צחוק בצד, כבר 10 ימים בערך שאני עובדת, חצי משרה, במחלקה סיעודית של בית אבות. מי שיש לו מישהו שהגיע לאחד המקומות האלה יכול להבין בערך, בביקורים החפוזים שלו שם, כמה גרוע יכול להיות הסוף של החיים שלנו.
אבל השוק שחוטפים כשנמצאים במחיצת יותר מבן אדם אחד כזה, במשך כמה שעות כל יום, זה משהו שלא נתקלים בו בדרך כלל.
הנה טעימה קטנה (בחירת מילים מוזרה...) מהווית האנשים שאני רואה כל יום, במספר השעות המועט שאני שם:
בתיה - זקנה קטנה וחמודה נורא ולו רק בגלל לחיי התינוקת המנופחים שלה וכובע הצמר התמידי החבוש לראשה. בארוחת הבוקר התרגלתי לצעקות ה"תביא לי!, תביא לי!" שלה. לפעמים היא דורשת עוד קפה, לפעמים סתם לא ברור מה היא רוצה שיביאו לה. בהתחלה לא הבנתי למה מתעלמים ממנה ולא מביאים לה עוד קפה. אחר כך הבנתי שזה סיפור יומיומי.
אסור לתת לה תשומת לב או להביא לה, וואטאבר היא רוצה שיביאו לה, אחרת זה לא נפסק...
אברם - עצוב כי הוא מסוג הזקנים האלה שתמיד דומים לסבא שלך, ולא משנה מי אתה ומי סבא שלך. לבוש כמו פעם עם מכנסי בד וחולצות מכופתרות. תמיד עם כובע על הראש. כמו שסבא שלי היה הולך. עם משקפים ומבט של-"פעם בטח יכולת לנהל איתו שיחות סופר אינטלקטואליות" בעיניים, שעכשיו עצובות שלו. הוא מדבר בעיקר ביידיש, אבל זה לא משנה, כי הוא כנראה לא אומר שום דבר ברור גם אז. חסר מנוחה כל הזמן, לא יכול לשבת רגע על הכסא. הפקודה הרגילה איתו היא: "אברם, זיץ!", או משהו כזה. כשנגשים אליו לנסות להושיב אותו או לנסות להבין מה מציק לו, הוא מתחיל לדבר איתך ביידיש, במבט מיואש מראש, אז פשוט או שמושיבים אותו או שהולכים ממנו.
עלי - ערבי, שהיה פעם נויירולוג. עכשיו יש לו אלצהיימר של צעירים. הוא רוח הרפאים של המחלקה. הולך, הולך, הולך במסדרונות. מדי פעם גם בוכה תוך כדי הליכה. נותנים לו ללכת, הוא לא מזיק. למה הוא בוכה? האם זה קורה בהיבהובי ההארה של המוח שלו, על חוסר היכולת ואי ההבנה שנפלו עליו פתאום. האם זה על מי שהוא היה פעם ולא יהיה יותר? האם זה סתם רפלקס של המוח הקדום? זה ששומר שהוא ימשיך לנשום, שהלב ימשיך לפעום, שמערכת העיכול תעבוד, והכל לחינם...
רחל - עיניים כחולות, עדיין יפה למרות השיער הקצר והלבן לחלוטין, שבעלה בא כל יום להאכיל אותה, ופונה אליה ב:"להתראות, אימא'לה", כשהוא נפרד ממנה בנשיקה ומשאיר אותה בדרך כלל בידיי. כי היא צריכה בייביסיטר. יש לה אלצהיימר והיא כנראה לא יודעת מי הוא או מי בן האדם התורן שנמצא לידה כרגע בכלל. אבל כדי להעסיק אותה, נותנים לה תמיד דף ועיפרון והיא מקשקשת במכניות. עד היום לא הבנתי איך תמיד רשום על הדף השם המלא שלה - שם פרטי ושם משפחה, לרגע תהיתי אם היא עושה את זה. היום זה התברר לי. בעלה רושם כל יום, כל יום, בראש הדף את השם שלה. באותיות דפוס גדולות. היא כנראה לא מודעת לזה בכלל, אבל הוא לא יפסיק. הוא מנסה לשמר אצלה משהו.
אף שם של אף אדם לא היה חשוב ועם כל כך הרבה משמעות כמו השם המלא של רחל, שמופיע כבמטה קסם כל יום באותיות דפוס גדולות בראש דף הקישקושים חסרי המשמעות שלה.
שולה - שיושבת בכסא גלגלים ומהבוקר צועקת כל יום ויום: "רע לי! אני מתה!". אותי היא לא צריכה לשכנע. ואוטומטית נודדות המחשבות לאיך היא היתה כשהיא היתה צעירה יותר, האם היא היתה מסוג האנשים שתמיד התלוננו, שתמיד היה להם רע, לא משנה מה? ואז אני תוהה אם היא מראה לאיך אני אהיה כשאני אהיה זקנה-בלה. האם גם אני אשב כך, היחידה במחלקה, למרות שלכולם רע, ואזעק שרע לי?
או שאולי היה לה טוב פעם? לא יכול להיות הגיוני שרע לה, בכסא הגלגלים, במחלקה הסיעודית, עם עושר של מחלות ושום דבר אחר?
ואני מאמינה לה. והיא מתחננת לרופא המחלקה כל יום מחדש, שיעזור לכאבי הגב שלה ולעיניים שהקטרקט לוחץ עליהם והיא כל הזמן צריכה לשירותים וככה כל יום, עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד. זה לא יגמר, עד ששולה לא תגמר....
חיה - גם היא בכסא גלגלים, עם שקית הקטטר תלויה מלמטה. אני מאכילה אותה כל יום. צריך לעשות את האוכל דייסה חלקה, כי היא לא סובלת גושים. זה מיילא כשהאוכל הוא דייסה, אבל האתגר שלי היא הביצה. אז פשוט יוצרים סטרטאפ של טעמים, מערבבים חביתה עם ריבה, מועכים עם המזלג כמה שאפשר לעיסה כמה שיותר חלקה ולומדים להתגבר על רפלקס ההקאה, כשבודקים שהיא בלעה את כל הפירורים מהביס הקודם לפני הביס הבא.
אני בספק אם היא זוכרת אותי מיום ליום, אבל בינתיים, אני עדיין מקפידה להגיד לה בוקר טוב ושלום כשאני הולכת.
ערן - גבר שבגברים. לבוש בסטייל (יחסי), חיוך ממיס, מבט עירני וחזות של אחד שאין ספק שפעם סובב את כולם על האצבע הקטנה. ההומור הציני שלו, נורה מן המותן ומשכיב את כולם ברצפה. מה נדהמתי לגלות שהוא יושב כמו ילד קטן, עם הסינר שכולם לובשים בארוחות ומחכה שיאכילו אותו. וכל ביס שהכנסתי לו לפה, היה בעיני סמל לעוד שארית של האדם שהוא היה פעם, שהוא נפרד ממנה מבלי יודעין.
ביאסתי אתכם מספיק?
השוק עובר, החומות נבנות. עם זאת, אני כותבת את הרשומה הזאת עם דמעות בעיניים ואני שמחה עליהן, כי אני חוששת מהרגע שאני אהפוך לזומבים האלה שמטפלים בכל הזקנים האלה מדי יום במשך שנים.
אבל אני מבינה שלא היתה להם ברירה.
כמו המסעדה בסוף היקום של דאגלאס אדמס. אתה רואה את הסוף ואתה חייב להתמודד עם זה ולהמשיך להנות מסטייק טוב...
