נתקלתי בניתוח הבא של סיפור כיפה אדומה. (גם אם אתם לא אוהבים שתוקעים לכם קישורים, רק הציצו, לא צריך לקרוא, גם אני לא קראתי...). אני יודעת שזה מקובל לנתח את סיפורי האגדה, לבקר אותם ביחס לימיינו, להשוות אותם למדיית הסרטים, לשכתב אותם כך שבנותינו המודרניות לא יפלו למלכודות שניטמנו להן עוד בשחר הדפוס או עוד לפני כן, כאשר אמא לחשה לבתה את סודות החיים והציות לגברים וזו העבירה אותם הלאה לבנותיה שלה (ובכל זאת, כל כותבי סיפורי האגדות היו גברים, לא?), אבל המאמר ההוא גרם לי לתהות האם צריך את זה? האם זה משרת משהו חוץ מהרצאות וכתבים אקדמאיים מנופחים? האם יש אמת בכל ההתעמקות הזאת?
כלומר, זה וזה שבלילות חסרי מנוח יצאתי בעצמי ליער הקרוב למקום מגורי וששום סיפריה ביתית לא תהיה שלמה בלעדיו וצפיתי מגוף ראשון בחשכת היער בלילה ובפחד שהוא מעורר.
מה אני רוצה לומר? רוצה אני לומר כך:
בעבר, אנשים חיו בכפרים מוקפי יערות, במיוחד באירופה.
היער הוא מפחיד.
בעבר היו פחות מתקדמים מהיום בצורת החשיבה.
מפלצות, אנשי זאב, שדים מסוגים שונים, אמונות טפלות.... לא היה מי שיגיד שאלה סיפורי אגדה. זו היתה יכולה להיות המציאות לכל דבר.
בעבר, חיו בתוך הטבע, היו הרבה יותר קרובים לו, מאשר אנחנו כיום בערים. נוסעים ברכבנו בבוקר לעבודה בכבישי אספלט, שבהם הסכנה היחידה היא מוכרת ומזולזלת ע"י כל. וחוזרים לעת ערב כדי להסיע שוב את הילדים לחוגים בתוך מבנים וחזרה לביתנו שמוקף בבתים אחרים, בהמון אור ורעש טלווזיות דלוקות ובקצת עצי נוי אם התמזל מזלנו.
חלקנו אולי מודעים לעטלפי הפירות שממלכתם היא הלילה, רובנו מודעים לציוץ הציפורים, בדרך כלל מזן היונים או הבולבולים ויודעים לצטט שיש גם דרורים. ג'וקים זו עוד חיה שאנחנו מכירים, אבל זו לא חוכמה וגם בשבילם יש לנו נשק מרוכז בבקבוק, רק שיגיע בתרסיס, כמובן, אה ושלא יפגע באוזון.
הקיצר, פעם זה לא היה ככה. בזמן כתיבת האגדות, שחלקן בוודאי סופרו קודם בע"פ מדור לדור, האנשים נסגרו בבתיהם בלילות חסרי החשמל, כשחושך בחוץ זה כל מה שאפשר לעשות, והלכו לישון כשברקע לא ליאור שליין, ג'ינג'י בלתי מזיק בעליל, אלא יללות הזאבים וקולות טבע משונים אחרים.
בתור אחת שחיה בוואדי יחסית טבעי, יחסית מהאחרונים שנשארו בארץ, תאמינו לי, יללות התנים בלילה וקריאות הינשוף, זה משהו שתמיד יקפיץ ברגע הראשון, בדיוק כמו אזעקת "צבע אדום".
שמעתי מחוקר אגדות אחד עד כמה הסיפורים, היחסית אכזריים שאנחנו מספרים לילדינו, הם פרווה לעומת סיפורים שסופרו בעבר. גירסאות כיפה אדומה של קדם נשמעות כמו עירוב מגעיל במיוחד של סרטי אימה ופורנו, ביחד. כרגע, אחרי שחשבתי על זה קצת, זה לא כל כך משכנע אותי, אולי כי בכל זאת, כתוצר מודרני יותר, סף הזוועות שלי עלה (קצת מטריד הייתי אומרת). מה שכן, אני יודעת שבצעירותי בלעתי את סיפורי האגדות בשקיקה (אולי מוטיב הסינדרלה הזה באמת נתקע אצלי בראש מעבר למידה הרצויה). היו לי ספרים של האחים גרים ושל האנס כריסטיאן אנדרסן. ספרים עבים כאלה. חובה לציין שהזכרון מטעה, אבל אני באמת לא זוכרת שנבהלתי מהם כמו מסרטי האימה, שגם בהם אני צופה אדוקה מילדותי. אם כבר, כיום אני יכולה להגיד שהאלימות, ההפחדות והזוועות של האגדות שקראתי מזכירות לי יותר את הסרטים המצויירים. הרי אלה מלאים באלימות, זה חלק גדול מהעניין שלהם, שהכל מותר ואפשרי ואנחנו עוד מיעדים אותם לילדים, למה? כי הילדים יודעים שזה לא באמת, שזה מצוייר. כי, לדעתי, האלימות בסרטים המצויירים היא לגמרי לא מורגשת, לא מגיעה להכרה. הם נשארים סרטים מבדרים ותו לא. כך בעיני אותן אגדות שקראתי, זה רק אגדה, זה לא באמת. מעולם הן לא גרמו לי לסיוטים בלילה, בדיוק כמו שקרה כג'רי הוריד על תום פטיש ומחץ אותו לפלטה בעובי מ"מ שהתקשתה לשמור על שיווי משקלה.
אלא מה, בעבר זה לא היה ככה. בעבר הכל היה יכול לקרות, במיוחד כשאתה מוקף בחושך סמיך, יער סבוך, חיות שעלולות לנשוך גם כשאין להן כלבת והמון המון חוסר ידע, ידע מוטעה שאין אמצעיי מדיה ואקדמיה שיתקנו אותו ודיכוטומיה צרובה מזה דורות של טוב לעומת רע.
כמובן שאני לא מזלזלת בכל הניתוחים, המחקר והרבדים הנסתרים שיש לסיפורים שמחזיקים במשך דורות. הרי אחת הטענות היא שהם לא נכחדו אחרי אותו עבר עליו דיברתי, בדיוק בגלל שיש בהם משהו שפונה לעמוק ביותר שבנו, לכל מה שתת... במין האנושי. אבל אולי בכל זאת, לאור אותו ניתוח פסיכואנליטי מפוצץ (או בעצם סתם פסיכולוגי, אולי באמת הייתי צריכה לקרוא עד הסוף), ובזוכרנו את התקופה בה נכתב, סיפור יכול להיות רק סיפור?
תמונות היער "שלי" בלילה (מתנצלת על האיכות, אבל, נו טוב, זה באמת היה בלילה!):
