנה, הם שם, שתיגש ותיקח אחד. אמא שלי ענתה לה בנועם שאין בעיה, היא תקח את הסיר ותביא אותו לסבתא, היא גם תרוקן אותו ותחזיר אותו, היא אף תרחץ את סבתא, תעזור לה להתלבש, תאכיל אותה ותתן לה את התרופות, ובסוף החודש, היא גם תבוא לקחת את המשכורת של אותה האחות... וואלה, זאת דרך להפעיל אנשים, האחות הקימה את התחת השמן שלה...
כמובן שבסוף באמת קיבלתי דלקת בדרכי השתן מבית החולים הזה. גם סבלתי את כל זה וגם נאלצתי להשתין בכוס.
זאת לא טראומה, כי כשיצאתי מבית החולים הסכמתי עם עצמי שזה לא יחרט לי כטראומה. ובטח לא אחת כזאת שאפשר לתמחר אותה בעשרים וארבע שקל ותשעים אגורות לחודש, שמתחדשים אוטומטית.
