פורסם ב14 ביולי 2006, 9:47
יומני היקר,
הערב נפלה קטיושה בחיפה.
איזה מעניין, נקודה.
אלה היו בדיוק המילים של טדי, ידידי הטוב, שסובל אותי באש, במים ותחת מטחי טילים שכולם מכוונים בדיוק לדירתי הפצפונת , אבל איכשהו מפספסים, כשאמרתי לו אתמול בטלפון שאני חייבת לכתוב על הערב הזה כדי לזכור אותו, אבל אני לא יודעת מה. כן, היה מעניין, מעניין בהחלט היה. אז הבנתי את העניין, אפשר להפסיק לירות על חיפה, בתודה מראש.
אתמול היה מפחיד פה, צינור קטן ירד משמיים, עבר דרך חור בגדר ופגע בצלע ההר וזה הספיק לעורר סערות והיסטריות, אה, וגם קצת פחדתי. לא יאומן איזו יכולת יש לחיזבאללה האלה! כיוונו מלבנון ישר לחור בגדר וקלעו! הם לא זכו במשהו במונדיאל, נכון?
זה לא שאני באמת פחדתי כששמעתי שהגיעה לכאן קטיושה, אבל כל הנסיבות התאגדו סביבי ואז התחלתי לפחד. קודם כל הטלויזיה הזאת, מראש הייתי צריכה לא להסתכל בה ולשים במקום את הקלטת של טיף וטף, אבל אין לי את הקלטת של טיף וטף, הילדה של חברה שלי לא מוכנה להפרד ממנה ולהלוות לי אותה קצת, הזונה הקטנה, אני עוד אראה לה! גם אני לא אלווה לה את סדרת הקלטות של "גברים לוהטים עושים את זה אחד עם השני ואין אף לסביות בסביבה או אשה מאוננת ברקע" שלי! אז נאלצתי לראות בטלויזיה איך אומרים לכל תושבי הצפון, כולל עכו וחיפה לרדת למקלטים. הלווו! אין לי מקלט! ומישהו שם בכלל מבין שאין מרחב מוגן בדירה בת חמישים שנה?! קירות פנימיים? הקירות הפנימיים היחידים בדירת קופסת הגפרורים שלי הם הדפנות של האמבטיה! מה עושים? מה עושים? אז ניצמדתי לקיר בתקווה שהטיל יכנס דרך חלון אחד, ואני אנפנף לו לשלום בתרועת ניצחון, כשהוא יחלוף אותי בתדהמה ויצא ישר דרך החלון השני. לפני זה רצתי כמובן להחליף בגדים, שמתי תחתונים שחורים נורמליים, לא החוטיני הרגיל ולא תחתוני בית קרועים ומהוהים כאלה, מכנסים ארוכים וחזיה, שאני בדרך כלל יוצאת ממנה ישר איך שאני מגיעה הביתה. אי אפשר לדעת מתי יקחו אותי באלונקה מפה או שכוחות הביטחון פתאום יופיעו ברחוב ויקראו לכולם במגאפון לצאת מהבתים ולהראות באיזה בגדי בית הם נתפסו.
הרחוב המה מתנועה, במשך שעות ארוכות המכוניות לא הפסיקו לעבור בו. כל הזמן שמעתי טריקת דלתות של מכוניות ומנועים מתניעים וגם טריקת דלתות של השכנים. לאן כולם נוסעים? כולם עוזבים ומשאירים אותי פה לבד??? מזל שעוד היו כמה טלויזיות שפעלו בווליום שלא בייש את המונדיאל, ככה שידעתי שנשארו פה עוד כמה אנשים, למרות שקרייני חדשות בווליום זה לא דבר מרגיע. קרייני חדשות הם אף פעם לא דבר מרגיע, אתה רק רואה את פרצופי התשעה באב שלהם ומצטער ששכחת את השלט על הטלויזיה ואין לך איך להעביר תחנה. הכלבים האלה בחוץ היו חייבים להוסיף להיסטריה הכללית ופשוט נבחו בלי הפסקה במשך שעתיים שלמות, אפילו העורבים הצטרפו באיזה שלב לחגיגה והתחילו לצווח. אאאאמא, איזה פחד!
וערוץ 10, המניאקים האלה, שמו במשך דקות ארוכות כתובית באדום, צבע מרגיע לכל הדעות, שהודיעה על מטח על חיפה! לא טילון, לא קטיוש, לא צינור קטן שכוון לעבר שפן סלעים אומלל, מטח! הם בטח סמכו על זה שברגע שתושבי חיפה יראו את הכתובית הזאת הם מיד יברחו בצעקות אימה מהבית וישכחו את המסכים דלוקים על הערוץ וככה הרייטינג יעלה...
ואז היה כוכב נולד... ואז מסנדיד שלי מהמרכז הודיע שהוא משאיר אותי לבד ויוצא לבלות... ואז הבנתי איך מרגישים האנשים שבאמת נמצאים בקו האש, כשכל תושבי הארץ האחרים ממשיכים את החיים שלהם כרגיל. רבאק! מה פתאום תוכניות רגילות בטלויזיה עכשיו??? זאת מלחמה שם בחוץ! ומי יוצא לבלות עכשיו??? צריך לשבת בין קירות פנימיים! אוף, מילא היו שמים איזה סרט טוב, אבל השירה המאפנה ומהמשעממת הזאת רק גורמת לך להתחנן שהטיל יפול עליך כבר וישחרר אותך מהעינוי הזה...
ובמשך כל הזמן הזה, אני לבד בבית ואף אחד לא מתקשר! אף אחד! אפילו לא אמא ואבא, אפילו לא אח, אפילו לא הכלבה, אף אחד מהמשפחה, בעצם אף אחד! לבד לבד לבד תוך היסטריה קלה. איך זה שאף אחד לא התקשר אלי לשאול לשלומי??? אז התקשרתי לטדי, כדי לשמוע קול מרגיע, כדי שאני לא ארגיש לגמרי לבד. לזכותו יאמר שהוא היה עדיין בעבודה ושמע שיירו על חיפה רק אחר כך ומיד התכוון להתקשר, ובכל זאת בסוף יצא שאני התקשרתי אליו. סתם מוזר שאף אחד לא התקשר.
עכשיו (כלומר אתמול בלילה), אני יושבת לבד בבית, מכירה בקושי רק את השכנים ממול וגם איתם לא בא לי לדבר, אף אחד לא מתקשר, הטלויזיה שולחת אנרגיות שליליות, בחוץ מהומה רבתי ואני לבד (כבר ציינתי שאני יושבת לבד?). הרסו לי את ערב יום חמישי שבו אני כל כך שמחה שנגמר השבוע ושיש שני לילות שלמים שלא צריך לקום למחרת לעבודה. רק בגלל זה שימחו את כל לבנון מהמפה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה