כולל התנצלות מראש, הטעיית הקוראים, חציית גבולות ונואשות שהגיעה לרמות מטורפות.

בהתחלה שמתי את הגלולות על הכיור של האמבטיה, ליד מברשת השיניים והמשחה והקרם והדאודורנט והקרם לחות לשיער. יש לחפיסה של הגלולות מעטפת פלסטיק לבנה כזאת, וזה נראה מאוד יפה, אבל כשקמתי בבוקר וצחצחתי שיניים שכחתי לקחת גלולה, בגלל שהן היו בתוך הפלסטיק הלבן. נזכרתי בסביבות עשר בבוקר, לקחתי גלולה, הוצאתי את החפיסה החוצה, זרקתי את המעטפת לכל הרוחות והנחתי את הגלולות ככה, ליד מברשת השיניים והמשחה וזה. אבל כשקמתי בבוקר וצחצחתי שיניים שכחתי לקחת גלולה, כי כל הדברים שעל הכיור הסתירו לי אותה. אז נזכרתי בסביבות עשר בבוקר, לקחתי גלולה והנחתי את החפיסה על הקרם פנים, כדי שתהיה גבוהה וזה.

הבוקר צחצחתי שיניים ושכחתי לקחת גלולה, אז מיד לקחתי חפיסה אחרת והכנסתי לארנק ליתר ביטחון, כי כל אישה יודעת שיגיע יום שבו היא תיזכר באמצע הקניות בסופר שהיא שכחה לקחת גלולה, והיא בכלל תכננה להמשיך משם לבית קפה או משהו, ורק בגלל הגלולה היא צריכה לחזור הביתה וכשהיא תיכנס לשם היא תשכח ממה שהיא רצתה לעשות ותבדוק מיילים במשך שעה ואחר כך תצא לבית קפה ותיזכר בגלולה רק בגלל שהיא תזמין עוגה עגולה כי זה מתחרז. בקיצור, אני מנסה להגיד שקיבלתי מחזור ושהרופאה בכלל לא שמה לב שלא עשיתי בדיקות בפתח תקווה ומזל שלא נסעתי לשם בכלל, וקקה עליה שהיא שלחה אותי לשם, הבת זונה.

עכשיו אני צריכה לחכות ולראות איך הגלולות משפיעות עליי מבחינה הורמונלית. אל תזלזלו - זה הדבר הכי מסעיר בחיי כרגע. אפרופו הורמונלית, לזוג כלשהו במדינת ישראל נולדה תינוקת והם הזמינו את כל החברים שלהם למסיבה בהרצליה, ואני הגעתי לשם בשלושים מעלות של ספריישן. אמרו לי יש מסיבה, וזה היה בדיוק כשהתאבן לי התחת מרוב שכל היום ישבתי והסתכלתי על הקירות ותהיתי איך הגלולות ישפיעו עליי מבחינה הורמונלית, אז אמרתי סבבה והלכתי לשם. חשבתי שזה בטח יהיה קטן ומעפן, אבל זה דווקא היה גדול. ומעפן, כי הדבר היחידי ששומר על השפיות שלנו בחיים האלה זה לא לראות בתים של מיליונרים.

כאילו, איך אני אמורה לחזור לדירה השכורה שלי, אחרי שאני מבלה ערב שלם באיזו אחוזה בפיתוח, עם הפקה עצומה של בעלי הבית וילדתם הפעוטה, שכללה שחייה לילית בבריכה המג'וקזת, הופעה חיה של להקת טראנס (נראה לי שזה מה שזה היה. שלושה-ארבעה בחורים עם גיטרות ואחד שמצץ לפרידג', או איך שקוראים למקל האוסטרלי ההוא), שירותים כימיים, אלכוהול בחינם, וגם גלידות ונקניקיות וכריש מגומי. וספסלים. ומלצרים. כאילו מה, אצלי נפתח איזה חיסכון וסופסוף הצטמצם לי המינוס למספר שמתחרז עם הסרט צלפים, ואלו לא ממצמצים אפילו, ודופקים אירוע בסכומים שמתחרזים עם תלושים שלף. יופי לכם, אנשים עשירים! יופי! יופי לכם! יופי!

לא, באמת! יופי!

בקיצור, הגלולות לא משפיעות עליי מבחינה הורמונלית, אני סתם עצבנית באופן כללי. ביולי אני תמיד מתחילה לקלוט שיום ההולדת שלי מתקרב, וכמובן שנורא התרגשתי כשכתבו עליי לכבוד המאורע. אני אהיה בת שלושים ושש בעוד שלושה חודשים בדיוק, והדבר היחיד שמנחם אותי זה שחסכתי עשר שנים של הדבר הזה. איזה כיף זה לצחוק על אנשים נשואים ואומללים! יופי, רווקה זקנה! יופי לך! לא,באמת, יופי! וואי, איזו פסקה קצרה. אולי אני אמלא אותה בזה שאני מרירה או משהו. המפ. חושבת חושבת חושבת. לה מרמור, בלה בלה בלה, קנאה, נשיקות ראשונות, תובנות מעניינות... לא, אין. סליחה.

אז חוץ מזה שהגלולות דופקות לי את המוח, קיבלתי כלבה לשבועיים וחצי בשעה שהבעלים שלה שוהים להנאתם במדינת ההתעללות בשוורים, המשקל שלי התחרפן וכל יום אני עולה ויורדת בקילו מאתיים אז אני מאמינה לו כשנוח לי, שמתי מגבונים לחים בשירותים בשביל אורחים כי שמעתי שזה מאוד באופנה עכשיו, קניתי מלא תחתונים עם ציורים של תותים וזרקתי את כל התחתונים המגעילים שלי לפח, קיבלתי עוד טור בשעה טובה ועכשיו יש לי כבר שלושה, ובכל פעם שאני הולכת לפסיכולוגית אני בוכה, אז כמובן שזה אומר שאני שמחה. אה, ואם מישהו יודע איך מעלימים פכפוכי אקונומיקה ממכנסי בד שחורים, אז במטותא.






פוסט יפה? אהבתם?
לא אני כתבתי אותו, העתקתי אותו בשלמותו מהדודה מלכה. בחורה שקטנה ממני בשנה, אבל באינטרנט היא גדולה ממני אלפי מונים. רק רציתי לשים דברים בפרופורציות. לעשות השוואה קטנה שלא מן המניין.
זה לא שגנבתי, אני נותנת לה את כל הקרדיט. אני לא מתכוונת לשים לינק רק כי אני לא רוצה שהיא תגיע אלי, במקרה שהיא בודקת. אם היא כל כך מפורסמת, בלוג פינתי קטן שהעתיק פוסט שלה והכריז שלקח אותו ממנה, עם כוונה מכוונת לתת זכויות יוצרים, באמת לא ישנה לה. ובניגוד לשם היוזר שלי, אין מי שלא מכיר את הדודה.

אין אצלי חוכמות, גם אם אני נורא רוצה לחשוב ככה, מה שצריך להשפך נשפך, או- מה ששנשפך היה צריך להשפך. אבל הרבה פעמים אני חושבת מה הפוסט העומד להתפרסם יגיד לי עלי לעצמי כשאקרא אותו שוב בעתיד. במקרה הזה תהיתי האם פוסט לא שלי צריך לקבל מקום בבלוג שלי ומה אני אחשוב על המהלך שעשיתי מספר שנים מעכשיו. התשובה לעצמי, די כרגיל, היתה שזה בסדר, זה רק ימקד את הבנתי למה שחשבתי לפני שנים, כשפרסמתי מה שפרסמתי. או כמילות השיר הפותח באינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור: "....טהנהנהנהנה, משהו בסינית, טהנהנהנההה, Anything goes...".

אני חושבת שבשורה התחתונה מה שאני מנסה להבין כאן הוא האם מדובר בדקויות או בתהומות. תראו, פעם לא כתבתי כלום, אחר כך העזתי לכתוב מספר פוסטים, אבל לא לפרסם, אחר כך רעדתי ופרסמתי ושמחתי שעשרה קוראים אותי ושניים מגיבים לי, אחר כך הפכתי לאספנית של מספרים, בהמשך רציתי יותר, ובסוף... בסוף התאכזבתי.
אולי אני צריכה להסביר על מה כל המהומה. אני מרגישה כמו במירוץ בתחרות שלא ביקשתי אותה. אבל אולי כי אני אדם תחרותי, זה גורם לי לכל מיני תחושות לא נעימות. אם תשימו אותי עכשיו, בגיל שלושים פלוס פלוס, עם ריאות שחורות מסיגריות על מסלול ריצה מול האתלט שובר השיאים בעולם, אני עדיין אתן את כל מה שיש בי כדי לנסות לנצח אותו.
אפשר לפתור את הרצון הזה שלי כגחמה מטופשת, אבל מה אם תשימו אותי מול בחורה בגילי? מבחינתי זה ברור שאני אנצח אותה.

***** עד כאן הפוסט הזה ישב זמן רב כטיוטה בעורך הרשומות שלי. נתקלתי בו עכשיו ועכשיו אני אפרסם. עכשיו כבר לא אכפת לי שזו נראית כמו פעולה מטומטמת, מעוותת מצרות עין, טפלה ושמעידה עלי רק רע וברמות קשות. באמת מעניין אותי לדעת למה היא ולא אני? איך זה שהיא ולא אני? על מה בדיוק?