הדיאטה שבאמונה והאמונה שבדיאטה

לקט על אמונה ודיאטה מפי האנשים בעבודה:

הם עומדים מולי, מרוכזים במלאכת הקודש. היא בדרכה להיוושע, הוא שם כדי להבאיש.
נראה לי שהיא חוזרת בתשובה, או שאולי תמיד היתה דתיה, אבל היא צריכה תיקון.
כהכנה לו, היא מראה לשליח הרב תמונות של המשפחה, מעבירה תמונה אחר תמונה. מדי פעם היא נתקלת בתמונה מטושטשת.
"זאת תמונה לא טובה" היא אומרת במבוכה.
"היא צולמה בשבת" הוא עונה.
"כן?" היא שואלת.
"כן" הוא עונה בביטחון גובר, כשהם נתקלים בעוד תמונות לא מוצלחות פה ושם, "התמונות שלא יצאו צולמו בשבת".
"זאת צולמה בשבת, זאת צולמה בשבת, זאת צולמה בשבת...".
זהו. ההמשך בבית הכנסת.
האם שם יתפרו להם את השריטות?

ארוחת בוקר עם הבחורה מהקבלה.
איך ידעתי?! איך ידעתי?! עוד לפני שהסתכלתי, ידעתי!
אין גבינה בצלחת שלה.
אין לנו הרבה מבחר שם, גבינה זה החלבון היחידי חוץ מביצה קשה.
אבל אין גבינה בצלחת שלה.
"את לא אוכלת גבינה?"
"אני לא אוכלת מוצרי חלב, אני לא עגל", היא עונה.
איך ידעתי!
איך ידעתי? אה, סתם ניחוש מושכל, כי אני יודעת שהיא חולה על ערוץ הבריאות...

הבוסית שלי שוקלת ניתוח קיצור קיבה.
מישהי ניסתה להניע אותה מזה: "זה לא קל אחר כך, את יודעת".
"אין ברירה", היא עונה, "ניסיתי הכל...".
למה יש לי הרגשה שהיא לא ניסתה להכניס קצת פחות ולהוציא קצת יותר, קצת?
אה, אולי כי זה היה עובד??


"אין אלוהים!" אני אומרת בהתרסה לשליח שלנו בעבודה, אחרי שהוא שוב מהלל את סבא ג'פטו.
"אז במה את מאמינה???" הוא שואל בהבעת תמיהה אמיתית.

מוקדש (באהבה רבה) לקורא היחיד שמבין על מה אני מדברת

פשוט, רק הוא כנראה יבין.
ואם יש יותר מאחד שמבינים, זה מוקדש גם לכם, רק עם קצת פחות אהבה.
פשוט, על ההוא אני כבר יודעת ומעבר לזה אני מחזיקה מהקוראים שלי אינטליגנטים ובעלי חיים (או גם וגם שזה ה-שוס) ולא כמוני - צופים 24 שעות ביממה מינוס 4 שעות שינה (קולקטיבית) ב"אח הגדול".
אם הייתי ילדה בת-טיפשעשרה הייתי כותבת בפורום של תפוז, אם הייתי ילדה בת עשרים פלוס הייתי מקשקשת עם חברותי או עם עמיתי לעבודה. בתור אני, שמנסה להבין איך הגעתי עד הלום גם ככה, להוסיף לי התמכרות לתוכנית שמראש היה ידוע שאני אתמכר אליה, זה כבר בלתי נסבל מבחינתי. מה בלתי נסבל אתם שואלים?
בלתי נסבל מבחינתי זו העובדה שבתור חסרת חיים מצפים ממני למצוא חיים דרך מצלמות, רייטינג, ואנשים אחרים, שלא הייתי מזיזה חוליה צווארית אחת אחריהם ברחוב, ומה שאני עושה זה בדיוק מה שציפו ממני. לעזאזל, אפילו אני ידעתי שזה מה שיהיה וגם חיכיתי שזה כבר יגיע.
קצת להתעסק במשהו אחר מחוסר המעש והיכולת שלי.
מעצבן. בדרך כלל אני מסווגת את עצמי לזן ה"דווקאית מצויצת".
אבל,
כמו שלמדתי להגיד בטון שקט ובוטח כמו שעושים אלה ב"אח הגדול" בין משפט מרכך לבין המשפט הבא שלהם, שאמור למחוץ את העומד ממולם סופית כשברקע החתולה השחורה שילדה גורים על גג הוילה מתופפת בקרשנדיות בתופים, או לפחות זה מה שהיא היתה אמורה לעשות לפי כל סטנדרט של דרמתיות ואובר-מלודרמתיות, שיושבי הבית מתחתיה מכוונים אליה,
הההההה, מקום ללקיחת אויר וליצירת פאוזה מרשימה (אני לומדת [גם] מהזבלים ביותר),
אני מכורה ל"אח הגדול", צפוי וגם מגיע לי. צפוי - ברור למה. מגיע לי - כי שוב הראש שלי מלא בהתחבטויות, שאין להן מוצא ומרתיחות לי את דם, כאלה שבעצם הבאתי על עצמי בלי שום סיבה ריאלית.
אז אני שוברת שתיקה ואפילו שוב פעם כותבת על טלויזיה, כי זה מה יש. וגם אם אני ארגיש שטחית אחר כך, לפחות צבר יכנס לרשומה הזאת ויה גוגל, אחרי שהוא יצא מההסגר, תוך דקה יהיה מבוגר בעשר שנים וחכם הרבה יותר, יגבה בעשרה סנטים ויתנפח בעוד כמה שרירים, ויתחתן איתי.

שלישי לאוקטובר 2008

רשומה גנוזה שעבר זמנה - אבל - מצאתי אותה חמודה.

אני כועסת ואני לא הולכת לשום מקום

הבלוגר שיצאתי איתו פעם התחתן. הוא צוללן ואשתו לא יכולה להכניס את הראש למים.
הבלוגר שיצאתי איתו פעם התחתן. כן, ההוא שקיבל כאבי ראש מקרינה מדומה של סלולרים.
הבלוגר שיצאתי איתו פעם התחתן. אז בשביל לראות קצת אור פשוט עצמתי את העיניים.
הבלוגר שיצאתי איתו פעם התחתן. גיליתי את זה עכשיו בבלוג שלו. הזבל.

איך זה שכולם? איך זה שכולם ואני לא?
פעם כתבתי רשומות יפות.
אף פעם לא התעלתי מעל לבינוניות.
אני דווקא תחרותית.
צריך גם קצת מזל בחיים...