כשהפנטזיה לא כזאת צבעונית, החיים לא כאלה חיוורים

וואו! פרק סיום עונה שניה של "גריי'ז אנטומי" ולרגע חלפה בראשי החרטה למה אני לא מרדית' גריי ששני גברים רוצים אותה. וברגע השני, ברגע השני, כמו שאני תמיד עושה, התחלתי לחשוב באמת ולנער את קורי הפנטזיה הדביקים של זן העכביש היחיד שהוא המצאה אנושית ולא של הטבע, ספיידריוס מלודרמתיוס.
ואז חשבתי לעצמי, האם לא אהבו אותך בעבר, אולי לא חתיכים כאלה, אולי לא רופאים מחוננים כאלה, אולי לא בו-זמנית, אולי אפילו עכשיו רוצים להיות אתך, ואת מסרבת להם ומעדיפה להגיד הלוואי שהייתי מרדית' גריי, ששני גברים אינטליגנטים וחתיכים רוצים אותה?
רק כי ראיתי את זה על המסך, רק כי זה היה מלווה במוסיקה הנכונה ובפוקוס המדגיש?
האם מה שאני עברתי נופל בהכרח ממה שמרדית' עוברת רק כי היא מלווה בבמאי, עוזר במאי, גופר (ושמישהו יסביר לי פעם אחת מה זה, לכל הרוחות!), נערת מים ושני רופאים חתיכים שהם אולי חתיכים, אבל ממש לא רופאים?
אבל גם אני רוצה ששני רופאים חתיכים יריבו עלי, אני מנסה בכוח להכניס לעצמי.
אבל, אני עונה לעצמי הראשון, האם לא אהבו אותך בעבר, אולי לא בו-זמנית, אולי לא רופאים, חלקם גם לא חתיכים, האם אין מי שאוהב אותך עכשיו, יש מי שרוצה אותך ברגע זה, תתאפסי על עצמך, ילדה.
ואז, ברגע שהפרק נגמר, הכתוביות עולות והמוזיקה ממשיכה להתנגן בתוך הראש, אני יוצאת מההזיה שהאכילו אותי בה ואומרת לעצמי, בכוח, ברציונליות, במאבק עם הרגשות, שאין לי מה לרצות להיות כמו מרדית', כי הייתי כמוה, כי יכול להיות שאני עדיין כמוה ורק מסרבת להבין.
וקל לי לסרב, כי מולי אין מצלמה שתלכוד את הרגע, תפרק אותו לחתיכות ראויות למאכל, ואין מוסיקה דרמתית שתחדד את הרגשות ואת ההזדהות.
אהבו אותי בעבר, רצו להתחתן איתי בעבר, היום יש מי שאוהב אותי ויש מי שחושב שהוא היה יכול לאהוב אותי, אבל אני לא נותנת צ'אנס לאף אחד מהם. כי הם לא מתאימים. הם לא רופאים חתיכים. גם אלה שרבו על מרדית' הם לא, הם שחקנים.
אז אולי אני כמו מרדית' למרות הכל. רק בלי מצלמה שתקועה לי בפרצוף ועם עיניים פחות כחולות, ומוזיקה, מוזיקה בכלל נועדה רק לריקודים. בזה אני טובה כמו בסרטים.
זה לא שאני נגד הפנטזיה, ההפך, אני תקועה בתחת שלה, אבל היום, לרגע אחד, היה לי רגע שני ובו הבנתי שהחיים רק נראים חיוורים לעומת הסרטים כי אין תסריט לקבץ את הרגעים הנכונים ואין במאי שיתפוס אותם.
ומה עוד שהם לא מוצגים לך, מולך, מקווצ'צים לשעה, הם נמרחים על פני שנים. אף סרט שימשך על פני שנים לא יעניין ולא יהיה מלודרמטי.
אז תפסו את הרגעים המסויימים של מרדית' ופיספסו את הרגעים שלי.
החיים שלי באמת נראים חיוורים לעומת החיים שלה, עלי לא רבים שני רופאים חתיכים באותו הרגע ויש להניח שלעולם לא יריבו, אבל אצלי גם אין יד מכוונת ואין זרקורים, יש רק פילם אחד, ארוך ארוך שדוהה עם הזמן.