החיים בסופרפוזיציה

די,

2009-07-16T22:26:00.001+03:00

אני עוברת לכתוב למגירה,
בי.

כשהפנטזיה לא כזאת צבעונית, החיים לא כאלה חיוורים

2009-07-13T16:10:00.006+03:00

וואו! פרק סיום עונה שניה של "גריי'ז אנטומי" ולרגע חלפה בראשי החרטה למה אני לא מרדית' גריי ששני גברים רוצים אותה. וברגע השני, ברגע השני, כמו שאני תמיד עושה, התחלתי לחשוב באמת ולנער את קורי הפנטזיה הדביקים של זן העכביש היחיד שהוא המצאה אנושית ולא של הטבע, ספיידריוס מלודרמתיוס.
ואז חשבתי לעצמי, האם לא אהבו אותך בעבר, אולי לא חתיכים כאלה, אולי לא רופאים מחוננים כאלה, אולי לא בו-זמנית, אולי אפילו עכשיו רוצים להיות אתך, ואת מסרבת להם ומעדיפה להגיד הלוואי שהייתי מרדית' גריי, ששני גברים אינטליגנטים וחתיכים רוצים אותה?
רק כי ראיתי את זה על המסך, רק כי זה היה מלווה במוסיקה הנכונה ובפוקוס המדגיש?
האם מה שאני עברתי נופל בהכרח ממה שמרדית' עוברת רק כי היא מלווה בבמאי, עוזר במאי, גופר (ושמישהו יסביר לי פעם אחת מה זה, לכל הרוחות!), נערת מים ושני רופאים חתיכים שהם אולי חתיכים, אבל ממש לא רופאים?
אבל גם אני רוצה ששני רופאים חתיכים יריבו עלי, אני מנסה בכוח להכניס לעצמי.
אבל, אני עונה לעצמי הראשון, האם לא אהבו אותך בעבר, אולי לא בו-זמנית, אולי לא רופאים, חלקם גם לא חתיכים, האם אין מי שאוהב אותך עכשיו, יש מי שרוצה אותך ברגע זה, תתאפסי על עצמך, ילדה.
ואז, ברגע שהפרק נגמר, הכתוביות עולות והמוזיקה ממשיכה להתנגן בתוך הראש, אני יוצאת מההזיה שהאכילו אותי בה ואומרת לעצמי, בכוח, ברציונליות, במאבק עם הרגשות, שאין לי מה לרצות להיות כמו מרדית', כי הייתי כמוה, כי יכול להיות שאני עדיין כמוה ורק מסרבת להבין.
וקל לי לסרב, כי מולי אין מצלמה שתלכוד את הרגע, תפרק אותו לחתיכות ראויות למאכל, ואין מוסיקה דרמתית שתחדד את הרגשות ואת ההזדהות.
אהבו אותי בעבר, רצו להתחתן איתי בעבר, היום יש מי שאוהב אותי ויש מי שחושב שהוא היה יכול לאהוב אותי, אבל אני לא נותנת צ'אנס לאף אחד מהם. כי הם לא מתאימים. הם לא רופאים חתיכים. גם אלה שרבו על מרדית' הם לא, הם שחקנים.
אז אולי אני כמו מרדית' למרות הכל. רק בלי מצלמה שתקועה לי בפרצוף ועם עיניים פחות כחולות, ומוזיקה, מוזיקה בכלל נועדה רק לריקודים. בזה אני טובה כמו בסרטים.
זה לא שאני נגד הפנטזיה, ההפך, אני תקועה בתחת שלה, אבל היום, לרגע אחד, היה לי רגע שני ובו הבנתי שהחיים רק נראים חיוורים לעומת הסרטים כי אין תסריט לקבץ את הרגעים הנכונים ואין במאי שיתפוס אותם.
ומה עוד שהם לא מוצגים לך, מולך, מקווצ'צים לשעה, הם נמרחים על פני שנים. אף סרט שימשך על פני שנים לא יעניין ולא יהיה מלודרמטי.
אז תפסו את הרגעים המסויימים של מרדית' ופיספסו את הרגעים שלי.
החיים שלי באמת נראים חיוורים לעומת החיים שלה, עלי לא רבים שני רופאים חתיכים באותו הרגע ויש להניח שלעולם לא יריבו, אבל אצלי גם אין יד מכוונת ואין זרקורים, יש רק פילם אחד, ארוך ארוך שדוהה עם הזמן.

הכלב אכל לי את התירוץ

2009-07-08T15:42:00.000+03:00

- 3 נקודות לתירוץ מוצלח

תאוריות ייחוס בפסיכולוגיה החברתית מסבירות הרבה מהמשפטים ששומעים כל יום. למשל:
נכשלתי במבחן כי הוא היה קשה, הקבוצה הפסידה בגלל חוסר מזל, לי זה לא יקרה, זה גורל, וגם, הנספים בשואה הם גלגול של נשמות שחטאו, של עובדיה יוסף.
בגדול, אנחנו מייחסים סיבות שונות להתנהגות שלנו לעומת התנהגות של אחרים וממעיטים בערכה של הסיטואציה כבעלת השפעה.

לפי תאוריית הייחוס של וינר הצלחה או כישלון מפורשים על פי שלושת הגורמים הבאים:
1. גורם פנימי לעומת נסיבות חיצוניות.
2. מקרה חד-פעמי או קבוע.
3. יכולת שליטה לעומת חוסר שליטה.
כדי להמחיש את התובנה הזאת לתלמידיו, וינר מראה כיצד אפשר להשתמש בשלוש הנקודות הנ"ל להרכבת תירוץ טוב לעומת תירוץ רע, ואני ישר חשבתי על טובת קוראי ואיך אני יכולה להוסיף לידע השימושי בעולם.
אז מהו תירוץ טוב?
תירוץ טוב הוא אחד כזה שנגרם מסיבה חיצונית לנו, הוא יהיה מקרה חד-פעמי ומה שקרה לא היה בשליטתנו.
למשל, אחרתי לעבודה כי חייזרים חטפו אותי לשעתיים - לא אני אשמה, זה החוצנים החיצוניים, יש להניח שהם לא ירצו לפגוש אותי שוב ולכן לא יחטפו אותי יותר וזה לא היה בשליטתי, כי מה כבר יכולתי לעשות נגד קרן הגרירה שלהם.
תירוץ רע הוא ההפך. אינטואיטיבית זה ממש ברור במקרים מסויימים, למשל המקרה בו לא כדאי לספר לאישה שבגדת בגלל רומן (פנימי, מתמשך ונשלט), אלא שהבחורה פיתתה אותך (חיצוני, חד-פעמי ולא בשליטתך).
אז גם אם התירוצים לא נכונים, לפחות אפשר לתרץ אותם נכון.

קורס פסיכולוגיה מלא של ויינר החמוד והמעניין

על אשליית לוח השחמט שתעשה לכם בלגאן בראש ועל עוד כמה אשליות שתעדיפו לשכוח

2009-07-02T18:15:00.001+03:00

מסתבר שיש שתי רמות של קוגניציה. רמה 1 היא המודעת, החושבת, הלומדת, ורמה 2 שהיא, בעצם, כל השאר... כלומר, כל התהליכים הלא מודעים ואותם רגעים בהם אנחנו לא צריכים לחשוב, או לא מתאמצים לחשוב.
כל למידה של משהו חדש מתרחשת ברמה 1: שם חדש, שפה חדשה, רכיבה על אופניים וכדומה.
ללמוד לנהוג, זאת רמה 1, להגיע הביתה בנהיגה בלי ששמתם לב, זאת רמה 2.
ההסבר שהכי אהבתי להבדל בין הרמות הוא כששואלים אותכם "מה נשמע?" בדרך כלל עונים משהו חיובי בלי לחשוב, זאת רמה 2, כי אם היינו מתעכבים לענות על התשובה באמת, היינו מתחילים להפעיל תהליכי חשיבה, רמה 1, ולספר על כל מיני תחלואים שחשנו ומאורעות שליליים שעברנו.

אבל רמה 2 לא פראיירית כמו שהיא נשמעת, הנה דוגמה:

נכון אין מצב שהריבועים A וB הם באותו גוון של אפור?

אז דווקא כן.
הם כן.
אכן כן.
לגמרי כן.
כן בטוח.
כן!
מספיק! הנה ההסבר:

רמה 1 מתקשה לתפוס את הצבע של שני הריבועים כזהה, כי היא מתקשה להתגבר על תהליכי התפיסה האוטומטיים של רמה 2, למשל פיצוי היתר על הצל. לרמה 2 יש הרגלים והיא לא מוותרת עליהם כל כך מהר (הסבר מפורט בהרצאה למטה, בערך מדקה 16).
כמו שנאמר, יש אנשים שלא נותנים לרציונלי לבלבל אותם, כי האשליה חזקה ממנו.

ובמעבר חד, מה אתם אומרים, אשה למטבח, וגבר, גבר כמו במילות השיר הידוע: "אבא הלך לעבודה..."? לא אה, אנחנו לא שובניסטים.
אז בואו ננסה משהו אחר, אולי גזענים? הלו! ממש ממש לא.
טוב, אז יש לכם תשובה לאת מי תעדיפו, את הילדים שלכם, או את ההורים שלכם? בטוחים שלא? כי כן יש לכם.
גם אם לא ידעתם, רובכם מעדיף אנשים צעירים על פני מבוגרים, אתם חזק בסטריאוטיפים ובדעות הקדומות וכמעט בכל אחד מסתתר שובניסט קטן בין קפלי קליפת המוח (כולל הבנות).
>IMPLICIT ASSOCIATION TEST (או IAT) הוא מבחן שמגלה את הסטריאוטיפים שלכם.
סטריאוטיפים הם רמה 2. הם הקשרים והכללות שלמדנו והפמנו כדי שלא נצטרך לחשוב על כל דבר. הם מחוץ למודעות וזאת הסיבה שאנחנו לא שמים לב כשאנו משתמשים בהם. לכן, גם קשה להפטר מהם.

להתנסות במבחנים אפשר כאן: מבחני אסוציאציות חבויות

ההשלכות לחשיבה התת מודעת הזאת - לאשליות שהיא משכנעת אותנו באמיתותן ולדעות שהיא שומרת על קבעונן - הן די ברורות. הנה סיבה לכך שמסדרי זיהוי הם מסוכנים, הנה למה נראה לי שהשופט דרורי היה מגיע לגדולות, לא בבית המשפט העליון, אלא באחוזי הסטריאוטיפים של ה-IAT, הנה מדוע פרסומות כמו הפרסומת לבירה של גולדסטאר - "אני לבד", הן זבל מהסוג הנחות ביותר ועם זאת המוצלח ביותר, כי הן מכוונות בדיוק לסטריאוטיפים החבויים האלה שלנו.
וזה למה יש אנשים שחושבים שקורים להם ניסים (כן נו, עדיין לא נרגעתי מההוא).

מקור - youtube
וחוץ מזה, אני מנצלת את הבמה, לפני שכל מיני עמוס כרמלים יתפסו לי אותה ל: ספר מומלץ - לא רציונלי ולא במקרה של דן אריאלי (ומי שיקרא אותו מוזמן להעביר אותו אחר כך אלי, בתנאי שהוא לא מאלה שמעבירים את האצבע על הלשון לפני שהם מעבירים דפים)

אני רוצה להתפטר!

2009-07-01T12:55:00.002+03:00

די כבר, אין לי כוח יותר. כאלה לחוצים פה ואני שק האיגרוף של כולם, פעם אני חוטפת מהדיירים ופעם מהעובדים.
די!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

במדינת ישראל 2009 אסור להגיד היי

2009-06-30T15:08:00.003+03:00

יש זקנה אחת נחמדה כזאת, תמיד מחייכת. חיבבתי אותה מאוד, התייחסתי אליה יפה בכל פעם שראיתי אותה, עזרתי לה באדיבות בכל פעם שפנתה אלי.
כנראה שזה לא חיוך, אלא גזים.
הבוסית שלי ניגשה אלי ואמרה לי שהתינוקת המגודלת (תוספת העורכת) אמרה לה עלי: "אני לא מבינה למה בחורה צעירה צריכה להגיד לי היי".
!!!
היא הוסיפה התנצלות, הבוסית, שההיא קצת פסיכית ויש לה ימים שכאלה, ואז הלכה וחזרה ונתנה לי שוקולד קטן: "להמתיק את הגלולה". אין ספק שהיא סיפרה לי את זה כדי שאני לא אגיד שלום יותר לאשה הזאת. סליחה, כדי שאני לא אגיד היי יותר לאשה הזאת.
פאק יוּ! בוסית ו-פאק יוּ! זקנה. או שגם את זה אסור להגיד? קצת קשה לדעת בימינו עם כל המילים הזרות האלה שנכנסו לשפה העברית, רק, אולי, בחמישים שנה האחרונות!?
ההיא לא תזכור את זה שהיא מכירה אותי כבר המון זמן, את זה שתמיד יצאתי מגדרי כדי לעזור לה, היא תלך לבוסית שלי ותחפש משהו מגעיל להגיד.
ואם לה יש יום רע, אז למה גם לי צריך להיות?
ייתכן, אפילו, שרק פעם אחת אמרתי לה היי. אני לא זוכרת, כי אני מפזרת היי ושלום עשרות פעמים ביום לעשרות זקנים שונים, אף על פי שאני לא מקבלת תוספת סיכון במשכורת. אני לא אוהבת את המילה שלום, זאת מילה מפגרת, אבל אני משתמשת בה בכל זאת. היי זו מילה זורמת ונוח לי יותר להגיד אותה, היא יוצאת בקלות ובמהירות מהשפתיים. לפעמים אני נתקלת במישהו בהפתעה, או אם אני במצב רוח טוב, או אם זה מישהו שחביב עלי, או מישהו שאני מכירה, או סתם כי בא לי! ואז נפלט לי היי במקום שלום. אז מה קרה, מה???
אולי, רק כדי לנקוט משנה זהירות, אני צריכה מעכשיו לפנות לכולם בשם המשפחה בלבד ועם התואר גברת או מר? אולי שפה תנ"כית תהיה מנומסת יותר?

רציתי לעשות סקר, אבל בלוגר לא נותן, מה לעשות בפעם הבאה שאני פוגשת בזקנה המנוולת:
א. להגיד לה שוב פעם היי.
ב. להגיד לה שלום.
קהל, הצבע עכשיו!

תוציאי... תכניסי... תוציאי... תכניסי... That's Hot!

2009-06-29T17:11:00.004+03:00

מצטערת, בזמן האחרון אני מבלה יותר מדי זמן עם ה-V.O.D של הוט, וכבר שנה לא היה לי סקס...

זה לא פוסט

2009-06-29T12:28:00.001+03:00

קיבלתי 11 מתוך 100 בויטמין D

2009-06-23T12:50:00.003+03:00

11 מתוך 100...

ממש פלא שלא קיבלתי את דף תוצאות המעבדה עם המילה "ביזיון!" מרוחה עליו בדיו אדומה.

יש פה זקנים בכיסאות גלגלים שיש להם יותר ויטמין D ממני.
בכל מקרה אני לא מתכוונת לעשות יותר בדיקות דם, כי הן מגיעות גם לרופאה שלי (ולא רק למרפאה במקום עבודתי) ואין לי קשר איתה, אז היא פונה להורים שלי, שאין לי קשר איתם.

זאת לא טראומה, זה רק D-BOX ON DEMAND

2009-06-22T14:23:00.009+03:00

כתבתי על זה כבר, פעם בעבר, וגם בעבר שלפני (חכו! תלחצו בסוף, לא עכשיו!) אבל יותר מדי צפיה ב-Grey's Anatomy ב-VOD, פרק ורבע, למען האמת, החזירו אותי לשם.
ועדיין רבתי עם עצמי שזו לא היתה טראומה, אלא שצריך להתרכז במוסר ההשכל של הסיפור.
מה מוסר ההשכל של הסיפור? בסוף הוא יגיע. הוא חשוב לכולכם, אז כדאי שתשימו לב! בינתיים אני אספר את המאורעות, לא בבדיחות הדעת כמו בלינקים למעלה, אלא כמו ש-Grey's Anatomy הזכירו לי אותם. ועדיין, זאת לא טראומה!
בהתחלה היו הכאבים, כאבים חדים, שרק אחר כך הבנתי, בעזרת התבטאות של מישהו אחר, שאני יכולה לתאר אותם כסכין שמוחדרת לחלק העליון של הגוף ושלעיתים, עם פיהוק, או נשימה עמוקה, גם מסוּבבת תוך שהיא כבר תקועה לך.
אבל כוח הסבל שלי הוא משהו שצריך לקבל פרס בפני עצמו, וידעתי את זה, ולכן הבלגתי כהרגלי.
אחרי שהכאבים המשיכו פניתי לרופאת המשפחה שלי, אבל היא היתה בחופש. הרופאה המחליפה טענה שזה שריר תפוס.
כל כך אהבתי אותה באותו רגע, כי אני חשדתי שזו דלקת בדרכי השתן או בכליות, מה שמחייב בדיקת שתן.
עכשיו, רוב, או אולי כל, הקוראים שלי הם, משום מה גברים, ולכן אתם לא מבינים מה כל כך נורא בבדיקת שתן. לנשים, או אולי לאישה הספציפית הזאת, בדיקת שתן משולה לאיום בהפצצה אטומית.
אני לא יודעת איך להשתין בכוס.
זה מסוג הדברים שאתה לא צובר מיומנות בהם, כי אתה בדרך כלל לא חושב לאן השתן שלך הולך כשאתה מוציא אותו ולכן אתה גם לא זוכה להתאמן עליו מיודעמה.
ולכן, זה תמיד בא לך בהפתעה, כשזה מגיע, ויותר מזה, אתה יודע שלא פיתחת קורדינציה אז אתה גם יודע שלא תצליח להשיג אותה ברגע, באותו רגע שהיא מתבקשת ממך. אם הייתי יודעת להשתין במדוייק בכוסות, הריי הייתי בוודאי גם יודעת ללכת על חבל.
אבל אני לא לוליינית בקירקס ושמחתי שההבחנה הייתה שריר תפוס ושלום שלום ותודה על האבחנה הרפואית המהממת.
קיבלתי אדוויל ולקחתי אותם שניים-שניים.
אבל הכאבים לא עברו.
בשביל זה יש הורים. ואמא שלי לקחה אותי לרופאה מומחית, באחת המרפאות שהן של רופאים מומחים. וואלה, לא זוכרת כבר מה הרופאה המומחית אבחנה, אולי שריר אחר שהיה תפוס, כי הרופאה הקודמת כבר תפסה לה את השריר הקודם, אבל גם היא לא עלתה על הבעיה האמיתית. אבל אז כבר הייתי גם עם קשיי נשימה.
טוב, זרמתי עם שתי הרופאות. רק שאני לא אצטרך לשבת על כוס. אני צריכה מרחב.
אבל אז קשיי הנשימה התגברו והכאבים, להזכירכם אלה שהם כמו סכין שתקועה לכם בחזה, לא רק שלא נעלמו, אלא המשיכו.
קשיי הנשימה הגיעו למצב כזה שכשירדתי מהאוטובוס בחזרה הביתה מהעבודה והיו לי איזה 100 מטר לעבור בעליה מתונה, נאלצתי לשבת באמצע הדרך על ספסל.
ביום שישי אחד, דיברתי עם אמא שלי בטלפון, אחרי שהיא שמעה את קוצר הנשימה שלי מקילומטרים, היא שמה סוף לכל הסיפור ולקחה אותי למיון.
במיון שאלו אותי אם אני סובלת מחרדות. רציתי להרביץ להם בו במקום ולהראות להם חרדה מהי, אבל אז הם הבטיחו לי עוד בדיקה נוספת, אמיתית הפעם ולא פסיכוסומטית.
עד היום לא נעים לי, בחיי לא נעים לי שהקפצתי צוות מהבית, מארוחת יום שישי. הם באו במיוחד בשבילי. עד היום אני מעריכה את זה והלוואי שהיו יודעים.
מכאן והלאה זאת היתה רכבת הרים. ושדים. יום שישי, שמונה בערב, אני עוברת מיפוי ריאות בידי אנשים לבושים במיטב החלצות. והם מיהרו, כל כך מיהרו ששכחו לחבר לי חמצן למסכה ששמו לי על הפנים. ואני הצייתנית לא הורדתי אותה, רק סיפרתי לכל מי שמוכן לשמוע, שאני לא יכולה לנשום.
אחרי שהבינו שאני צודקת ולא סתם קליינטית קשה, הכל בא על מקומו בשלום, מצאו לי משהו בראות.
אבל מה?
לא יודעת. הסחרחורת המשיכה מכאן.
שמו אותי בכיסא גלגלים. אבל למה? אני לא נכה, הרגלים שלי עובדות!
לא משנה, מצאו שם משהו. סיימו את תפקידם, אפשר לחזור הביתה. אני גולגלתי למיטת חוליי.
ואסור לרדת מהמיטה הזאת. זאת הטריטוריה שלך מעכשיו.
בכיתי כשהייתי צריכה לשירותים ואז נשלף הסיר. לשכב במיטה זה משהו אחד, להתייחס אליה כמו כל עולמך, זה משהו אחר, אבל להבין שהיא גם בית השימוש שלך? עד כאן.
אמא שלי, נבוכה מתגובתי, ניסתה להסביר אותי באותו רגע לאחות אוחזת הסיר האימתני ואמרה שזה קשה לצעירים להבין שהם מוגבלים.
מה אכפת לי מוגבלים, או מבוכה?! אני פשוט לא הבנתי איך אפשר להשתין בשכיבה!
ולא שלא ידעתי שזה אפשרי, כבר ראיתי חולים שעשו את זה, פשוט לא האמנתי שהגעתי לכך, שזה הגיע לפתח לביתי, כמו שאומרים.
לפחות בהקשר הזה, במהלך הימים שהייתי מרותקת למיטה הזאת, תבעתי את עצמאותי ואת כבודי. אחרי שניסיתי שיטות שונות להשתין בסיר בשכיבה, פשוט התיישבתי, למרות שאסרו את זה עלי, ועשיתי את זה מלמעלה, על הברכיים ושיקפצו לי כולם, כולל מה שמצא הצוות המהודר שבדק אותי - קרישי הדם בריאות. אגב, יש לי מסקנות, אחרי הניסויים, לפחות לבנות, אם בכל זאת בשכיבה, אז צריך להפעיל לחץ על הכלי ולא להרים את הגוף, אחרת, המממ, משתינים על עצמך ועל כל המיטה.
ואז באה אחות עם כפפה על היד ונתנה לי אולטימטום: או שאני נותנת לה לדחוף לי אצבע או שאני צריכה למכור להם את מרכולתי בפעם הראשונה שאני אייצר אותה. היום אני יודעת מה הייתי אומרת לה לעשות עם היד הזאת שלה, כפפה או לא, אבל אז, להזכירכם עוד הייתי מסוחררת, תחת השפעת רכבת השדים. הסכמתי. אולי זה מה שהשפיע עלי לכתוב על זה, כי בפרק הראשון של "גריי'ז אנטומי" דובר על הרבה בדיקות רקטליות...
עברתי גם את זה. בחיי, לא נעים, לא נורא. יותר לא נעים, אז זה אומר שזה מאוד נורא.
הייתי עם אינפוזיה של הפרין רצוף, שבעה ימים ושישה לילות. אינפוזיה זה למעשה מילה אחרת להיותך חבר טוב של... עמוד! זוג בלתי נפרד ממש. רק שחבר שלך קצת דוקר וקצת מגרד לפרקים (אוי, אז בעצם מה חדש?).
חוץ מזה היו מעירים אותי בלילה לבדיקת דם. נגיעה קלה בכף הרגל והיד שלי היתה יוצאת החוצה מתחת השמיכה ומשתרעת אפרקדן, ורידים למעלה. ואפילו לא קיבלתי גרגר דוגלי אחד על הפעלול הזה.
אם במקרה, האחות היתה משאירה את מגש האוכל על כסא מחוץ להשגתי, זהו. אסור לקום מה תעשי, מה? אז עשיתי הרבה פרצופים מרוגזים ומאוכזבים, אבל האחות לא שמעה אותם. כשסוף סוף היא התפנתה להעביר את האספקה מעבר לגבול, כבר לא היה הרבה טעם לכל המהלך ההרואי.
ואז בא ישו. עם אותו זקן, רק כמו שהיה נראה אם היו מכונות גילוח בזמנו ועם אותו שיער, רק אם היו מומצאים המספרים בזמנו. רופא צעיר וחדש לי. כי הרופאים בבית החולים, הם לא כמוני, הם מתחלפים. הוא סיפר לי סקופ, שמדיניות בית החולים היא להשאיר שבוע במקרה כמו שלי, אבל לדעתו כבר לא נשקפה סכנה לחיי ואני יכולתי להיות משוחררת הביתה אחרי יום אחד.
היום כבר לא הייתי מטומטמת כמו אז (הנה חלק ממוסר ההשכל), היום הייתי מעדיפה ללכת הביתה מאשר לקבל עצירות כי את לא מוכנה לעשות בסיר על מיטה בין אנשים, או למשל, מאשר לקבל מדיניות שמרתקת למיטה בחורה בת 30, לצד רוּמייטס בני 80.
ואז דודה שלי הגיעה. ודודה שלי היא אחות באותו בית חולים. ואז ניצלתי את זה שהיא דודה שלי וגם אחות לבקש סיר. כי ככה זה כשאסור לקום וכשהיחיד שהוא תמיד לצידך, הוא עמוד אנטיפתי. הפחד הגדול שלי היה שאני אצטרך לשירותים ולא יהיה מי שיביא לי סיר. ואז התחרטתי על זה מאוד. היא הביאה את הסיר, אבל קודם עניין אותה לסדר את סידור הפרחים שקיבלתי (בטח מההורים שלי, דההה) ומזל שכך. הסיר היה מלוכלך לגמרי! עכשיו למי שלא יודע איך פועל פס הייצור הזה של סירים בבתי חולים, הם ממוחזרים! במכונה עם מים רותחים וכנראה גם קצת סבון, אבל בכל זאת! זה היה סרט אימה בהילוך איטי. איך, כל כך איך לא רציתי שהסיר הזה יגיע אלי. היא מסדרת את הפרחים ביד אחת והסיר המלוכלך ביד השניה, ואני צועקת, היא מלהטטת בעליצות צבעוניות של פרחים עם כתמים חומים ואני מתכווצת וצווחת בבעתה.
בסוף היא קלטה והלכה עם אותו חוסר מודעות להביא לי סיר אחר...
ואז היה מה שמסופר עליו בלינק, מתמחה שהפך לרופא באחת, ולא סתם, גניקולוג.
בחיי, לא ריתקו אותי למיטה שבוע, אלא מיסרו אותי אליה. מסמר אחר מסמר.
ומה מוסר ההשכל? תהיו הרופאים של עצמכם. שתי רופאות לא איבחנו אותי. היום זו לא חוכמה שאני יודעת מה הם התסמינים של קרישי דם בריאות, אבל לפחות אני יודעת אותם ואני יודעת שהם שכיחים מאוד. זאת רשלנות פושעת מצד שתי רופאות שהייתי בידיים שלהם ונתנו לי ללכת בלי פתרון. ובבית החולים, אל תהיו פתאים. אל תיצרו לעצמכם בעיות יותר ממה שיש. אם יש רופא, במיוחד אם הוא לא מאובן, שמציע אפשרות אחרת, תבדקו אותה. ואם אתם הולכים על הצד הבטוח וזורמים עם המדיניות הקשיחה יותר, תנו לעצמכם הפסקה פה ושם, לפחות כדי שלא תקבלו עצירות וטחורים ודלקות. גם רופאים הם בני אדם ואתם בסך הכל עבודה בשבילם. והם עושים יופי של עבודה, אבל רק רוב הזמן. ואחיות? אחיות הן בסך הכל Malfunctioning Robots.
סיפור שאמא שלי סיפרה: יום אחד היא היתה בבית החולים, דואגת לסבתא שלי, אמא שלה, המאושפזת. סבתא שלי היתה צריכה סיר ואמא שלי יצאה לאחות בעמדת האחיות וביקשה ממנה שתעזור לסבתא שלי. האחות, ברוב חוצפתה, הצביעה על חדר הסירים ואמרה לה שהנה, הם שם, שתיגש ותיקח אחד. אמא שלי ענתה לה בנועם שאין בעיה, היא תקח את הסיר ותביא אותו לסבתא, היא גם תרוקן אותו ותחזיר אותו, היא אף תרחץ את סבתא, תעזור לה להתלבש, תאכיל אותה ותתן לה את התרופות, ובסוף החודש, היא גם תבוא לקחת את המשכורת של אותה האחות... וואלה, זאת דרך להפעיל אנשים, האחות הקימה את התחת השמן שלה...

כמובן שבסוף באמת קיבלתי דלקת בדרכי השתן מבית החולים הזה. גם סבלתי את כל זה וגם נאלצתי להשתין בכוס.

זאת לא טראומה, כי כשיצאתי מבית החולים הסכמתי עם עצמי שזה לא יחרט לי כטראומה. ובטח לא אחת כזאת שאפשר לתמחר אותה בעשרים וארבע שקל ותשעים אגורות לחודש, שמתחדשים אוטומטית.

שמנה בראש... ובלב

2009-06-19T06:37:00.002+03:00

יכול להיות שכדי לכפר על פשעי אופנת הרזון, נשים פונות לקיצוניות השניה?

נתקלתי בתפוז בפוסט שפורסם בעמוד הראשי של הבלוגיה, הכותרת שלו היתה: שמנה (כנראה) רק בראש
היא כותבת שם את הדברים הרגילים על חשש מהשמנה, אי שביעות רצון תמידית, הרצון להחשב רזה מדי, התעמלות רבה ושקילה יומיומית, והקוראים מגיבים את הדברים הרגילים - "אני מלאה ומאושרת", "יש לך הפרעת אכילה", "70 קילו זה לא שמנה, זה בקושי מלאונת". היא מסיימת במשפט הבא:

"עצוב לי שהחברה שלנו בנויה כך שרק מעטות מאד אינן מרגישות שהיה יותר טוב אם היו מצליחות להשיל כמה קילוגרמים. "

לי עצוב שיש כאלה שלא חושבות שהן צריכות לרדת במשקל. לי קשה להיות מוקפת בבובות המפטי-דמפטי מדדות בקושי. אני לא מבינה איך אנשים לא חושבים על העתיד הבריאותי של הגוף שלהם שבמשך שנים סובל ממועקת השומן. איך מצד אחד הם יכולים לבכות על מיחושים שונים ומצד שני, לא לעשות כלום בעניין. לדאוג מהבריאות המתדרדרת ולהעדיף תרופות, על פני להפטר ממקור כל הצרות האלה, המטענים העודפים.
לי עצוב לראות ילדים בצורת בלון ונשים בגילי שאם הן נראות ככה עכשיו, מה יהיה במחצית השניה של החיים שלהן.

כדי לעודד אנשים לרדת במשקל אומרים להם שגם הורדה של 10% מהמשקל משפרת את הבריאות. אז אם הורדה של 10% עוזרת, זה אומר שעליה של 10% פוגעת. 10% יכולים להיות פחות מעשרה ק"ג. עשרה ק"ג הם הרבה מאוד צמיגים. אני לא יודעת איך זה אצל גברים, אבל אצל נשים זה כבר מישהי שנראית רחבה ולא רזה, או רזה מדי. אז גם להיות מלאה יתכן ולא עומד בסטנדרטים הבריאותיים האידיאלים, אבל מפחד הפרעות האכילה יגידו לך שככה טוב ושיותר מדי רזה זה לא יפה. למה מתי בכלל התכוונתי להיות יותר מדי רזה? זה אפילו לא אפשרי אצלי מבחינה גנטית.
בתוכנית "לרדת בגדול" שיעשע אותי כל פעם מחדש לגלות שהמשקל האידאלי שהנשים בתוכנית שאפו להגיע אליו, היה תמיד כ-10 ק"ג יותר ממה שאני שקלתי. ולא הייתי רזה, או רזה מדי. יעני, אני יכולתי להעלות 10 קילו והייתי זוכה בתוכנית!
אבל זה בעניין העשרה ק"ג, השמנות ולא המלאות, הן שמנות בהרבה יותר מעשרה ק"ג. המנהג לנסות ליפות את זה (איך אפשר ליפות 30 ק"ג של חמאה?) ולהגיד על מישהי כזאת שהיא מלאה, או שמנמונת זה פשוט לא נכון, עושה עוול לפרות על שתיים, לא להכיר באמת במצבן ועוזר לקבע בדיוק את התפיסה הזאת שאני יוצאת כנגדה, של פחד מאנורקסיה כגורם להתפשרות על הצד ההפוך של הסקלה ולסלחנות בלתי מוצדקת.

שמנה ויפה זה לא ההפך של רזה ואנורקטית. גם השמנה היא חולה. שומן עודף זה לא המצב העדיף על עודף רזון.

פעם סוכר היה דבר בריא. סבתא שלי היתה מגיעה כל שבת עם שתי חפיסות שוקולד, אחת לי ואחת לאחי (אח שלי בכלל לא אוהב שוקולד, אז אני הייתי זוללת את שתיהן), כשאמא שלי ניסתה להפסיק את המנהג הזה (אולי כי אני הייתי זוללת שתי חפיסות שוקולד כל שבוע), סבתא שלי לא הסכימה ואמרה בכעס שילדים צריכים סוכר.
גיל הסכרת הולך ויורד בעולם. ההשמנה האוביסית הולכת ועולה.

הרבה אנשים יוצאים כנגד דת פונדמליסטית, אבל חושבים שדתים לייט זה בסדר, כי הם לא קשורים לטרור ולכפיה. סם האריס יוצא גם נגד האחרונים כי דת באופן כללי זה דבר מטופש, במקרה הטוב, או מובילה לקיצוניות, במקרה הרע. אני מקבילה את הדעה הזאת להשמנה. אולי רק ההשמנה הקיצונית היא זאת שבאמת או שממש מסוכנת לבריאות, אבל סלחנות חברתית כללית כלפי קצת שומן עודף מאפשרת המשך הזנחה של הגוף אצל יחידים ושולחת מסר חברתי לציבור שזה בריא, כי לפחות זה לא אנורקסיה.
ברור שזה עדיף על פני אנורקסיה, אבל זה לא בריא. חוץ מזה, זה מה שקורה עכשיו, מה יהיה בעוד כמה שנים. השפע לא יפחת, ללא מסר ברור כנגד ההשמנה כשהיא עוד קטנה, ועם ההרגל לראות עוד ועוד נשים שמנות מסביבנו, שמגדלות ילדים שמנים, איפה זה יעצר?

אני לא אומרת שצריך להמשיך עם תרבות של רק רזון זה יפה, אבל לא לקחת את זה למקום של שמן זה יפה.
דיאטות בהחלט מובילות לאנרקוסיה, אבל השלמה עם משקל גבוה מובילה למחלות אחרות ולתמותה בטרם עת. בינתיים, יש הרבה הרבה יותר אנשים שסובלים ממשקל יתר, מאשר אנורקטיים.
אפשר לחשוב על מצב בו דווקא ככל שיהיו יותר אנשים שמנים, יהיו גם יותר אנשים שינסו דיאטות קיצוניות, או שיסבלו מדימוי גוף נמוך, ואחוז הנופלים לאנורקסיה יגדל.

נשים תמיד ימצאו למה לא להיות מרוצות מעצמן או מהגוף שלהן. ההרגשה שתהיי מושלמת אם רק תשילי כמה ק"ג היא לא נכונה בבסיסה, לא כי זה בסדר שיש עליך אי אלו כמויות שומן שלא צריכות להיות שם.
ועם כל הכבוד, צמיגים לא דומים לאף גדול, או לחזה קטן. הם נרכשים.

אז בעיני עדיף להיות פאנט לגבי המשקל שלך, מאשר להגיד "אני מקבלת את עצמי כמו שאני". כן לחשוש מעליה, כן לשמור על מה שאוכלים, כן ללכת למכון כושר. כי לפעמים לקבל את עצמך כמו שאת, זה לקבל גם זריקות אינסולין, טיפולי פוריות, קרישי דם, שבץ מוחי, התקף לב, כריתת איברים, לחץ דם גבוה, בעיות גב, מוות וכו'...

In some respects you scored outside the range of functioning that is usually considered normal

2009-06-16T17:40:00.002+03:00

לההה...

פרופסור רוברט אפשטיין מאוניברסטית סן דייגו סיפר לי (ולעוד כמה סטודנטים שבמקרה ישבו באותו זמן בשיעור שלו) על השאלון שהוא יצר, שקובע ב-5 דקות אם אתה זקוק לבטיפול או לא. ריזאלטס and here are the :

RESULTS: In some respects you scored outside the range of functioning that is usually considered normal. This suggests that you should probably consult with a qualified mental health professional for further testing or treatment. Area(s) of possible concern (expressed in the diagnostic language that will be familiar to your therapist):

Depression
Phobia
Social Phobia
Generalized Anxiety Disorder

לדעתי יש שם איזה פוביה אחת יותר מדי, אני מבינה בפעם הראשונה, לא צריך לנדנד.

מה יצא לכם? (לא צריך אימייל. כן צריך למלא את כל הפרטים הראשונים)

מה יותר מדהים: הטבעי או העל-טבעי? ...תנסו שוב

2009-06-13T05:44:00.010+03:00

מה יותר מדהים: זה שאנשים מאמינים שלכוכבים יש השפעה על זהותם ועל גורלם או זה שאנשים נסעו לעבר אותם כוכבים וחזרו עם אבק אדמת הירח על סוליות הנעלים?

מה יותר מדהים: זה שאנשים מאמינים במלאכים מעופפים בשמים או זה שהם עושים זאת לעיתים גם בזמן שהם יושבים בבטן מכונה ממתכת, תלויה בשחקים וחוצת עולם בשעות ספורות?

מה יותר מדהים: האמונה שתרופה מדוללת עד שאין לה זכר וכל מה שאתה בולע זה מים, יכולה להרגיע אותך או לרפא לך דלקת באוזן, או השתלת איבר מגוף אחד לגוף אחר שלא היה יכול להתקיים אלמלא כן?

מה יותר מדהים: לשים מפל מים בפינת השפע של הבית שנמצאת בדרום-מזרח ולקוות לזרימת אנרגיה טובה, או ללחוץ בכל פינה בבית על כפתור שמדליק אור ומגרש את החושך?

מה יותר מדהים: ללכת למתקשרת עם רוחות ולנסות לפענח מי זה שיש לו א' בשם ומוסר שהכל יסתדר בעוד חמישה חודשים או לשבת בבית בפיג'מה עם קופסה קטנה על הברכיים ולתקשר עם אחמד מעירק?

מה יותר מדהים: ל-דמגג אנשים ש"פוענח" "הסוד" ושהיקום מקשיב להם ושומע את רצונותיהם, או לפענח בפועל את סודות היקום הזה, את היווצרותו, את החומרים שמרכיבים אותו?

מה יותר מדהים: לראות בכדור בדולח, או לראות גלקסיות מתנגשות?

מה יותר מדהים: להסתמך על תפילה או קמע שיעזרו לך בדרכך, או להסתמך על מכשיר קטן באוטו שמנווט בשבילך באמצעות לווינים מעל ראשך, תוך התחשבות בהשפעות תורת היחסות של הריחוק מהכבידה של כדור הארץ ושל המהירות בה הם טסים?

מה יותר מדהים: המון אנשים שחושבים שישות מיתולוגית בראה אותנו, או אדם אחד שחשב כמעט מאפס על תיאוריה חילופית?

מה יותר מדהים: בריאה ברגע שיצרה חכמים כמונו, או אבולוציה של מיליארדי שנים?

הבנתם את הנקודה בטח.
כשמסתכלים על זה ככה זה נראה כל כך פשוט להבנה, חד-משמעי, יותר קל להבדיל בין הטיפשי לבין מה שבאמת ראוי להערכה.
אז איך זה שיש אנשים שלא רואים את זה?
איך זה שאני שומעת על הורים שלוקחים את הילדה הקטנה שלהם להומיאופת כדי לטפל בדלקת אוזניים שלה? איך זה שהם מוכנים לקבל את זה שמדובר בשתי פגישות בלבד, הראשונה בה מקבלים את הבקבוקון ואת ההוראות ועוד אחת רק אחרי מספר חודשים. זה גובל בחוסר אחריות!
מדוע אני שומעת שוב ושוב את המשפט "לא יועיל, לא יזיק". לא עדיף אם לא יועיל אז לנסות משהו שבאמת יש לו פוטנציאל להועיל?
מדוע במקום העבודה שלי, בו מתקמצנים באופן חולני על כל גרוש, הוציאו 450 שקל לבדיקה גרפולוגית של עובד תחזוקה חדש. הבדיקה הזאת מיועדת במיוחד לארגונים ולמקומות עבודה. מחריד אותי לחשוב שאנשים ברחבי הארץ לא מתקבלים לעבודה בגלל ניתוח שרירותי של איזו פוצית שאין להם שום קשר אליה חוץ מהכסף שהיא עשתה עליהם.
למה דודה שלי, חילונית גמורה, היתה בעמוקה ועשתה שם מה שוואטאבר עושים בעמוקה, בשביל שהבת שלה תמצא חתן כבר? גם היא לא מבדילה בין המדהים לבין הטיפשי?
איך זה שלאנשים יותר קל להאמין למדיומים, מאשר לאנשים שמנסים להפריך את מה שהם אומרים?
אני חייבת לספר אנקדוטה:
ג'ון אדוארד (מדיום מפורסם מאוד בארה"ב) הופיע אצל אופּרה (עוד מפיצת שקרים ושטויות מפורסמת). לרגע אחד היא ניסתה לשחק אותה עיתונאית חוקרת חדה ולהבין היכן בעצם נמצא עולם הרוחות האלה שהוא מתקשר איתן. ג'ון אדוארד לא התבלבל וענה: "היכן האינטרנט?!". אופרה נשמה לרווחה וכל הקהל הריע על משפט המחץ.
זה היה טיפשי, לא? והנה המדהים: אני הקטנה יודעת איפה האינטרנט לעומתך מדיום גדול ועשיר.

בפודקאסט של point of inquiry היה ראיון עם פרופסור ברוס הוד שניסה בספרו Supersense: Why We Believe in the Unbelievable להסביר את הנטיה לכל מיני אמונות לא הגיוניות ולכוחות ניסתרים. יש הרבה ניסיונות להסביר את העניין הזה, אני לא מתכוונת להכנס אליהם עכשיו. מה שתפס אותי בהסבר של ברוס היתה הטענה שלו שזה אינסטינקט מולד אצלנו. הוא השווה זאת לשפה - כמו שרכישת שפה לא תתקיים ללא המבנים במוח שמאפשרים אותה, כך יש בנו מעין חוש מולד שמקל עלינו לרכוש את האמונה בעל-טבעי ושעושה את המאבק בה לקשה יותר. (שלא כמו דוקינס, למשל, שחושב שלתרבות ולבית הגידול יש את ההשפעה המכרעת).
אם זה אינסטינקט זה יכול להסביר למה אנשים שלא חונכו על ברכי ה-"אני היי באנ-נטורל", או אנשים שמאסו בתרבות הזאת עדיין נופלים לכל מיני אמונות שווא, אם לא בדבר הזה, אז באחר, או סתם נקשרים לאיזה זוג תחתוני מזל.
המוח שלנו לא אוהב מצבי לחץ ללא שליטה והוא מפצה עליהם בלקיחת שליטה ערטילאית ודוחף אותנו לאותה קוראת בקלפים שתרגיע, לטקסים שונים, לזהות תבניות במשהו רנדומלי, או לתחתוני המזל...
אינסטיקט, תרבות, או גם וגם יכולים להסביר את הקלות הזאת של חוסר ההבנה ממה כן להתפעם וממה לא.

ברוס מספר ש-9 מכל 10 אנשים חושבים שהם יכולים לדעת אם מישהו צופה בהם מאחור, אבל בפועל האמפרי זה מתברר כלא נכון. אם זה היה נכון, הוא אומר, זה באמת היה כוח על. ואני מסכימה, אם זה היה נכון. אם היו לי עיניים בגב, זה היה מדהים.

המרצה הזה פשוט קטלני

2009-06-10T18:55:00.003+03:00

הוא הורג אותי מצחוק!

הנה
ועוד קורס שלו

הדיאטה שבאמונה והאמונה שבדיאטה

2009-05-30T09:54:00.001+03:00

לקט על אמונה ודיאטה מפי האנשים בעבודה:

הם עומדים מולי, מרוכזים במלאכת הקודש. היא בדרכה להיוושע, הוא שם כדי להבאיש.
נראה לי שהיא חוזרת בתשובה, או שאולי תמיד היתה דתיה, אבל היא צריכה תיקון.
כהכנה לו, היא מראה לשליח הרב תמונות של המשפחה, מעבירה תמונה אחר תמונה. מדי פעם היא נתקלת בתמונה מטושטשת.
"זאת תמונה לא טובה" היא אומרת במבוכה.
"היא צולמה בשבת" הוא עונה.
"כן?" היא שואלת.
"כן" הוא עונה בביטחון גובר, כשהם נתקלים בעוד תמונות לא מוצלחות פה ושם, "התמונות שלא יצאו צולמו בשבת".
"זאת צולמה בשבת, זאת צולמה בשבת, זאת צולמה בשבת...".
זהו. ההמשך בבית הכנסת.
האם שם יתפרו להם את השריטות?

ארוחת בוקר עם הבחורה מהקבלה.
איך ידעתי?! איך ידעתי?! עוד לפני שהסתכלתי, ידעתי!
אין גבינה בצלחת שלה.
אין לנו הרבה מבחר שם, גבינה זה החלבון היחידי חוץ מביצה קשה.
אבל אין גבינה בצלחת שלה.
"את לא אוכלת גבינה?"
"אני לא אוכלת מוצרי חלב, אני לא עגל", היא עונה.
איך ידעתי!
איך ידעתי? אה, סתם ניחוש מושכל, כי אני יודעת שהיא חולה על ערוץ הבריאות...

הבוסית שלי שוקלת ניתוח קיצור קיבה.
מישהי ניסתה להניע אותה מזה: "זה לא קל אחר כך, את יודעת".
"אין ברירה", היא עונה, "ניסיתי הכל...".
למה יש לי הרגשה שהיא לא ניסתה להכניס קצת פחות ולהוציא קצת יותר, קצת?
אה, אולי כי זה היה עובד??

"אין אלוהים!" אני אומרת בהתרסה לשליח שלנו בעבודה, אחרי שהוא שוב מהלל את סבא ג'פטו.
"אז במה את מאמינה???" הוא שואל בהבעת תמיהה אמיתית.

מוקדש (באהבה רבה) לקורא היחיד שמבין על מה אני מדברת

2009-05-30T08:50:00.000+03:00

פשוט, רק הוא כנראה יבין.
ואם יש יותר מאחד שמבינים, זה מוקדש גם לכם, רק עם קצת פחות אהבה.
פשוט, על ההוא אני כבר יודעת ומעבר לזה אני מחזיקה מהקוראים שלי אינטליגנטים ובעלי חיים (או גם וגם שזה ה-שוס) ולא כמוני - צופים 24 שעות ביממה מינוס 4 שעות שינה (קולקטיבית) ב"אח הגדול".
אם הייתי ילדה בת-טיפשעשרה הייתי כותבת בפורום של תפוז, אם הייתי ילדה בת עשרים פלוס הייתי מקשקשת עם חברותי או עם עמיתי לעבודה. בתור אני, שמנסה להבין איך הגעתי עד הלום גם ככה, להוסיף לי התמכרות לתוכנית שמראש היה ידוע שאני אתמכר אליה, זה כבר בלתי נסבל מבחינתי. מה בלתי נסבל אתם שואלים?
בלתי נסבל מבחינתי זו העובדה שבתור חסרת חיים מצפים ממני למצוא חיים דרך מצלמות, רייטינג, ואנשים אחרים, שלא הייתי מזיזה חוליה צווארית אחת אחריהם ברחוב, ומה שאני עושה זה בדיוק מה שציפו ממני. לעזאזל, אפילו אני ידעתי שזה מה שיהיה וגם חיכיתי שזה כבר יגיע.
קצת להתעסק במשהו אחר מחוסר המעש והיכולת שלי.
מעצבן. בדרך כלל אני מסווגת את עצמי לזן ה"דווקאית מצויצת".
אבל,
כמו שלמדתי להגיד בטון שקט ובוטח כמו שעושים אלה ב"אח הגדול" בין משפט מרכך לבין המשפט הבא שלהם, שאמור למחוץ את העומד ממולם סופית כשברקע החתולה השחורה שילדה גורים על גג הוילה מתופפת בקרשנדיות בתופים, או לפחות זה מה שהיא היתה אמורה לעשות לפי כל סטנדרט של דרמתיות ואובר-מלודרמתיות, שיושבי הבית מתחתיה מכוונים אליה,
הההההה, מקום ללקיחת אויר וליצירת פאוזה מרשימה (אני לומדת [גם] מהזבלים ביותר),
אני מכורה ל"אח הגדול", צפוי וגם מגיע לי. צפוי - ברור למה. מגיע לי - כי שוב הראש שלי מלא בהתחבטויות, שאין להן מוצא ומרתיחות לי את דם, כאלה שבעצם הבאתי על עצמי בלי שום סיבה ריאלית.
אז אני שוברת שתיקה ואפילו שוב פעם כותבת על טלויזיה, כי זה מה יש. וגם אם אני ארגיש שטחית אחר כך, לפחות צבר יכנס לרשומה הזאת ויה גוגל, אחרי שהוא יצא מההסגר, תוך דקה יהיה מבוגר בעשר שנים וחכם הרבה יותר, יגבה בעשרה סנטים ויתנפח בעוד כמה שרירים, ויתחתן איתי.

שלישי לאוקטובר 2008

רשומה גנוזה שעבר זמנה - אבל - מצאתי אותה חמודה.

אני כועסת ואני לא הולכת לשום מקום

2009-05-18T18:04:00.002+03:00

הבלוגר שיצאתי איתו פעם התחתן. הוא צוללן ואשתו לא יכולה להכניס את הראש למים.
הבלוגר שיצאתי איתו פעם התחתן. כן, ההוא שקיבל כאבי ראש מקרינה מדומה של סלולרים.
הבלוגר שיצאתי איתו פעם התחתן. אז בשביל לראות קצת אור פשוט עצמתי את העיניים.
הבלוגר שיצאתי איתו פעם התחתן. גיליתי את זה עכשיו בבלוג שלו. הזבל.

איך זה שכולם? איך זה שכולם ואני לא?
פעם כתבתי רשומות יפות.
אף פעם לא התעלתי מעל לבינוניות.
אני דווקא תחרותית.
צריך גם קצת מזל בחיים...

המילה היחידה שעולה לי לראש היא: חוצפה

2009-02-22T15:51:00.005+02:00

הבוסית שלי שהיא גם חברה של ההורים שלי הביאה לי היום מעטפה חומה גדולה. פתחתי אותה והיו בה מלא ניירות מחברות ביטוח, חלק מ-2007 ומתחילת 2008, מעוטרות באיומים על כך שאם הפוליסה שלי לא תחודש יגרם לי נזק כספי וחבל.
איומים עובדים עלי מצויין, לכן אני מתכוונת לזרוק את כל הניירת הזאת כמו שהיא הצידה ולא להתייחס.

עוד משהו שהיה במעטפה הזאת הוא המכתב הבא:

... שלום
אני יושב מול הנייר ואינני יודע מה לכתוב. מה כותבים לבת שבוחרת להתנתק מהורים שלמרות מגרעותיהם תמיד אהבו ותמכו.
מה כותבים לבת אהובה שלא מראה סימנים של געגועים להורים שממשיכים לאהוב ולהתגעגע.
איך יכול להיות שאת כל כך קשוחה להוריך ומה הסיבה?
ללא קשר החלטנו לחדש את חדרך הישן (מה שרצינו תמיד) וקנינו ארון שולחן וספה מתקפלת חדשים.
להעברת הדברים מהשולחן והארון הישנים לחדשים אנחנו צריכים את עזרתך לשם מיון הדברים שתרצי לשמור או לזרוק.
... אנחנו מבקשים שתבלי איתנו את הפסח הקרוב.
גם ... הודיע שיגיע מדנמרק לאחר מס' חודשים שהוא חי שם כידוע לך.
כמו כן אינני יודע אם ידוע לך אבל הוא ואינגה התחתנו בחתונה אזרחית בעיריה שם הם חיים.
לכבוד זה אנו רוצים לעשות להם מסיבה ולהזמין את המשפחה והחברים הקרובים.
אני מצרף מכתב זה אל מס' מסמכים חשובים הנוגעים לביטוח פנסיוני שלך.
... בואי ונחזור להיות משפחה גם אם לא מושלמת.

אוהב אבא

אז זהו, שחוץ מלחץ ממכתבים פיננסים ועצבות ממכתב עצוב, המילה היחידה שעולה לי לראש היא: חוצפה.
חוצפה כי המכתב מלא בהאשמות, חוצפה ששולחים לי אותו עם ניירות שאין לי מושג מה עושים איתם, חוצפה שנזכרים בי כדי שאני אבוא לסדר דברים, חוצפה שנזכרים בי רק לקראת פסח או בואו של אחי.
חוצפה שלא חושבים שאני זאת שסובלת ועם הפרעת אישיות גבולית, הנה, אפילו היא אומרת את זה. חוצפה שהם יודעים שפסיכיאטר על אמתחת כדוריו לא עזר לי ושכמעט בעטתי את הפסיכולוגית לקיר. מה הם חושבים, שהבעיות שלי חלפו להן מעצמן ויאללה בלאגן?

כולל התנצלות מראש, הטעיית הקוראים, חציית גבולות ונואשות שהגיעה לרמות מטורפות.

2009-02-13T16:01:00.000+02:00

בהתחלה שמתי את הגלולות על הכיור של האמבטיה, ליד מברשת השיניים והמשחה והקרם והדאודורנט והקרם לחות לשיער. יש לחפיסה של הגלולות מעטפת פלסטיק לבנה כזאת, וזה נראה מאוד יפה, אבל כשקמתי בבוקר וצחצחתי שיניים שכחתי לקחת גלולה, בגלל שהן היו בתוך הפלסטיק הלבן. נזכרתי בסביבות עשר בבוקר, לקחתי גלולה, הוצאתי את החפיסה החוצה, זרקתי את המעטפת לכל הרוחות והנחתי את הגלולות ככה, ליד מברשת השיניים והמשחה וזה. אבל כשקמתי בבוקר וצחצחתי שיניים שכחתי לקחת גלולה, כי כל הדברים שעל הכיור הסתירו לי אותה. אז נזכרתי בסביבות עשר בבוקר, לקחתי גלולה והנחתי את החפיסה על הקרם פנים, כדי שתהיה גבוהה וזה.

הבוקר צחצחתי שיניים ושכחתי לקחת גלולה, אז מיד לקחתי חפיסה אחרת והכנסתי לארנק ליתר ביטחון, כי כל אישה יודעת שיגיע יום שבו היא תיזכר באמצע הקניות בסופר שהיא שכחה לקחת גלולה, והיא בכלל תכננה להמשיך משם לבית קפה או משהו, ורק בגלל הגלולה היא צריכה לחזור הביתה וכשהיא תיכנס לשם היא תשכח ממה שהיא רצתה לעשות ותבדוק מיילים במשך שעה ואחר כך תצא לבית קפה ותיזכר בגלולה רק בגלל שהיא תזמין עוגה עגולה כי זה מתחרז. בקיצור, אני מנסה להגיד שקיבלתי מחזור ושהרופאה בכלל לא שמה לב שלא עשיתי בדיקות בפתח תקווה ומזל שלא נסעתי לשם בכלל, וקקה עליה שהיא שלחה אותי לשם, הבת זונה.

עכשיו אני צריכה לחכות ולראות איך הגלולות משפיעות עליי מבחינה הורמונלית. אל תזלזלו - זה הדבר הכי מסעיר בחיי כרגע. אפרופו הורמונלית, לזוג כלשהו במדינת ישראל נולדה תינוקת והם הזמינו את כל החברים שלהם למסיבה בהרצליה, ואני הגעתי לשם בשלושים מעלות של ספריישן. אמרו לי יש מסיבה, וזה היה בדיוק כשהתאבן לי התחת מרוב שכל היום ישבתי והסתכלתי על הקירות ותהיתי איך הגלולות ישפיעו עליי מבחינה הורמונלית, אז אמרתי סבבה והלכתי לשם. חשבתי שזה בטח יהיה קטן ומעפן, אבל זה דווקא היה גדול. ומעפן, כי הדבר היחידי ששומר על השפיות שלנו בחיים האלה זה לא לראות בתים של מיליונרים.

כאילו, איך אני אמורה לחזור לדירה השכורה שלי, אחרי שאני מבלה ערב שלם באיזו אחוזה בפיתוח, עם הפקה עצומה של בעלי הבית וילדתם הפעוטה, שכללה שחייה לילית בבריכה המג'וקזת, הופעה חיה של להקת טראנס (נראה לי שזה מה שזה היה. שלושה-ארבעה בחורים עם גיטרות ואחד שמצץ לפרידג', או איך שקוראים למקל האוסטרלי ההוא), שירותים כימיים, אלכוהול בחינם, וגם גלידות ונקניקיות וכריש מגומי. וספסלים. ומלצרים. כאילו מה, אצלי נפתח איזה חיסכון וסופסוף הצטמצם לי המינוס למספר שמתחרז עם הסרט צלפים, ואלו לא ממצמצים אפילו, ודופקים אירוע בסכומים שמתחרזים עם תלושים שלף. יופי לכם, אנשים עשירים! יופי! יופי לכם! יופי!

לא, באמת! יופי!

בקיצור, הגלולות לא משפיעות עליי מבחינה הורמונלית, אני סתם עצבנית באופן כללי. ביולי אני תמיד מתחילה לקלוט שיום ההולדת שלי מתקרב, וכמובן שנורא התרגשתי כשכתבו עליי לכבוד המאורע. אני אהיה בת שלושים ושש בעוד שלושה חודשים בדיוק, והדבר היחיד שמנחם אותי זה שחסכתי עשר שנים של הדבר הזה. איזה כיף זה לצחוק על אנשים נשואים ואומללים! יופי, רווקה זקנה! יופי לך! לא,באמת, יופי! וואי, איזו פסקה קצרה. אולי אני אמלא אותה בזה שאני מרירה או משהו. המפ. חושבת חושבת חושבת. לה מרמור, בלה בלה בלה, קנאה, נשיקות ראשונות, תובנות מעניינות... לא, אין. סליחה.

אז חוץ מזה שהגלולות דופקות לי את המוח, קיבלתי כלבה לשבועיים וחצי בשעה שהבעלים שלה שוהים להנאתם במדינת ההתעללות בשוורים, המשקל שלי התחרפן וכל יום אני עולה ויורדת בקילו מאתיים אז אני מאמינה לו כשנוח לי, שמתי מגבונים לחים בשירותים בשביל אורחים כי שמעתי שזה מאוד באופנה עכשיו, קניתי מלא תחתונים עם ציורים של תותים וזרקתי את כל התחתונים המגעילים שלי לפח, קיבלתי עוד טור בשעה טובה ועכשיו יש לי כבר שלושה, ובכל פעם שאני הולכת לפסיכולוגית אני בוכה, אז כמובן שזה אומר שאני שמחה. אה, ואם מישהו יודע איך מעלימים פכפוכי אקונומיקה ממכנסי בד שחורים, אז במטותא.

פוסט יפה? אהבתם?
לא אני כתבתי אותו, העתקתי אותו בשלמותו מהדודה מלכה. בחורה שקטנה ממני בשנה, אבל באינטרנט היא גדולה ממני אלפי מונים. רק רציתי לשים דברים בפרופורציות. לעשות השוואה קטנה שלא מן המניין.
זה לא שגנבתי, אני נותנת לה את כל הקרדיט. אני לא מתכוונת לשים לינק רק כי אני לא רוצה שהיא תגיע אלי, במקרה שהיא בודקת. אם היא כל כך מפורסמת, בלוג פינתי קטן שהעתיק פוסט שלה והכריז שלקח אותו ממנה, עם כוונה מכוונת לתת זכויות יוצרים, באמת לא ישנה לה. ובניגוד לשם היוזר שלי, אין מי שלא מכיר את הדודה.

אין אצלי חוכמות, גם אם אני נורא רוצה לחשוב ככה, מה שצריך להשפך נשפך, או- מה ששנשפך היה צריך להשפך. אבל הרבה פעמים אני חושבת מה הפוסט העומד להתפרסם יגיד לי עלי לעצמי כשאקרא אותו שוב בעתיד. במקרה הזה תהיתי האם פוסט לא שלי צריך לקבל מקום בבלוג שלי ומה אני אחשוב על המהלך שעשיתי מספר שנים מעכשיו. התשובה לעצמי, די כרגיל, היתה שזה בסדר, זה רק ימקד את הבנתי למה שחשבתי לפני שנים, כשפרסמתי מה שפרסמתי. או כמילות השיר הפותח באינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור: "....טהנהנהנהנה, משהו בסינית, טהנהנהנההה, Anything goes...".

אני חושבת שבשורה התחתונה מה שאני מנסה להבין כאן הוא האם מדובר בדקויות או בתהומות. תראו, פעם לא כתבתי כלום, אחר כך העזתי לכתוב מספר פוסטים, אבל לא לפרסם, אחר כך רעדתי ופרסמתי ושמחתי שעשרה קוראים אותי ושניים מגיבים לי, אחר כך הפכתי לאספנית של מספרים, בהמשך רציתי יותר, ובסוף... בסוף התאכזבתי.
אולי אני צריכה להסביר על מה כל המהומה. אני מרגישה כמו במירוץ בתחרות שלא ביקשתי אותה. אבל אולי כי אני אדם תחרותי, זה גורם לי לכל מיני תחושות לא נעימות. אם תשימו אותי עכשיו, בגיל שלושים פלוס פלוס, עם ריאות שחורות מסיגריות על מסלול ריצה מול האתלט שובר השיאים בעולם, אני עדיין אתן את כל מה שיש בי כדי לנסות לנצח אותו.
אפשר לפתור את הרצון הזה שלי כגחמה מטופשת, אבל מה אם תשימו אותי מול בחורה בגילי? מבחינתי זה ברור שאני אנצח אותה.

***** עד כאן הפוסט הזה ישב זמן רב כטיוטה בעורך הרשומות שלי. נתקלתי בו עכשיו ועכשיו אני אפרסם. עכשיו כבר לא אכפת לי שזו נראית כמו פעולה מטומטמת, מעוותת מצרות עין, טפלה ושמעידה עלי רק רע וברמות קשות. באמת מעניין אותי לדעת למה היא ולא אני? איך זה שהיא ולא אני? על מה בדיוק?

זהו. אין יותר. עלוב, עלוב.

2008-12-06T09:39:00.010+02:00

אני כבר לא יודעת מה אני מתעדת, הדרדרות עם סוף ידוע בדיעבד, או משהו שאני אחזור לקרוא בעתיד כדי לדעת מה עבר על הבחורה הזרה הזאת פעם.
כרגע, פתאום היה מאוד חשוב לי למנות דקות מתוך דבוקה שחורה של שעות, שהופכות לימים, שהופכים לשבועות, שנגמרים בשנים:
לשים מוזיקה במחשב בעבודה ולרקוד תוך כדי תיוק, כשאף אחד לא רואה.
לראות את הים מרחוק רחוק, כל יום. לפעמים, כמו במשחק צוללות, למצוא לי נקודה ולשים בה סירה.
חצי השעה שיש לי בה שקט עד שכולם מגיעים למשרדים (זאת היתה יכולה להיות שעה לולא המרפאה ממול והאחות הלחוצה שבה).
לצלול לסרט חסר אקשן, כזה עם מוזיקת פולק ודמויות קטנות שגדלות ולומדות על עצמן ועל החיים תוך שעה וחצי -
מציאת משמעות אינסטנט בטעם וניל.
לשכב במיטה עם איזה פרופסור נורא חכם שמרצה לי מתוך המחשב. מה שאני קוראת לו - סיפור לפני השינה למבוגרים.
כוס וודקה וסיגריות.
אוכל.
יום חמישי בצהרים.
זהו. אין יותר. עלוב, עלוב.

ותוספת לסתימת פיות:
לא! אין לי סקס, או אפילו חיבוק, אין לי ארוחה במסעדה, או יציאה לסרט, אין לי סוף שבוע בצימר, שבוע ברודוס, איטליה ב-13 יום, בטן גב באילת, או שבת ביערות הכרמל, אפילו לא גל קטן מהים התיכון להרטיב בו את הרגלים, אין לי משפחה, אין לי חברים, אין לי מסעות שופינג בקניון, אין לי מפגשים על בירה בפאב השכונתי, אין לי תחביב ספורטיבי להוצאת מרץ, אין לי חיית מחמד, אין לי פלייסטיישן או מערכת סראונד, אין לי אפילו כיור במטבח!

אוהוווו

2008-11-03T09:39:00.002+02:00

נתקע לי הצינור של מכונת הכביסה על הברז של הכיור!
אני לא מצליחה לשחרר אותו, יש לי כבר יבלת ביד!
צינצנות של חמוצים למדתי לפתוח עם סכין,
עכבישים למדתי להרוג למרות הצמרמורת,
מה אני עושה עכשיו?????
נלמד לחיות עם הכיור באמבטיה בלבד כנראה.
סססססססססססססאמאמאאאמק!!!!!!

עוד כמה ציוני דרך:
היה לי יום הולדת 37 בספטמבר. אז היה.
קיבלתי שיחת איומים בטלפון מנהג אחד של חברת נסיעות, סתם ככה כי הוא החליט.
לקחתי את זה קשה ואני היום בבית, אז לפחות דיברתי עם ספק האינטרנט ועכשיו האינטרנט שלי כבר לא שבור.

חידה: איזה מהמשפטים הקודמים הוא האמת?

כמה ציוני דרך לעצמי

2008-11-01T08:52:00.004+02:00

גם אני התמכרתי ל"אח הגדול" - אני מספרת את זה רק כדי שתהיה לי נקודת התייחסות להשוואה כשיצא "האח הגדול 9".
שפרה צריכה לעוף, אם לא למות, ויוסי, כפרה עליו, יקח את המיליון.

אני עובדת כבר חצי שנה. רק כי צריך. לא מתחברת, לא למקום ולא לאנשים. העבודה הזאת לא הקימה אותי ולא עוזרת לי לחזור לקונצנסוז. האנשים שם עצבניים ולחוצים על כלום אחד אחד, חוץ מהדיירים הזקנים, שהם דווקא לא לחוצים ועצבניים אבל רק מדגישים לי כמה לא כדאי להזדקן.

יש אחות חדשה בעבודה. ביום שישי האחרון היא שמעה לראשונה בת כמה אני ואחרי שהתעוררה מההתעלפות הפכה לטנק מרכבה סימן שידוכים ובאה אלי בפול גז לקחת את מספר הטלפון שלי. נאלצתי במשך 10 דקות לגמגם את דרכי בנימוס מחוץ לשדה הקרב.
ככה זה כשאת בת כמעט 40, נראית בת 20 וחסרת גבר לצידך. זה דיסוננס קוגנטיבי שאנשים לא מוכנים לו. כולל אני.

בלוג לא מעודכן לא מזיז לאף אחד (כמעט). וזה בסדר, כי לפחות בדבר אחד למדתי לשמור על פרופורציות.
הטריק הוא להשאר רגועים ולדעת מה את שווה ומה המטרות שלך.
(ולעצמי שתקרא בעוד שנים ואולי לא תבין - עשית משהו מיוחד, הצלחת להחזיק בו, משהו שאת לא עושה בדרך כלל, הוא שם והוא לא הולך לשום מקום, ויתרת על הניסיון להיות הכי טובה בו, נשארת נאמנה לעצמך).

אח שלי, לא הגדול, האמיתי, עזב את הארץ לדנמרק, לחיות עם אהובתו הבהירה, העדינה והדנית. המשפחה הקטנה שלנו התמסמסה לאוויר. איבדו את שני הילדים שלהם - אני לא מדברת איתם כבר מיוני, החודש בו מנדי מתה, הילד השני שלהם עזב לחו"ל. הנחמה היחידה שלי היא שלפחות הוא חיי את החיים ושיהיו לו חיים טובים.
הוא ניסה ליצור איתי קשר, אפילו שלח לי מכתב. בינתיים המכתב הזה עדיין סגור. אין לי כוחות. דברים שלאחרים הם פשוטים, קשים לי מאוד.

שבת בבוקר, יום יפה, התחלה של חורף, ואני עדיין בשלי, כלואה בבית, עם כוס אלכוהול זול, סיגריות מזקינות וחוסר הבנה כללי איך הגעתי עד הלום ולא יצאתי ממנו עד עצם היום הזה.

אני לא אעביר ערוץ כשתשודר התוכנית 'הפוליגרף' (כי אני לא אריאנה מלמד)

2008-07-11T08:21:00.005+03:00

לפעמים משעשע אותי לחשוב שהטלוויזיה על כל המורכבות הטכנולוגית שלה מבפנוכו, היא בעצם מערוך עץ פשוט מבחוצה. כן, כזה של בצק. היא מרדדת לנו את המוח (שמעתי על מחקר שמצא שדמנציה בזיקנה מופיעה יותר באנשים שראו יותר שעות טלוויזיה. שמעתי עליו מהטלוויזיה). אז לאנשים שאוהבים לבקר אותה מה שיש לי להגיד זה תאכלו לחם (מקמח מלא) ולא עוגות ואל תקנו טלוויזיות.
המסחריות והרדידות קיבלו את המונופול על הטלוויזיה, השתלטות שכמה שחבל שהיא קרתה, היא קיימת ואי אפשר להלחם בה. אפשר רק לבקר אותה בלופ אין סופי מייגע, לעבור לאחד משנים-שלושה ערוצים שכאילו מיועדים למי שחושבים עצמם אינטליגנטים ולזרוק את השלט, או לכבות אותה וזהו.
אבל רגע, אם בוחרים באופציה הראשונה מדוע לא בוחרים באופציה השלישית? אה, אריאנה? האם בכל זאת יש איזושהי תמורה בעד האגרה של צפייתך בתוכנית שאת מכריזה שבה את לא צופה?

צוברת שעות פרומואים, כמעט כמו שעות הסדרות עצמן, לתוכניות חסרות הבינה של לילות הקיץ החמים, התרגשתי מאוד בציפיה לדבר האמיתי (ראליטי!). ברגע של אמת ביני לביני, כשהבנתי שנכנעתי למגמה וויתרתי על התעמלות למוח מהמכשיר הזה, רווח לי כי רגשי האשמה פחות יציקו עכשיו.
פיספסתי את התוכנית הראשונה של הפוליגרף, כי שוב נרדמתי מבוסמת, אחרי יום של ערות מבואסת. התאכזבתי כי חיכיתי לראות את התוכנית הזאת. אז חיפשתי לקרוא מה היה שם וכמה נמוך ירדו, כי אני משום מה, ידעתי למה לצפות וחתמתי על העסקה הזאת מראש. בניגוד לאריאנה שהייתה כנראה בחו"ל בחודש האחרון או שקמה על הפרומו הראשון כבר להשחיז את העט בכדי לכתוב על תוכנית שהיא לא תצפה בה, אבל ש(גם) היא צריכה להרוויח ממנה.
כך נתקלתי בביקורת של אריאנה על התוכנית. בעיקר היא ריחמה על בנות הזוג האומלות של הנחקרים - שנאלצות לספוג כל מיני אמיתות לא נעימות, במיוחד קבל עם ועדה, על בצע הכסף - שבעבורו הנחקרים הפעם באמת מוכרים את אמא שלהם, כי היא שם באולפן, על הסודות שנחשפים מול כולם.
אני רואה עכשיו את התוכנית עם ווֹדי, חבר שלי (VOD בשבילכם) ואולי כי אריאנה הכינה אותי מראש, אני לא מתרגשת. אולם כבר בקריאת הבקורת שלה לא התרגשתי כמותה. נשים שסובלות שטויות משטויות שונות מהגברים בחייהן זה חדש? נראה לי שמעט מאוד הנשים שחיות עם גבר במשך שנים ושלא יודעות מי הוא ומה הוא. אריאנה התרגשה מזה שאחד מהגברים הודה שהוא רוצה שחברתו תתקע סיליקון בחזה (בעזרת איש מקצוע כמובן) ותהתה כיצד הבחורה צריכה להרגיש מכך שהוא מתייחס אליה בכל כך זילות. סליחה, אריאנה, אבל חברה שלי כבר לפני שנים עשתה את זה כי זה מה שבעלה רצה והחברה סביב עודדה, הייתכן שהברנז'ה החיפאית מתנהגת יותר נמוך מזו של תל-אביב אפילו שהיא יושבת יותר גבוה?
אחר כך היא התרגשה מכך שהוא הודה שהוא פינטז על חברתו ואחותה התאומה. אגב, לא היה צריך פוליגרף בשלב השאלה הזאת, כי הניסיון הכושל של הבחור לשלוט בשרירי הפרצוף שלו - פשוט כשל. התשובה שלו בעיניי הרבה יותר מובנת מהתמיהה של אריאנה לגביה.
הודאות שנאמרות בקול שונות ממה שמפונטז בחדרי חדרים? לא נאמר כבר שאין לנו שליטה על המחשבות, יש לנו שליטה על מה אנחנו עושים איתן? אותי לא הפתיעו ההודאות באשמה שזכו למחיאות כפיים, כמו את אריאנה, אותי הפתיעו מחיאות הכפיים. מחיאות כפיים על הודאה נאלחת במיוחד רק בזכות זה שהיא קיבלה חותמת "עובר" מהפוליגרף כי היא אמת לאמיתה. אבל אני לא יכולה לבקר אותן, את הדבר היחיד שהרגיז אותי בתוכנית, כי אני רוצה להמשיך לצפות בה ולא מקבלת תשלום בשביל לספר שאני אלחץ על כפתור בשלט שיעביר אותי לערוץ אחר.
בצע כסף? ממתי זה מפתיע? ויותר מזה, מדוע לקבל כסף על העלאה מעל לפני השטח של מה שכולם חושבים או רוצים לעשות שונה מללכת יום יום לעבודה ולשקר בנחמדות לאנשים כי אנחנו לא רוצים שידעו את מה שכולנו חושבים או רוצים לעשות?

התוכנית הזאת לא תמיד נעימה. אבל היא לא נעימה, לא בגלל הפורמט, לא בגלל ההודאות של המתחרים, לא בגלל זה שהם זוכים בכסף ותשואות תמורת האמת המגעילה, לא בגלל יחס מזלזל לכאורה מאיזה גבר לאשה בחייו, התוכנית הזאת לא נעימה ואפילו מזעזעת דווקא כי היא כל כך צפויה. חוסר הברירה לקבל את מה שלא האמנו שנקבל ישר בפרצוף, מה שלמדנו להסתיר או לא להכיר בו כדי לחיות חיים תקינים הוא הזעזוע, הוא מה שגורם להתרגשות הלא ברורה הזאת של אריאנה שמוכרת אותה לכולם כביקורת הרגילה שלה על עוד תוכנית תת-רמה.

אני רואה ואראה את התוכנית הזאת, אלא אם כן אני ארדם שוב או אשתעמם ממנה. כי אני לא אריאנה מלמד. אני נהנית לאידם של אחרים שאני שונאת, או שמופיעים מראש במדיום שרק מקיים מה שהבטיח ושחולש על חלק נכבד מהחדר המרכזי בבית שלי ואני לא צריכה פוליגרף כדי להודות בזה. אולי אני יכולה לעשות כמו מי שהאנושיות שלהם התבטאה אל מול פני האומה אך לעומתי עשו מזה כסף, ולתרץ את ההודאה המביכה שלי בכך שגם אני אנושית.

אריאנה מלמד מספרת שלא תצפה בתוכנית שמראש היה ברור לי שהיא לא תרצה לצפות בה. אז היא לא תמכור את אמא שלה בעבור כסף, השאלה היא מדוע היא אינה מבינה שהיא מוכרת את עצמה בעבור כסף. אחרת מה הטעם לכתבה הזאת, זה כמו חולה סכרת בחנות קונדיטוריה. אז אריאנה מלמד אוהבת לקרוא ספרים ולאכול קינואה וירקות מאודים במקום עוגות. בעצם אני לא בטוחה לגבי החלק השני.

הדרך לדייט רצופה כוונות טובות

2008-07-03T18:56:00.004+03:00

החלטתי לתעד בשידור חי דייט בהתהוות. כמו שהילד שלי אומר, הכי הרבה תשארו ידידים אחרי. אז אין לחץ. הרי מראש לא ברור שום דבר, כלומר לי ברור שלא יצא מזה כלום, אז אני רוצה לתעד רק למקרה שיצא מזה משהו ואז לשם שינוי, פעם ראשונה בחיים שלי, אני לא אוכל להגיד לעצמי: "אמרתי לך!" וזה בפני עצמו יהיה קטע כל כך מכונן בחיי שפשוט יסתם לי הפה ואני לא אוכל להתלונן יותר.
אבל אולי, הנטיה שלי לתעד את זה נובעת דווקא מכך שאני כן מצפה לאותו רגע מכונן שסוף סוף יגיע ואני בעצם רוצה להראות שאני צודקת וכמו תמיד, ברור שלא יצא מזה כלום. כן, זהו זה.
אז סליחה מראש, מקוראנו, אם בכלל, נראה שלא, אולי היה עדיף שתקרא קצת אותי לפני שתעיז להחליט שאתה מעוניין לצאת איתי, על כך שאני מספרת את קורותנו בפני כל, עידו.
אחרי חלופת אימיילים (בה הוא כבר הוציא ממני הבטחה ללכת איתו לאינדיאנה ג'ונס החדש, פעמיים. כי הוא כנראה שכח שהסכמתי כבר, חד משמעית, בפעם הראשונה. הוא כנראה לא האמין למזלו הטוב, ככה אני מעדיפה לחשוב, כי הוא שאל שוב וקיבל שוב תשובה חד משמעית. אולי בפעם השניה זה ממש נתפס אצלו ש- כן) הוא קיבל מספר טלפון. למה? לא יודעת. נראה לי שהוא גוץ שמנמן וחנון (מי אם לא כזה אין לו מה להפסיד ויתחיל איתי באימייל...) ושהוא לא הטעם שלי. אבל אני קצת לא יודעת מה הטעם שלי כשמגיעים לבני אדם, כי הם בכל זאת הרבה יותר מורכבים מיופלה, לא משנה כמה תרכובות כימיות של טעמים הם עוד ימציאו, וגם לגבי טעמי ביופלה אני משנה דעה אחת לכמה זמן, וגם קצת הרבה משועממת.
חוץ מזה, יש לו לפחות מנוי אחד יותר מלי על הבלוג שלו וזה כבר מעורר את יצר הסקרנות שלי לאיך הוא עשה את זה ואני לא וגורם לי לפנטז על חקירת העינויים שהוא יעבור אצלי עד שאני אשכיל בעוד מידע שלא ידעתי קודם ואהיה חכמה הרבה הרבה יותר.
את הטלפון הוא קיבל לפני יום. אני מחכה שהוא יתקשר.

כלומר, לא- מחכה ליד הטלפון מחכה, אלא- מחכה באופן כללי שכזה, בודקת אם הסוללה טעונה, האם היו שיחות כשלא הייתי, מנהלת את אי-חיי כרגיל, אולי עדיף שהוא לא יתקשר כי אין לי כוח לדברים חדשים, מחכה.

עם זאת,

שבת. היום ה-5.7, את הטלפון הוא קיבל ב-2.7. הדייט העתידי נמס לו בינתיים בחום הקיץ הישראלי. כי, מה לעשות, אין לי מזגן בבית. בינתיים, כשאני עומדת על מדף ונמסה, משב רוח קרה ביום אחד, לא ישפיע עלי שלושה ימים אחרי. אז בסדר, אין לי סבלנות, לא בקיץ ולא בכלל. אבל פאקן שלושה ימים להרים את היד, להפעיל כמה אצבעות שמנמנות וללחוץ על כמה כפתורים?
כבר אמרתי לעצמי שאני לא מוכנה לעמוד במצב כזה יותר. הפעם, אני מקיימת. ומי שיש לו משהו שכנגד להגיד שיפסיק את המזגן שלו למספר שעות או שיתן את הטלפון שלו למישהו שאמור להתקשר ולא עושה זאת מספר ימים.

ואני לתומי חשבתי שיש כאן אופציה לסידרה. אבל כרגיל, אין חדש תחת השמש.

זוכרים שפעם חשבו שבעתיד מוח האדם יהיה מחובר ישירות לטכנולוגיה? אז העתיד כבר כאן

2008-06-27T13:31:00.004+03:00

משהו לא בסדר באינטרנט שלי. כהדיוטה מותר לי לדבר בצורה כוללנית ולהגיד "האינטרנט שלי".
כהדיוטה אני גם עושה את כל הפעולות המצופות ממני: מנתקת את ספק הראוטר מהחשמל ומחזירה, לוחצת על repair על אייקון הרשת האלחוטית, הופכת דתיה אדוקה לרגע ומתפללת לשליט הסייברנטיקה שישפיע עלי מחמלתו ויחזיר את המצב לקדמותו.
ביומיים האחרונים הרשת שלי לא כתמול שלשום. היא לא מתנתקת, אבל גם לא טורחת לעבוד כהרגלה. כהרגלה? כהרגלי כמובן.
אבוד, מי שכבר מחובר לאינטרנט, מחובר במלוא רמ"ח אבריו, וואטבר דאת מינז. אז זה משנה שאין לי שקע בעורף אליו מתחבר תקע מושך כאבל? אני לא חושבת. החיים שלי משפיעים על הטכנולוגיה שאינני מבינה ואותה טכנולוגיה שאינני מבינה משפיעה בחזרה על החיים שלי. בתחום העתידנות יש כאבל שחייבים לראות שמוסף למשוואה הזאת. פרט פעוט כמו ה"אינטרנט שלי" שהפסיק לעבוד כמו שצריך גרם לי להבין שהכאבל כבר קיים. זה שלא רואים אותו אומר לי שאולי מדובר באלוהים.
או שהעתיד כבר כאן, מתחת לאף. העתיד הטכנולוגי, אותה שאיפה, שמרוב שעסוקים בה שוכחים לפעמים שאנחנו כבר מנגבים את האף, אחרי שלקחנו אותה.

אני רוצה

2008-06-23T16:27:00.003+03:00

הבנתי ש"אני רוצה" זה כל העניין בתקופתינו. שלא תחשבו שאני לא חלק מהעניין. הייתי תמיד, אבל מתי שהוא, כשהחיים לא נתנו לי את כל מה ש"אני רוצה" נטשתי את הסיסמה הזאת לזמן מה. אז כן, אני מרגישה בוגדת. כן, בהחלט, שאני מרגישה אאוטסיידרית מכל השאר. רוב הזמן לא נעים לי, שלא עמדתי בדרישות הדור שלי וה"אני רוצה" שלו. לטובתי יאמר שזה לא שהפסקתי לרצות. לרעתי יאמר שהפסקתי לדרוש.
כל מי שהכרתי אי פעם ולא נפלו לתהומות כמוני, המשיכו לדרוש. הן דרשו בעל וקריירה וילדים, הם דרשו קריירה או לפחות הכנסה יפה ואישה וילדים. אני כל מה שדרשתי אי פעם היה להיות שייכת לזן הזה של קריירה וילדים.
רציתי, או איך רציתי. אמרתי תמיד שאני רוצה לגור בפנטהאוז שצופה על גגות העיר מלמעלה, או בית עם גינה, באיזה ישוב מבודד. שני הפכים, מוזר, אבל שניהם קרצו לי באותה מידה.
אז רציתי, אז מה? בזמן שאני הייתי עסוקה בלרצות, כל חברי הילדות שלי היו עסוקים בלהשיג קצת פחות. והם השיגו את זה, אבל ברגע שהם השיגו, החיים שלהם היו מלאים הרבה יותר משלי. זאת שמחכה למזג האוויר הנכון, במקום להטיל עוגן בזמן ואז להמשיך הלאה אל החוף הבא.
אני ישר חיכיתי למושלם, הם פשוט לא חיכו. הם גם רצו ואז יישמו. אני רציתי יותר מנמל בטוח, אני רציתי את חופי אמריקה החדשה. אולי זאת הטעות שלי. אולי רציתי יותר מדי. אולי רציתי, כמו שצריך, אבל בלי לחשב מראש את הסיכונים.
הימרתי על הכל או לא כלום.
וזה בדרך כלל מה שרוב האנשים לא עושים.
אז כנראה שסתם הפסדתי.
אבל חשוב לי להגיד שגם "אני רוצה". בחיי שאני לא יודעת למה.
הפכתי 'ביטניקית' מבלי רצון, קיבלתי את כל מה שהחיים הפילו עלי, התאיישתי ולמדתי לחיות בלי כלום, אבל כנראה שזאת לא אני, כי אני חייבת לצעוק לעולם, שגם אני רוצה. כי אני מרגישה שאני בוגדת. שאני לא אחת מהחברה. למרות שאני חיה כאילו לא, עניה וחבוטה, עדיין חשוב לי לזעוק ליקום, שגם אני רוצה!

כמעט שכחתי

2008-06-22T20:25:00.002+03:00

יומן הקפטן:
כבר כמה חודשים שאין לי לא פסיכולוגית ולא פסיכיאטר. העפתי אותם, או עפתי מהם.
(וזה לא אומר שמצבי יותר טוב).

בזמן האחרון נראה לי שהבלוג הזה הופך ללוג רשת במובן הראשוני שלו.

מקאמה שהופרטה

2008-06-20T09:21:00.002+03:00

בוטוקס. גם אם זה לא נראה טבעי. אף סולד. לא. אף שנראה טבעי. חזה גדול. כן. אבל כאילו טבעי. יחסי אהבה-שינאה לטבע באופן כללי. רגלים בקו אחיד לכל האורך. בטן. מה פתאום, שואבים אותה. זה לא מתאים לבת 40 שרוצה לסחוט עוד מחמאה. חייבים לעמוד בסטנדרטים החדשים, של 60 במקום 20, ככה אומרים, זה מופיע בכל המגזינים ובכל המסכים. פלזמה.
לא מה פתאום, LCD, ולא של עמך, אלא מאלה היקרים. HD מראש כי אסור להתפס לא מוכנים. שליש מהתוכניות הן פרסומות. כלכלה תמיד תהיה בכותרות.
היום כולם עשירים יותר מלפני חמישים שנה. אבל מאושרים באותה מידה. עוד כסף ועוד צבירת סחורה. לא. עדיין מאושרים באותה מידה, תרבות הצריכה, מצד שני, מצטמטצמים לעוד סיסמה על מדבקה.
ובכל זאת תרבותיים, אולמות התאטרון והקונצרטים מוכרים מנויים במשקל, כמו בשוק, אם תודה שנרדמת מול תוכנית ראלטי בטלויזיה, אתה עושה טעות. אז איך זה שתוכניות ראלטי הן רוח התקופה? אולי מתחת למלאכותיות, מבלי דעת, מבקשים טיפת אמת, ככה, בתת ההכרה.
אסור להיות טובים כי היום להיות טוב זה רע,
אמביציה, זוהי התכונה. אין לעצור להנות מהפריחה. גם לא בסוף שבוע, בג'יפ שהוא אופנת השטח-לכביש האחרונה. אולי בחו"ל. שם אף אחד לא רואה ושם הכל איכשהוא תמיד, הרבה יותר יפה.
קריירה זו רק מילה אחרת לעבדות. פשוט מצאו דרך למנוע מההמון את ההתמרדות. אחר כך, שוב הנשים ישלמו, בטיפולי פוריות. את המירוץ מתחילים עוד טרום הגן, אין הורה היום שילדו אינו על סף המחונן. הדורות הבאים הם רשימת תארים. פעם ליום היו חלקים, היום אין רגעים, אין זמן, יש הספקים.
לא מתעשרים מעבודה, חייבים להשקיע באיזו חברה. בית גדול עם גינה. או לפחות דירה מרווחת באיזו פינה, של בלוק מרובע. משכנתא למאה שנה, אה וגם שיפוצים, העיקר לגעת קצת במה שמספרים שהם החיים הטובים. אז לוקחים הלוואות, זו נורמה טובה, הזדמנות נפלאה, זה נכון, אלה עובדות, יש מחנך אחד שמצליח לגעת בכולם - הפרסומות.
קואוטצ'ינג, מדריכים לחיים טובים, פסיכולוגים, או הרבה כדורים, מכל מיני סוגים, אנשים עדיין מאמינים בכוכבים. 80% העושר בידי 20% מאושרים. השאר, כבר לא בורגנים, הם סתם עניים. תוכניות ירודות בטלויזיה מאחדות בין מהות חיים של רדיפה לבין זאת של השרידה. התוכן אותו תוכן, רק איכות המכשיר שונה, בלית ברירה.
הקפיטליזם מביא את הקידמה, אולי זה סתם כשל במחשבה? זה לא משנה, כי אבוד כבר, אין דרך חזרה. הוא כמו כדור שלג מתגלגל במדרון, עוד כמה שנים והסוציאליסטים יחזרו לארון.
ואפרופו, מי שלא יצא משם, כמעט מרגיש היום מיעוט. להיות גאה זו, זו הזכות. אחרי שנים של אפליה, הופכים לרוב באוכלסיה, מיעוטים ממיעוטים שונים ולו רק בזכות הרעש שהם עושים. דווקא בעולם חסר גבולות, עדיין מתעקשים על זהויות.
גלובליזציה מתחלפת בלאומנות, שמתחלפת בליברליות, שצוחקת על השמרנות, ששורדת למרות ההשכלה, שנלחמת בכל מה שהיא יכולה ובכל זאת, בינתיים, כמו תמיד, דיי מפסידה.
לצעוק בורות היום, מחליף את מה שפעם היה, סוף האגדה, של בגדי המלך החדשים. טוקבקים. ידע המונים. ואם הם בעצמם בורים? זה כבר לא משנה, הרי שתיקה שווה חוכמה, מעכשיו ולעולם ועד שווה פסה.
יערות הגשם, אקלים וחממה, לאנרגיה מתווספים שמות תואר, טובה - רעה, חזרה לטבע, ירוק זה השחור החדש. יש על מה לדבר בסלון, יש במה להשקיע, אל גור נהג בחוכמה, הפך מכלום, למושיע. יערות נכרתים, חופי ים נדרסים, הרבה אוכלוסיה מוסיפה משהו לשינויי האקלים, אנרגיה ירוקה היא יקרה וכל מיני חזרות או כותרות, גם היום, לא מזיזות לזאתי, איך קוראים אותה, מסעודה משדרות.

אני בוכה כבר שנים אז לא יקרה כלום אם אני אבכה עוד יום אחד (או: יום בחיי)

2008-06-18T17:09:00.004+03:00

בוקר.

5 בבוקר.

צריך לקום.

קפה (נמס עלית, חלב סויה אלפרו עם תוספת סידן, כי ההוא בלי הסוכר הוא פשוט מגעיל, סוכרזית אחת ואם קמתי במצב רוח מרדני, אז שתיים).

סיגריה.

עוד סיגריה.

טוב, סיגריה אחרונה ודי.

מקלחת רק אם לא ניצלתי כבר קופון לאחת כזאת בערב הקודם.

מייקאפ ואם יש זמן ומצב רוח, עוד כמה צבעים כדי להיות קצת צבעונית ולא סתם בז'ית.

תרסיס הגנה נגד השמש, לא ברור בשביל מה. אולי כדי להמשיך להיות יפה גם בגיל 60 ולבד.

בגדים שצריך לתרום כבר, אבל אז צריך לקנות חדשים. יש כסף אבל אין מצב רוח לזה.

נעלי התעמלות כי מחכה לי הליכה ארוכה.

עבודה.

עוד עבודה.

שום קטע חברתי.

רק עבודה.

עבודה לא קשה.

כולם מסביב חברים.

אני שונאת אותם.

מתרכזת בעבודה.

שונאת אותה גם.

9 שעות, לפעמים 10 ו-12, מדי פעם בורחת אחרי 7-8.

אף אחד לא מחכה לי בבית.

חוזרת הביתה.

גם היום לא מסדרת אותו.

גם היום לא נרשמת לחדר כושר.

אלכוהול בשרשרת, כי שוב נפגעתי מאנשים, סיגריות בשרשרת כי לא מעניין אותי שום דבר.

יושבת במחשב, או בטלויזיה. אין לי סבלנות לא לזה ולא לזה.

הולכת לישון.

לא תמיד רצוף.

ואז

בוקר.

צריך לקום.

יום חמישי.

שותה יותר, מעשנת יותר, ישנה קצת יותר, אוכלת הרבה.

לפעמים מזמינה סרט ב-VOD.

יום ראשון.

בוקר.

צריך לקום.

מה קורה אחרי כמה שנים כאלה אני כבר יודעת, מה יקרה לי אחרי עוד כמה שנים, לא מפחיד אותי לחשוב על זה, כי אני פשוט לא מעיזה לחשוב על זה.

זה שאני צינית לא אומר שאחרים לא טיפשים

2008-06-15T18:42:00.004+03:00

היום הביאו לנו מרצה לעבודה שתספר לנו שאפשר להתמודד עם אבל ואובדן. דה, אמרו העובדות הרוסיות אצלנו, דה-אה, אמרתי אני, כי גם אני הצלחתי ללמוד רוסית. מיליון הרוסים שהגיעו לארץ אינם טועים וכולם, אחד לאחד, מצאו לנכון לפנות אלי ברחוב במהלך השנים (זה יוצא משהו כמו 1,666.666666666667 ליום), כדי לשאול אותי אם אני רוצה לבוא לאכול פירושקי היום בלילה. לכולם אני משיבה דה וזה עובד כי הם עוזבים אותי ואני מבריזה להם. היה אפילו אחד שרצה להתחיל איתי באוטובוס פעם והתיישב לידי. כשהוא ראה שהספר שקראתי היה באנגלית, הוא התנצל שהוא חשב שאני קוראת ספר על הכנת פירושקי והסתלק בבושת פנים.
בקיצור, סדנת ה"בואו נפתור את כל הבעיות האישיות שלכם ונראה לכם איך צריך להתנהג באופן מקצועי, כי אתם מקצוענים ולא 70% כוח עזר, מרוויח מינימום ומנקה מקסימום, או מוות לא חייב להיות הסוף, תראו איך אני חיה ממנו", קרבה אותי שעתיים חסרות תועלת ליום מותי.
הלכתי להקשיב למרצה כי חשבתי שהיא תעזור לי להתמודד עם אבלי ואובדני, מנדוקי שלי.
אז מה היה לנו שם? שמענו על זה ששפת הגוף היא 80%-93% מהתקשורת (דה-אה, בגלל זה כשאני משקרת לאנשים ששואלים אותי מה נשמע, אני מעלה חיוך גדול, עיניים בורקות ישר לתוך העיניים שלהם וזוקפת את ראשי), למדנו שאנשים ששואלים מה נשמע לא מתכוונים לזה באמת (דה-אה, בגלל זה השקר שלי עובר), הוסבר לנו שעלינו לתת זמן לאיש הזקן, לשבת בגובה העיניים, להקשיב לו ולתת כבוד (דה-אאוטצ', מה תגיד האחות שעשתה את זה וספגה ספל קפה מתשושה-סיעודית אחת, על הראש??), עשינו תרגיל בו כולם עצמו את העיניים והלכו לאיזה גן ירוק בו שום רוע לא יכול לגעת בהם ואני נתתי להם כפות מאחור כדי להראות שדווקא כן (דה-הא-אה לראשון מהקוראים שיצעק שברגע הזה חשבתי להסתלק משם!), נאלצנו לפנטז על רגע המוות האישי שלנו וגילינו שמה שאנחנו מפחדים ממנו בעצם הוא כל מה שלא אמרנו דווקא (אכן ידע מועיל לחיים טובים).
הדבר הכי משמעותי (ביחס למה שהיה עד עכשיו, כן?) היתה רבע השעה האחרונה של השעתיים האלו בה שמענו עליו, שאומר שצריך להפרד מאדם גוסס או שמת כבר ב-5 משפטים פשוטים, אך שמניבים תוצאות שלא יאומנו. הפעם כן מומלץ לנסות את זה בבית. לא בטוח שזה יעבוד, אבל בטוח שזה לא יפגע. חוץ מזה שזה גרם לדמעות הקהל לזרום כוודקה הזולה לכבדי וזה תמיד טוב לסגירת כל הרצאה (אגב, זה בדיוק מה שגורם לי לתהות, אם המרצה שמעה את המחקר שדניאל כהנמן מזכיר בהרצאותיו על כך שאנשים זוכרים את רגע השיא ואת הסוף באפיזודות של סבל, מה שאומר שאם הסוף טוב, הם יזכרו לטובה, או לפחות רעה את אותה אפיזודה...).
חמשת המשפטים שיש לומר לאדם גוסס הם כדלקמן:

תסלח לי

אני סולח לך

אני אוהב אותך

תודה

שלום

רגע רגע, כשזה מלווה בדוגמאות מסיפורים אמיתיים, זה הרבה יותר משכנע. לא. טוב, לא אותי. טוב, לא אותי ולא את כוח העזר הרוסייתי. אחדו כוחות אחיותי! דההההה, לכולם!
ואם אבוד והגוסס כבר מת? ליבי החל להחמיץ בליבי, כמעט גם אני התחלתי לבכות שם כי לא הספקתי להגיד למנדי את חמשת הדיברות. אבל לא! מיד חולקו הדפים והועברו העטים (מוזר, לי במשרד כל הזמן יש מחסור של עטים) ונתבקשנו לכתוב למישהו שמת לנו בהתאם לכתוב מראש.
אני חשבתי שאיזה מזל שמנדי מתה לי, כי אחרת לא היה לי למי לכתוב. סליחה, הפעם אני באמת לא מתכוונת להיות צינית, אבל דווקא אז הבנתי שאני צריכה להרגיש ברת מזל שאף אחד משמעותי לא מת בחיי הארוכים, עדיין. אז מת סבא ומתה סבתא, אבל רבאק, זה היה מזמן, אילולא מנדי הייתי צריכה להתחיל לחשוב שהמוות שלהם השפיע קשה על חיי ושאני לא אוכל לסגור פצעים ישנים בלי חמישה משפטים חדשים.
אז כתבתי למנדי וביקשתי ממנה סליחה שלא ישבתי איתה יותר בחוץ עם הרוח בפרוותה ואפה מסניף ריחות רחוקים, כמו שהיא אהבה ושלא נתתי לה יותר קאבנוס, כי כמה שהיא היתה שמנה וחיה לא רע 15 שנה, עוד קאבנוס היה לא טוב ללב שלה. ואמרתי לה שאני סולחת לה על... על כלום. ושאני אוהבת אותה ותודה ושלום.
אנשים בכו שם, תוך שהם כותבים, אני חייכתי, כי נזכרתי במנדוקי המקסימה וכי הצחקתי את עצמי עם ה-הו הא-אויויוי- הקאבנוס שיכולתי עוד להאביס אותה בו.
נאמר לנו שאת השפעות הכתיבה הזאת נרגיש עוד שבוע אחרי. באותו רגע כבר הפסקתי להרגיש כלום. נו טוף, מחר אני אלך שעה לפני הביתה, כדי לקזז את השעה הנוספת שההרצאה הזאת הוסיפה לי לשעות העבודה, ככה שאני ארגיש את ההשפעה לפחות יום אחרי.
אחר כך במשרד, התאספו כמה בנות נרגשות, שסיפרו למי שלא הגיעה להרצאה כמה היא הפסידה, איזה מרגש זה היה ונותן כלים וכמה זה לא התאים לכוח העזר הרוסייתי שצחקק והפריע ואמר דההה במהלך ההרצאה, כי שמה, בארץ לא דוברת אובדן ואבל, לא מבינים כלום. אני רק תהיתי כמה זמן היה לוקח למי שלא הבין מדוע כוח העזר לא הבין, להבין, אחרי שהיה עושה את מה שכוח העזר עושה במשך שנים.
בקיצור, כולם ימשיכו לעשות את העבודה שלהם, כמו שהם עשו אותה עד עכשיו, לא להתייחס לאנשים אחרים כמו שהם עשו עד עכשיו, לחוות מוות של אנשים קרובים ולהתמודד אתו, כי זה מה שיש.

בדיעבד הייתי צריכה להגיד למרצה בשקט באוזן: "תגידי להם שיכתבו בבלוג וזהו, בואו נלך הביתה..."

מה זה ה-iphone הזה שכולם כותבים עליו?

2008-06-12T17:49:00.003+03:00

או בעברית, זה כמו האיפון היומי שאני חוטפת בעבודה?
אני כבר מבוגרת, קשה לי לעקוב אחר הטכנולוגיה, כמו כשקשה לי לקבל את ההצקה הרנדומלית המפתיעה היומית בעבודה.
הנחמה היחידה שלי היא שבעוד 20 שנה אני כבר אדע מה זה iphone והרבה ורסיות שיבואו אחריו ועם זאת לא אסבול עוד איפונים מבאסים מכל מיני ארבה.
בכל מקרה, בשני המקרים צריכים להתחשב בי, בגילי ובמצבי הנפשי. תחסכו ממני גדג'טים או בני אדם שמכאיבים לי. או שאני שולטת בהם, או שאני לא רוצה לשמוע מהם.

היום בו הבנתי שאני מותג

2008-06-08T17:50:00.003+03:00

אז מי אני בעצם, אני אני, או אני 'החתולה של שרודינגר'.
מרגע שהתחלתי את הבלוג שלי, בתפוז, שהבלוג הזה הוא המשך שלו, חשבתי שאני האמיתית זו הבחורה שכותבת את הבלוג, כלומר "החתולה". אומנם לקח לי זמן להתחבר לזה שגולשים מכנים אותי "החתולה", כי לא לזה כיוונתי בכלל, אבל הייתי הכי מחוברת לכינוי שלי ולבלוג שלי, כי אני נגד הפרדת רשויות כשזה נוגע לעצמי. אני רוצה לתפוס את עצמי כעקבית בכל המצבים. דרישה שאני מבינה שהיא לא הגיונית, כי כולנו אנשים שונים במצבים שונים. גיליתי שמבלי משים אני מנסה להלחם בנטיה הזאת למולטי-פרצופיות, כי תפסתי אותה תמיד, וול, כדו-פרצופיות וגם; כצביעות, כחוסר אותנטיות, אי-עיקביות. משהו שדומה יותר לדירה ההפוכה שלי מאשר לבית המוזיאון מהז'ורנלים שאני חולמת עליו.
ובכל זאת, הרגשתי הכי אמיתית בבלוג. החיים האמיתיים? בעטתי בהם לכל הרוחות. אני בדיוק מי שאני, חולשות, חוזק וכל השאר, רק כשאני ממלאה בפוסטים את הבלוג שלי.
לפני זמן מה הבנתי ש"החתולה של שרודינגר" הפך למותג. זה קרה זמן קצר אחרי שעברתי מתפוז לבלוגר. עברתי מקהילה צפופה, בדרך כלל חמה ומחבקת, למקום שומם וקר. ואז נאלצתי למרפק את דרכי בין אחרים, עצמאיים אך מבוססים כבר. או אז הבנתי שמה שאני מנסה לעשות, כשאני בודדה בשטח, זה למתג את עצמי.
כלומר, כשהייתי שייכת לקהילה, זה לא היה מיתוג, כי הדברים באו בקלות יחסית, לא הייתי צריכה לעבוד בשביל זה, הכינוי שלי היה מובן מאליו בכל תגובה שם. עכשיו, כשאני מגיבה, אני או צריכה לרשום את הכינוי שלי ולהוסיף לינק מחדש, או שהוא רשום כבר, כי הגבתי באותו מקום בעבר, אבל זה עדיין מלווה בנורות מהבהבות ובצופרים מצפרים, מה שלא כל כך קרה לי בתפוז.
מה זה אומר שאני מותג? זה אומר שאני כותבת על עצמי (מה שתמיד עשיתי), שהטוויטרים שלי הם על עצמי (מה שהיה גם בסנוז של תפוז), שאני מגיבה בבלוגים אחרים בכינויי, תגובות ששואבות מחיי ומדעותי (אלא מה) עם לינק לבלוג שלי. וזה כל ההבדל. מה ההבדל בעצם? הלינק לבלוג שלי? השם שאני צריכה לרשום כל פעם מחדש, או לוודא שהוא שם כבר, בזכות הקוקיז? יחי ההבדל הקטן שגרם לי להבין שאני מותג.
אז אני מותג או אני אני?
'החתולה של שרודינגר' היא לא מפורסמת, אבל היא עדיין מותג והיא גם עדיין אני.
לפני כמה ימים התחלתי לשמוע הרצאה מטד טוק של איזו בלוגרית מפורסמת בארה"ב. הפסקתי אחרי שהיא סיפרה שכשהיא התחילה לכתוב את הבלוג שלה, היא התכוונה לזכות באיזה פרס לבלוגרים שם. היא אכן זכתה בפרס ההוא. זה עיצבן אותי, אבל היא זכתה למחיאות כפיים מהקהל. קודם כל, אני שונאת מתחנחנים או אנשים שמספרים לך שהם קבעו לעצמם מטרה והשיגו אותה, פשוטה כמשמעו. זו לא קנאה, זו סקפטיות בריאה.
ושנית, מדוע אנשים סלחניים ומקבלים בלוגרים שתכננו מראש להיות פופולריים ומעלים אותם על כס בלוגרי-העל (בלוגרי-העלק, כמו שאני אוהבת לכנות אותם). אם סופר יכתוב מראש ספר רק כדי שהוא ימכר, כולנו יודעים לאיזה ז'אנר נייחס את הספר שלו.
אני מעדיפה להיות מותג ועדיין להיות אני. ואם אפשר להיות מותג בעל שם עולמי, מבלי להתאמץ למתג את עצמי. כי זה פשוט נראה לי זול, אותה רדיפה מכוונת מראש אחרי התהילה. לפעמים אני תוהה, ביני לביני, אם זאת צביעות שלי.
מותג עולמי אני לא אהיה, כי אני כותבת בשפה הלא נכונה. גם מותג עברי למהדרין אני כנראה לא אהיה, כי אני לא מוכנה למכור את עצמי (לפחות לא בכתיבה), אבל אני עדיין מותג. ובזכות היושר הפנימי שלי אני גם עדיין עצמי.
אבל, בסופו של יום ופוסט של בלוג, הֵיי, אני מותג! אני שֵם! אני קיימת! ואני משהו!

הלכתי לשירותים לדקה ואז נזכרתי בעוד משהו שחשבתי עליו. אם אני מותג אז הבלוגרים האחרים הידועים יותר, הם בכלל ה-מותגים. סחתיין עליכם, אתם כבר לא רק אנשים, אתם ממש מותגים, אתם כמעט כמו משקפי השמש של קוקו שאנל שלי! כמה אושר ושמחה החיים שלכם בטח מכילים...
פאק, אני מציאותית, אני לא אגיע לרשימת הבלוגים של אפלטון, אבל, הל, בלי כוונה, כמו שצריך, הפכתי למותג!

הנה שיר שבאמת נכתב לכלבה

2008-06-05T17:40:00.007+03:00

15 שנה של יצור מופלא הסתיימו.
היום בסביבות 8 בבוקר היא נרדמה כדי לא לקום יותר.
הו מנדי...
אין מנדי יותר.
חבילת אושר פרוותית, התינוקת שלי, נגמרה ברגע אחד, ככה פתאום.
אין מנדי יותר.

זה השיר שלה, גם אם לא ידעה שהיא קרויה על פיו. גם אם אמא שלי אמרה לי פעם שהיא לא תדע שקוראים לה מנדי מרוב שמות חיבה שהמצאתי לה במהלך השנים.
בי בי, מנדי. יום אחד זה יקלט לי שאת מתה.

מנדי 1993-2008

בנים...

2008-05-25T19:43:00.004+03:00

ככל שאני לומדת להכיר אתכם, אתם מתגלים כיותר ויותר פשוטים וצפויים.
אז מה הבעיה? הבעיה שאני, בתור אישה, לא יכולה לחשוב באופן פשוט וצפוי. לכן אני עדיין, עם כל הניסיון והשנים שעלי, עדיין מופתעת עד כמה אתם פשוטים, עד כמה קל לכבוש אתכם או, לחילופין, עד כמה מהר אתם נעלמים כשאני לא משחקת במשחק תום וג'רי, כשאתם התום ואני הג'רי - קשה להשגה, קולית, מכאיבה כשצריך ואז, באתנחתת המירוץ, מאנפפת בריסיי הארוכים לקראת המרדף המתחדש.
מה שקורה הוא ששוב ושוב אני נפגשת עם השבלוניות שלכם ומסרבת להודות שזה כל מה שיש. לא מוכנה לקבל את זה. לא מצליחה להכנס לראש פשוט יותר משלי. ואז אני מאבדת אתכם. זאת הסיבה שכל הנסיון שלי וכל השנים שלי אתכם שווים, בדיוק ולא טיפה אחת מעל, לפעם הראשונה בה התאהבתי, לפני 20 שנה.
אני מכירה אתכם, מכירה את כל הצעדים הנכונים שיקשרו אתכם אלי ועם זאת לא מסתדרת עם קשר סבתא פשוט. קצת כי אני לא מצליחה לתפוס שזה כל כך פשוט וקצת כי אולי אני מכוונת בכלל, מבלי משים, לגובלן מסובך, אבל הרבה יותר מעניין.

מצד שני, כשאני כבר כן זורמת אתכם והופכת פשוטה וצפויה, אז אני נכנסת למגרש שלכם, באמצע המשחק?? ברור שזה לא מוצא חן בעיניכם. אז פתאום, כשאני פשוטה וצפויה כמוכם, אתם כבר לא רוצים בי יותר. כשאני אוהבת ומרעיפה חיבה, זה מבלבל אתכם. כמו תום, אתם הרי מתכננים על הארוחה שבדרך, לא צפיתם שתשכבו עם בטן מלאה וכפתור פתוח על הספה, מחטטים בין השיניים בקיסם, לא זוכרים שאכלתם בכלל וסובלים כאבי גזים...

מוסיפה תווית חדשה:

זה מצריך פוסט חגיגי בפני עצמו: האוניברסיטה הפתוחה מעלה לרשת קורסים וספרים בעברית ובחינם

2008-05-22T18:50:00.002+03:00

פתיחת אוצרות הרוח - איזו כותרת, להנמס.

ו... זהו בעצם!

לא לשכוח לשמור במועדפים.

איזה כיף!!

בלוג של ילדה בת 15

2008-05-18T19:15:00.004+03:00

(תלחצו על הכותרת)

אני כל כך מקווה שהיא והחברות שלה לא מייצגות של שכבת הגיל הזאת בארץ.
אולי אני סתם מקנאה? כי אלי נכנס גבר בפעם הראשונה רק בגיל 22? וזה היה כרוך בכאבים איומים...?
כי החבר הראשון שלי היה בגיל 19? ואני תמיד אזכור את השאלה של אמא שלי, אחרי שחזרתי ממנו פעם: "אתם לא ישנים יחד באותה מיטה, נכון?" ואני השבתי לה, רק בשביל שלום-בית: "לא" וביני לבין עצמי תהיתי על פער הדורות ועל תמימות של אישה בת 50 וגם, אם זה בסדר ששיקרתי.
על הבלוג של הילדה הזאת עליתי ברשומה שלה על כך שהיא כבר לא בתולה, איזה שתי רשומות אחורה מהרשומה האחרונה שלה. בת 15, שכבה עם בן 19 והיה לה כיף על הפעם הראשונה. ואני תוהה למה זה מטריד אותי.
אולי כי אני גם תמיד אזכור את השוק של רופא הנשים שהייתי אצלו בשביל איזו בדיקה, כשהוא שמע שאני עדיין בתולה והייתי אז בת 21.
היא מספרת עוד שכל החברות שלה שכבו, הכי הרבה, עם בנים שכבה אחת מעליהן. כל החברות שלה?

והנה ציטוט מעלף על החברה שביקשה תמונת עירום של החייל בן ה-19: "טוב, אפשר להבין אותה, כבר כמה חודשים שהיא לא עשתה סקס עם מישהו חחחחח".

חחחח ממש....

זה בסדר, השלמתי את הפערים מאז, יותר מרוב הבנות החסודות של שכבת הגיל שלי, אז למה אני עדיין המומה ולמה אני תוהה אם פיספסתי משהו שילדות בנות 15 כבר יודעות?

לא עבד של אף אחד

2008-05-14T20:47:00.001+03:00

לפחות כאן...

לילי התקשרה עכשיו,

2008-05-14T20:07:00.003+03:00

היא מנסה כבר לתפוס אותי יומיים או שלושה.
חברת ילדות שלי שעברה בעקבות בעלה ומשפחתו לירושלים, עשתה שם שלושה ילדים ומסתבר שעכשיו הם מתגרשים והיא חוזרת לצפון.
התקשרתי להורים שלי לעדכן אותם על השידרוג, ולו רק בשביל שאמא שלי לא תנסה לחפש אותי בטלפון במחלקה שאני כבר לא עובדת בה, ואז אמא סיפרה לי שהיא דיברה איתה שעה בטלפון, כי היא התקשרה גם להורים שלי, והיא במצב קשה וחוזרת למחוזות ילדותנו.
אז השיחה עם אמא שלי גרמה לי לענות לטלפון כשלילי התקשרה מקודם שוב. למזלה, שוב הייתי שתויה ולכן חברותית, מבינה, נחמדה ושופעת מחמאות ושמות תואר שעיקרם הוא "מאמי שלי". וכל זאת למרות שלושת הילדים שלה, הצווחים ברקע.
המסקנה שלי, אין כמו חברי ילדות.

שודרגתי! (שמו עלי עציץ ומעכשיו נא לכנות אותי - "המזכירה")

2008-05-14T18:34:00.003+03:00

החסרונות:
צריך להתלבש יפה ולהתאפר כל בוקר.
צריך לסבול את המזכירה שאני מחליפה אותה עוד כמה שבועות (מסוג האנשים של: "בניתי, עשיתי, עד שהגעתי לא היה...").
זה 9 שעות עבודה ולא 4 כמו בחודש האחרון.
אני עדיין חולנית-דיכאונית וזה מצריך אנרגיות לשים את המסיכה השמחה.
אני אצטרך להתמודד עם אחריות.
ההליכה לשם היא בעליה.

היתרונות:
אפשר להתלבש יפה ולהתאפר כל בוקר.
האנשים בסביבת המשרד נראים לי הרבה יותר נחמדים וכיפיים מצוות המחלקה שהייתי בה.
מהנפיחות של המזכירה שאני מחליפה אותה, צריך להוריד 50% ואז העבודה נראית הרבה פחות מסובכת.
זה בכל זאת מרחק הליכה של 20 דקות בלבד מהבית.

מה שמדהים שאנשים כבר מתחילים להתייחס אלי אחרת - להסתכל לי בעיניים כשהם מדברים איתי, לדבר איתי בכלל, להיות נחמדים אלי... זה בעיקר אותם אנשים שזילזלו בי קודם לכן.
המסקנה שלי היא שלא משנה מי אתה, משנות מה הדרגות על הכתפיים שלך.

לא יודעת כבר מה לעשות, אפילו כותרת לא הצלחתי למצוא

2008-05-11T21:20:00.000+03:00

העבודה החדשה היתה יכולה להיות מקפצה לחזרה שלי לחיים, אבל כמו שזה נראה לי בינתיים, היא הפכה לפטיש שרק דופק אותי, מהלומה אחר מהלומה חזרה לתוך האדמה.
לא מספיק שאני צריכה להתמודד עם מציאות אכזרית של אגודה סודית, שהוכנסתי אל בין נבכיה, מוקדם מדי, מבלי רצון ובלי אזהרה, חברת הזקנים הסיעודיים, אני צריכה להתמודד עכשיו גם עם המשרתים באותה אגודה סודית - הגלמים שעלו על יוצריהם - הצוות הטיפולי.
שום דבר שאני עושה הוא לא בסדר. לא זכיתי למילה טובה. רובם אנטיפטים חמוצי פרצוף. כשאני כבר מעיזה להגיד משהו, לפעמים נראה לי שעצם העובדה שאני לא צורחת את המשהו הזה מצד אחד של החדר אל משנהו, עומדת כנגדי והם לא מתייחסים אלי בגלל זה.
כל יום אני סופגת נזיפה על משהו אחר. פעם זו הישיבה שלי על המחשב שלהם, פעם זו הדלת של הקבלה שלא תפסתי בזמן והיא פגעה במישהו, פעם זה הטלפון שלא עניתי לו, פעם אלה אבני הדומינו שבניתי מהן מגדל ועם האבן האחרונה הן נפלו ברעש גדול. מישהו בכלל טרח להדריך אותי לגבי הטלפון הסלולרי המחלקתי ושיש לענות לו??

אני מכירה כבר את כל הזקנים בשמותיהם. אני נחמדה אליהם כל יום. אני מאכילה אותם, אני משחקת איתם, אני מתנדבת לרוץ לצלם ולשלוח פקסים במשרד שנמצא כמה קומות למטה, אני הולכת עם חולת האלצהיימר יד ביד בסיבובים אינסופיים במסדרון כשאין מה לעשות איתה והיא מסרבת לשבת, אני רצה להביא לה דף ועפרון כשבעלה עוזב אותה והיא צריכה תעסוקה כל יום בשעה קבועה, אני עוזרת להם להוריד מהשולחנות, אני עוזרת להם בהאכלה, אני עוזרת להם במצגות ובתקלות טכניות במחשב, אני מתייקת במשרד, אני מתעניינת ושואלת ומבררת אם זה בסדר מה שאני עושה.
כמעט שאף אחד לא מעריך את זה.
אני רק שומעת איפה אני לא בסדר.
אני עושה כל מה שאומרים לי ומנסה להיות תושיתית גם קצת יותר, ואז אני חוטפת על זה שהראתי תושיה.
אז ביום הראשון חזרתי בוכה הביתה בגלל המראות הקשים של אנשים שפעם היה להם כבוד והיום כבר אין, מאז אני חוזרת בוכה הביתה רק בגלל אותם אנשי צוות שמקשים עלי עוד יותר את העבודה שהיא קשה גם ככה, אולי לא מבחינה פיזית, אבל מבחינה נפשית.
בהתחלה הייתי חדורת מוטיבציה, חייכנית, שמחה, רוצה להשתלב, תוך חודש הצוות הפך לגורם שמאיים עלי יותר מאומללות סוף החיים של הזקנים שהם מתחזקים שם.
ואם זה לא מספיק, או נראה שאני סתם מתבכיינת, מספיק לשמוע את האחות, ירדנה, מחלקת הוראות לעובדות הרוסיות (זה המצב, אני רק מציינת עובדה): תשקלו רחל, תשכיבו לאה, תבדקו אברהם - בלי "את" לפני השם המפורש, כאילו הם סתם חפצים. בעצם, אפילו לחפצים הגיוני שיצורף ה"את" הזה.
כל הזמן חושדים בי. באתי חדורת מוטיבציה וכל החשדות, ההערות והפרצופים העקומים הוציאו לי את הרוח מהמפרשים.
מצטערת מאוד, אבל אני מאלה שלא חושבים שאדם צריך קודם להוכיח את עצמו ואז נהיה נחמדים אליו, אני מאלה שקודם עושים הכל של-'חדש' יהיה נוח וירגיש בבית ורק אז אם הוא לא מחזיר בתמורה או סוטה מהדרך הישרה, הוא יעורר את חמתי.
חוץ מפעם אחת, אף אחד לא הציע לי לשבת איתם לשולחן לארוחת הבוקר. הפסקתי גם ללכת לחדר האוכל לארוחות בוקר, אני גונבת פרוסת לחם מהמטבח של המחלקה. התירוץ שלי הוא שלא נורא, בשואה אנשים חיו על פרוסת לחם ליום, אני אוכל להחזיק עליה חמש שעות.
כל יום כמעט אני חוזרת בוכה הביתה, מחזיקה את עצמי לא להתפטר, מתכננת איך למחרת אני אשתדל לשבת יותר כמו בול עץ, לסגל מבט יותר מזוגג בעיניים, להחזיק את הפה סגור ואת הזרועות לצד הגוף. אולי ככה אני לא אעשה שום טעות או אספק למישהו תירוץ להגיד לי משהו עכשיו. ואז בטח יאשימו אותי באנטיפתיות ועצלות. הזבלים.

בוא נראה, אני פרה שמנה שצריכה דיאטה, לעשות את המובן מאליו או לפנות לאיזה "נטורופת" שיתן לי תפריט של גבינה, ירקות וכדורים?

2008-05-04T14:08:00.004+03:00

התשובה בגוף השאלה, לא?
השאלה היא לא שלי, כמובן.
מישהי בעבודה, שתמיד היתה 'גדולה' ושיש לה שכל בכל המובנים האחרים, החליטה פתאום שבחיים היא לא היתה 'כזאת גדולה' ושהיא צריכה להוריד במשקל.
איפה היית עד עכשיו? זאת השאלה שלי.
בפועל אימצתי (בכל הכוח) פרצוף מבין ושתקתי.

אחר כך היא אמרה שהיא התחילה ללכת לנטורופת שנותן לה כדורים או טיפות, לא הבנתי בדיוק איזה מהם (אולי גם וגם, מה זה מזיק...) ותפריטים מדוייקים. את נורמלית?!?!?! זה סתם זבל במקרה האחד, או שזה ממש יכול לפגוע בבריאות שלך, במקרה השני, צעקתי עליה.
בפועל, אימצתי (בכל הכוח) פרצוף מבין ולחשתי - זה אולי מזיק או לא שווה כלום.
"אני חייבת משהו שיתן לי את הדחיפה הראשונה", היא ענתה לי.
אני אימצתי פרצוף מבין (בכל הכוח) והינהנתי בהבנה.

שבוע מאוחר יותר, אימצתי מראש (בכל הכוח) פרצוף מבין ושאלתי - איך הולכת הדיאטה?
"קשה", היא ענתה, "שבוע ראשון זה רק גבינה וירקות, חוץ מהטיפות".
אני התפרצתי - מה, את מפגרת??? את רוצה לשלם למישהו שיגיד לך מה לעשות עם המובן מאליו? תשלמי לי! אני אגיד לך בדיוק מה לאכול ואיזה תרגילים לעשות וכן, לא נעים לשמוע, אבל התעמלות דרך קבע היא חלק מהעניין!
בפועל אימצתי (בכל הכוח) פרצוף מבין והתעניינתי - ומה מותר לאכול בשבוע השני?
"בשבוע השני, מותר לי מנת בשר בנוסף ביום". אני בהלם, בשוק, מעולפת על הרצפה - סחטיין, כל הכבוד לך על המאמץ שאת משקיעה, על כך שאת מחזיקה כל כך יפה, איך ירדת במשקל, רואים שהטיפות עוזרות, אחלה דיאטה. באמת.
בפועל אימצתי (בכל הכוח) פרצוף מבין ובפנים התפוצצתי...

נו באמת! גם אני יכולה להגיד לאנשים לאכול רק גבינה וירקות בשבוע אחד, להוסיף מנת בשר ביום בשבוע השני, חכו, נראה מה השבוע השלישי יביא, הפתעה... אולי תוספת של הלבן של הביצה, לתת להם לשתות מים מבקבוק של טפטפת, לקרוא לעצמי נטורופתית ולחיות ברווחה!

למה אני לא עושה את זה? כי אני לא ר-מ-א-י-ת!

כמה אנשים יכולים להיות טיפשים? כמה כמה ולמה למה?? אני לא רוצה לזלזל באופן גורף, למרות שאני מאוד רוצה לזלזל באופן גורף, אבל פשוט קשה לי להבין איך אנשים שידעו לחשוב עצמאית ונכון בכל תחום אחר, נופלים בתחום שונה. האם זה בעיקר נשים, האם תעשיית הדיאטות אשמה, האם העובדה שלא הונחלה חשיבה ביקורתית בילדים כשהם עדיין צעירים היא הסיבה, האם זה בגלל שאין מלחמת חורמה בזבלים שמשווקים את עצמם כעושי ניסים?
מה זה משנה, למה אני יכולה להבין שזו לא הדרך ושאין פתרון פלא, למה אני מבינה את רזי האכילה הנכונה (אפשר לחשוב...), השמירה על הבריאות ועל המשקל והם לא? מה לא בסדר בתמונה הזאת?

אגב, אותה אחת, לפני שפנתה לנטורופת, חיסלה מול עיניי בארוחת צהרים אחת בפסח, כמה מצות עם מרגרינה וריבה עליהן. עכשיו היא אוכלת רק גבינה וירקות. אה, וגם כמה טיפות מים. וגם יצאה לבלות ושברה את הדיאטה כשאכלה שני זיתים. שני זיתים!
היא משלמת הרבה כסף, היא מקבלת בדיוק את התמורה בעדו.
טיפשי, אבל חכם מאוד, כי זה עובד. השאלה באיזה מחיר. לדעתי מיותר ומטומטם מאוד.

תוספת בונוס לפוסט:

מישהי אחרת בעבודה, אמא לילדים, לא דקיקה בעצמה, בלשון המעטה, סיפרה איך, כנראה בגלל בעיות המזון העולמיות, בעלה לא מצא אורז לבן והביא אורז חום הביתה מהקניות. היא לא ידעה מה זה בכלל, הילדים התלוננו על הטעם. אני, שוב שתקתי, אבל באמת מה שרציתי לספר לה, זה שאורז חום הוא לא כזה נורא. משרים אותו חצי שעה-שעה במים ואז מבשלים אותו רגיל כמו אורז לבן.
איך זה שבן אדם מבוגר נתקל פעם ראשונה בחיים שלו באורז חום? איך?????
ומה שחשוב פה, שמדובר באמא לילדים שהתזונה שלה ושל הילדים שלה אמורה להיות חשובה לה.
אנשים, פשוט תתביישו לכם/זה לא פלא שאתם נראים כמו שאתם נראים (ובטח גם הילדים שלכם...).

Red Dwarf שידרו פרק לרגל ימי הזיכרון שלנו

2008-05-02T10:30:00.001+03:00

אם כבר לצפות בסדרת מדע בדיוני, חסרת אפקטים, זו הסדרה.
כמה ימים לפני יום השואה, שודר הפרק הבא, שאני מכנה: "ניצחון הטוב על הרוע, גירסת ננס אדום", היוצרים מכנים אותו: "Meltdown", אבל קדימה תלמידים, כל הכיתה ביחד עכשיו, השורה התחתונה היא: "חו-סר ה-תוחלת ש-ב-מלחמו-אות!"

ארבעת אנשי הצוות (רימר - עם ה-H על המצח, ליסטר - זה שנראה כאילו הוא יצא מהסרט 'הקומיטמנטס' וקורא לכולם smeg head, קאט - החתול שעבר אבולוציה לאדם וקרייטן - הרובוט) מגיעים לכוכב שהוא שידרוג של מוזאוני השעווה. כל הנפשות בו הן בובות השעווה של ידוענים מההיסטוריה, שגם אמורות לשחק את תפקידיהן במקום סתם לעמוד שם. הבעיה שאחרי מיליוני שנים שנותרו לבדם, רובוטי השעווה הפכו מנטלית לדמויות אותן הם מגלמים. וכך שליטי הרוע הגדולים של ההיסטוריה, עושים כעת בדיוק מה שהם יודעים לעשות ומנסים להשמיד את עדיני הנפש הטובים.

במילים אחרות: היטלר, מוסוליני, קליגולה, נפוליאון, החונק מבוסטון, כל מיני נאצים אחרים, חברי K.K.K וכדומה (נכתב ללא סדר מיוחד...), הכריזו מלחמה על: אלביס, איינשטיין, פיתגורס, מרלין מונרו, לורל (מלורל והארדי), גאנדי ואמא תרזה (נכתב עפ"י סדר החשיבות שלהם...).

בגלל שהטובים הם מעטים/חנונים/פציפיסטים/אינטלקטואלים/יפים/אלביס המהמם, והרעים הם לא כל זאת, הם אוטוטו עומדים להפסיד במלחמה. רימר, הלוזר של אנשי צוות ספינת "ננס אדום", מחליט שזוהי ההזדמנות שלו להנהיג ולהוביל סוף סוף. מישהו. בעצם משהו. לפחות בובות שעווה.
הוא שם נשק בידי מרלין, גאנדי, אמא תרזה, הדאלי למה ושאר הטובים ומאמן אותם לקרב. שלושת חברי הצוות האחרים מנסים להניע אותו מכך בטענה שהרובוטים השעוותניים פיצחו את התיכנות שלהם, הם מסוגלים לחשיבה עצמאית (וגם לא רוצים למות) וזה הופך אותם לאנשים לכל דבר וכל מה שרימר עושה הוא בעצם להוביל אותם למותם.

בסופו של דבר הקרב מתרחש וכולם יורים בכולם. כדי להיות בטוח שהוא יינצח, לרימר יש תחבולה - בעיצומו של הקרב הוא שולח את קרייטן, רובוט הספינה, שלא יכול לסרב לבקשה של בן אדם, להעלות את הטמפרטורה בתרמוסטט של הכוכב.

הקרב הסתיים, הטוב ניצח, כי הרעים הובסו.
רימר עולז וצוהל, מכריז על היום כיום ניצחון של הטוב על הרוע ולא יכול להרגע מתחושת האושר העילאי שאוחזת בו על כך שהביא לכוכב שלום, חופש ודמוקרטיה.
הארבעה חוזרים לספינה שלהם, משאירים אחריהם כוכב ריק...

ואלביס שר בסוף את שיר הנושא! גדול!

הנה -קטעים נבחרים

הלוווו, אולי די לבבל"ת על טוויטר??

2008-04-30T14:09:00.003+03:00

רן הר-נבו כותב ב-'רק רשת' על טוויטר. לחתולה של שרודינגר מישהו כבר צריך לסתום את הפה. לא היה אחד כזה. קבלו:

"מסתבר שעם כל הרעש העצום והבאזז הבלתי נסבל כמעט, לשירות יש בסך הכל 1.3 מיליון Unique Users בחודש...הנתון הוא אמנם של comscore, ולא של טוויטר עצמם - כך שצריך להיות זהירים - אבל גם אם המספר מעט גבוה יותר, מדובר בכמות זניחה, הרבה הרבה מתחת לכמות המלל האינסופית שנכתבת על השירות."

- האם לא תרמת עכשיו בעצמך ל"כמות המלל האינסופית שנכתבת על השירות."??

"המספרים האלה קצת היממו אותי, בעיקר בגלל שקורא ה-RSS שלי מקבל מדי יום 6-7 פוסטים שמנתחים כל פינה ב-Twitter, בפייסבוק כולם מטווטרים לי במוח, משקיעים אמריקאים, אנשי מדיה, כולם שואלים את דעתי על המוצר - עד שהיה נדמה לי שמדובר בתופעה חובקת עולם."

- אז אולי כדאי שתפסיק את המנוי לבלוגים האלה??

"מסתבר שכמות האנשים שמרגישים צורך לבשר לעולם שהם הולכים להתקלח ולהילחם בקשקשים, לא כזאת גדולה אחרי הכל."

- בחיים לא חשבתי לספר שאני הולכת להתקלח ודרך אגב, בחיים לא סבלתי מקשקשים.

"הבועה הזאת, שבה אתה מוקף באנשי היי-טק שהם - כמה מצער להגיד - דומים לך מדי, יוצרת לפעמים אשליה שתחומי העניין שלך מעניינים את כל העולם ואשתו."

- בוקר אור, מקיאטו כפול או מלחי הרחה? בדיוק כתבתי על זה...

"אני חייב לציין שגם ברוב הבלוגים שאני קורא לאחרונה ולא קשורים לאינטרנט, הווידג’ט של Twitter כבר איננו, נמחק."

- אני בלוג שלא קשור לאינטרנט והווג'ווג' של טוויטר חי וקיים אצלי. למעשה הוא המשך של הסנוז של תפוז, אחרי שעזבתי אותם ושמחתי מאוד שהם שוב לא המציאו את הגלגל אלא העתיקו ויש לי חלופה, שהיא בכלל המקור. גם בסנוז לא סיפרתי על המקלחות שלי (אולי לצערם של חלק מעשרות המנויים שלי).

"השורה התחתונה בעיני היא שקהל היעד של טוויטר הוא הברנז’ה עצמה, זאת שכותבת ומפתחת את המוצרים שאחר כך חודרים לשאר השוק. ומכיוון שהברנז’ה היא הראשונה לאמץ כל דבר, היא גם הופכת אובססיבית לגבי שירותים שמעניקים לה שירות שאופיין בדיוק לצרכים שלה. אלא שבניגוד לפייסבוק או פליקר, למשל, אני לא רואה את טוויטר פורץ את גבולות הברנז’ה עצמה. מדובר, בעיני, בכלי עם קהל יעד מאוד מאוד מוגדר - והחדירה אל קהל היעד הזה הושלמה כמעט."

- איבדתי אותך, אולי הייתי צריכה לעדכן בטוויטר שאני קצת שתויה עכשיו. אבל אבל, במאה אחוז כוח מוח, בטוח הייתי מבינה אותך!

"זהו. סיימתי את הפוסט. עכשיו אני הולך לשירותים, משם לצחצח שיניים, אחר כך לישון, בבוקר יש לי ארוחה עם משקיע, ואחריה אני הולך לעשות מיילים, שיחת ועידה, ומשם לשדרה החמישית לקנות נעליים. מרתק, לא?"

- מותק, זה שהטוויטרים שלך מעניינים כמו הישרדות בלי התחת של מרינה, זה לא אומר כלום על הטוויטרים שלי. אגב, סטילטו חזר לאופנה, לך על זה.

למרות הפוסט העצבני, ביקורת ונתונים הם תמיד מבורכים....

העבודות שבעיני כיף לקום אליהן בבוקר

2008-04-28T13:30:00.002+03:00

בהמשך לפוסט הקודם (וקצת בהשראת הבעלים של חתול ג'ינג'י אחד).

נכון לעכשיו ובלי נסיון קודם (שיכול להרוס לי את החלום), אלה עבודות החלומות שלי:

עבודה על גוררת בנמל חיפה.
ראיתי פעם גוררות מחנות ספינת נופש בדחיפה של הצד שלה אל המזח, מחזה מרהיב.
בזמן שהתגייסתי בדיוק פתחו בפני בנות את מקצוע ה'ימאיות' על גוררות חיל הים. ביקשתי גם את זה חוץ ממשהו עם מחשבים. לא התקבלתי, אולי הייתי אובר-קווליפייד? יש לי הרגשה שקיבלו רק ארסיות למקצוע הצבאי הזה ולא אשכנזיות לבנבנות כמוני... בסוף עשיתי מבחני לוגיקה והתקבלתי לקורס קצר ומצ'וקמק בממר"ם. לפחות שירתתי בבקשה הראשונית שלי, מבחינת מיקום על היבשה - בבסיס במדבר.
פיזיות לא מפחידה אותי. חורף לא מפחיד אותי. בדרך כלל אני סובלת מחום, לא מקור. כמו שאני רואה את זה, איזו ספינה צופרת לך, צליל מדהים (מזכיר צפירת משאיות), אתה קופץ לקריאה, שט לך בנמל, גורר, מחנה, בווירטואוזיות מדהימה ואז נח לך בשמש עם ספל קפה, עד הפעם הבאה.

עבודה בגן חיות.
מה יכול להיות רע בחיות? שום דבר שהוא לא רע יותר בבני אדם.

סקיפרית.
ואז יש ערך מוסף! - אני גרה על סירה משלי באופן קבוע במרינה. השכנים שלי הם אנשים כמוני שבחרו לחיות על סירות. זוהי אוכלוסיה מדהימה. סובלנית, מאושרת, חופשיה. כשאנשים עושים מה שהם באמת אוהבים ומה שהם בחרו בו מראש, הם רוב הזמן במצב רוח טוב. אלה האנשים היחידים שאני מוכנה להיות מוקפת בהם.
לפני כמה שנים בחיים לא הייתי מתפשרת על חיי תפרנית על סירה, היום אני כבר מסכימה להכל, כי כל דבר יהיה קפיצת מדרגה מהחיים שלי עכשיו. כבר מזמן סטיתי מהתלם. מנקודת התחלה שאמורה היתה להביא אותי לבורגנות המצויה, לקחתי פניה חדה, לא רצונית, לכיוון התפרנות והבוהמיות. אז אני זורמת...

מדריכת חדר כושר.
להסתובב כל היום בין המכשירים, אה וגם בין כמה בני אדם שעובדים עליהם, לקבל קריצות ממשקולות מתכת עגולות, שחורות, זה כמעט משתווה לנוף של ים מול העיניים.
הבעיה היחידה שצריך ללמוד בווינגייט, איזו שנה, ואין לי כוח לזה.

אם רק הייתי יכולה לקנות תוספת שכל במכולת, הייתי מוכנה להיות בכיף סטודנטית מן המניין בטכניון ודוקטורנטית לאיזה משהו מדעי, עדיפות לאסטרופיזיקה. אבל בעניין הזה לעולם אשאר wannabe, כמו הרבה מלצריות בהוליווד.

בעלת חוות פטריות בנגב/בעלת תחנות רוח ליצור חשמל בגולן.
כך או כך מרוויחים נופים יפים ופתוחים. ותחנת רוח מכניסה, אם אני זוכרת נכון, 50,000 דולר בשנה. הבעיה, שהילדים שלי, אם יהיו לי ילדים, יגדלו ילדי טבע מגעילים, שזה רק קצת פחות נורא מאם הם יגדלו ילדי עיר מפונקים. וגם, כמה זמן אוכל להדחיק את הרצון לדפוק הופעה ולקרוע את העיר בנעלי עקב ובגדים שהם לא ג'ינס וכובע בוקרים.

הלוואי ויכולתי לעבוד עם הסוריקטות בגן חיות

2008-04-27T12:51:00.002+03:00

די כבר, אוקי?!?!
אני עוד 3 שנים בת 40, יש לי השכלה אקדמאית ונסיון של שנים בעבודה במשרד מכובד מאוד. אני לא איזו תיכוניסטית להתעמר בה, אני לא אשמה שאני נראית כזאת! או זה שאני חייכנית ויודעת לתת כבוד לזקנים האלה, שזה הבית האחרון שלהם על פני האדמה ונחמדה, ואתם כבר איבדתם כל צלם אנוש, זה נותן לכן זכות לדבר אלי ככה וכמעט לצעוק עלי?!?!?!
הפילו אותי לתוך העבודה הזאת ואני עושה אותה בדרך הטובה ביותר שאני יכולה, יש לך בעיה עם זה יאנה, זונה רוסיה?!?! את יכולה להגיד לי בשקט את מה שיש לך להגיד ולא לצעוק ולהאשים סתם. ויעל האחות, את רוצה לעשות להם את המצגות על המחשב, בבקשה תעשי, נראה אותך, או שתתני לי קצת קרדיט על זה שאני יושבת מול המחשב שלכם, לא בשביל לנוח,משהו שאני לא עושה ואתם עושים כולכם כל הזמן. ולא כי אין לי מושג מה עושים איתו, כמוך, אחות עקומה.

על פליטי דארפור, נשיאת המילה אמפתיה לשווא וגאוותנות יהודית

2008-04-26T13:17:00.001+03:00

אני רואה עכשיו את תוכנית "המושבעים" (שבת 11:00) בערוץ 2, שנושאה הפעם הוא הפליטים מדארפור.
התוכנית לוקחת נושא בכותרות ומציגה הצגה של משפט כולל שופט, עו"די תביעה והגנה ומושבעים (כולם מתחום המשפטנות גם בחייהם האמיתיים).
הפוסט הבא נכתב בהשראת דברים שנשמעו בתוכנית הזאת ודברים שהיו תקועים אצלי בראש וחיפשו דרך מוצא, עד עכשיו.

אידאת הצדק היא דבר שאף אחד לא חושב שקיים ברגיל, אבל משום מה דווקא כשמדובר בנושאים כמו שלום עם הפלשתינאים, בעיית הפליטים וכדומה, כולם פתאום הופכים צדיקים גדולים ומנופפים בצדק השמיימי האולטימטיבי.
כל הזמן שומעים "אין צדק בעולם", אבל למשל וספציפית לנושא, כשזה נוגע לפליטים, המתנגדים לא יעיזו להגיד בפשטות "אין צדק בעולם" [ולכן עופו מהמדינה שלנו ותמותו גם כמו ג'וקים אם זה מה שירחיק אותכם מכאן], למרות שכל דבריהם מובילים לזה. ההפך, הם נהיים הצדיקים הכי גדולים ומחפשים מה קדם למה, הביצה או התרנגולת, מדינת ישראל מספקת נשק ולכן אחראית, או לא מספקת נשק ולכן לא אחראית.
זה לא משנה אם הנשק שמכרה ישראל לאנגולה גרם לבעיית פליטים שם או לא (דיון שנערך בתוכנית).
לא צריך לרדת לקטנוניות של אחריות המדינה לפליטים רק אם המדינה גרמה להם. אם אנחנו מכרנו את הנשק, צרפת או ארה"ב, או כל מדינה אחרת. ברור שאת הנשק שם הם לא מקבלים באמצעות לחיצה על כפתור מכונת החלקיקים הקוונטית והוא פשוט מתהווה יש מאיין, הוא מגיע מאיזו מדינה מערבית שרוצה לעשות כסף קל.
כולם מוכרים נשק היכן שהם יכולים, כולם מרגלים על כולם, כולם מכחישים, כולם ג'נטלמנים דיפלומטיים מנומסים, שצורכים פורנו בזמן העבודה.
אני לא מבינה את האנשים שמנסים לחטט בהיסטוריית האחריות של מדינת ישראל בשביל לאשר או לא קליטת פליטים.
אני גם לא מבינה מדוע ואיך זה קשור להיסטוריה שלנו באופן כללי.
לא מעניין אותי זה שעברנו היסטוריה דומה ובגלל זה אנחנו צריכים להיות מוסריים יותר. צריכים להיות מוסריים, נקודה.
מעצבנות אותי תגובות כמו - בגלל מה שעברנו אנחנו צריכים להיות יותר מוסריים, או מבינים. את האנשים שאומרים את זה אני רוצה לשאול: ואם לא היינו פליטים בעצמנו, היינו מקבלים 'פס' מחובת המוסריות?
אח שלי מרגיש רגשי אשם שהוא רוצה לרדת מהמדינה לדנמרק לחיות שם עם אהובתו הבהירה. עם משפחה שדוללה משני הצדדים בשואה וסבא וסבתא חלוצים שבנו את ביתם במו ידיהם ועברו גם כאן פרעות, הוא חש אי-נוחות לא לחיות בצל מעשיהם. תשובתי לו הסתכמה ב: על הזין שלך. או בפירוט - אלה החיים שלך, לא של סבא שלך. הוא עשה את הבחירות שלו, עכשיו תעשה את הבחירות שלך, לא שלו.
באותה מידה, צל העבר לא משנה לי כהוא זה לגבי הדרך בה מדינת ישראל ואנחנו כיהודים חרטטנים צריכים לנהוג כיום.
זה נכון שזה מוסיף לאמפתיה (ותיכף נגיע שוב למילה הזאת...), אבל לא הייתי רוצה לחשוב שכל המוסריות שלי כבן אדם, נשענת על התחשבנויות עבר.

הכי עיצבנה אותי בתוכנית - הגאוותנות הישראלית של חקירה אם הפליטים הגיעו לישראל מסיבות "פרו-ציוניות", אם הם מכירים את ההיסטוריה של העם היהודי, למה בחרו בה ולא בדמוקטריה אחרת (האמת המרה שהם בחרו בה כי היא היתה הדמוקרטיה הכי קרובה).
אני מסכימה שמעצם קוטנה של המדינה, הצורך (שהוא קיומי בלבד) לשמור על רוב יהודי והמשאבים המוגבלים שלנו, צריך להגביל את כמות הקליטה, אבל לא ממניעי עניי עירך קודמים, לויאליוט למדינה וכדומה, אלא מסיבה כלכלית בלבד וניתוח ראציונלי של איפה אפשר להתפשר ואיפה לא.
אני ממש לא מתומכי אסוכלת ה"עניי עירך קודמים". אולי הרמב"ם אמר את זה, בעבר, אבל קצת חשיבה עצמאית, אולי , במקום "ניים דרופינג" או דמגוגיה בגרוש עם חור מימי חומה ומגדל?
עורכת הדין הנגדית בתוכנית, ואני מניחה שאלה הטענות הרווחות, מנגידה את בעיית הפליטים לחולה סרטן שהתרופה לה הוא נזקק לא תכנס לסל התרופות, לתוספת הקיצבה לניצולי השואה, למיגון גן בשדרות ושוב היא מביאה את המשפט "עניי עירך קודמים". אם לא היו הפליטים האם כל הבעיות הכלכליות האחרות של מדינת ישראל היו נפתרות?

עוד טענה שהועלתה בתוכנית היתה שיש גם הרבה מסתננים. אבל בגלל מסתננים לא נקבל את הרדופים הנואשים? אין שום בעיה עם מנגוני הסינון של המדינה ואני האחרונה שאגיד משהו נגד מסתנן שנזרק לכלא או גורש, אז תרגישו חופשיים לסנן, יש לכם אישור ממני.

תמיד אלה שיוצאים כנגד סיפור אנושי קשה, אומרים שיש להם אמפתיה לסיפור הקשה, אבל עם כל האמפתיה הם נאלצים לסרב.... סליחה, אבל לזרוק את המילה אמפתיה לאוויר עם המילה "אבל" אחריה, זה מוריד את כל האמינות, לא?
אז אפשר לדייק ולהגיד שיש סימפתיה, אבל לא אמפתיה.
מי שחש אמפתיה אמיתית, חש את מצוקות הזולת כאילו היו שלו ממש. מי שחש מצוקה אישית ירצה שיעזרו לו בכל מחיר ולכן גם יבין עד כמה זולתו הסובל צריך את עזרתו. מי שחש אמפתיה אמיתית, יקריב מכיסו, מנוחותו ומעצמו, בשביל לעזור לחברו. זה לא המקרה כאן.
יש מילה אחרת למי שרואה את זולתו סובל ולא מזיז לו מכך: סוציופת.
שימו לב, המילה היא לא ציוני, לא ישראלי, לא יהודי, לא ח"כ מנופח, לא פרקליט מטעם המדינה...

בסופה של התוכנית, המושבעים המאולתרים החליטו כנגד זכויות לפליטים ברוב של חמישה מול שלושה. ה"עותר", בחור סודני, דובר עברית רהוטה וחומר אנושי הרבה יותר טוב מהרבה ישראלים, סיכם את זה ב: "הדמוקרטיה הישראלית קיבלה מכה" וב:"אם אין דמוקרטיה לא יהיה שלום".

יאלללה, סתם עוד תוכנית ריאליטי-צעצוע בטלוויזיה. פירה תפו"א עם חמאה ושום בדרך החוצה מהמיקרו שלי, אושר גדול.

זה מה שקורה כשמשעמם לי

2008-04-26T09:57:00.002+03:00

אנשים שמהלכים חופשי בינינו.

ואני זאת שלוקחת כדורים ותוהה אם אני נורמלית, כן?? לא מובן לי בכלל.

מקבץ לפסח

2008-04-25T14:42:00.005+03:00

NOT.

* קיבלתי את ההזמנה מהסופר. 300 שקל פחות, כי שכחתי ששניצלים אי אפשר להזמין בפסח... אה, וגם לא ספגטי, למי שלא ידע. ומסתבר שגם כמויות חלב הסויה של אלפרו, שאני מזמינה תמיד, הן לא כשרות. לא שיש לי משהו נגד חלב רגיל, הוא ממש לא רעל! אבל זה נוח שזה בא בקופסה עמידה וגם מוסיף לי קצת חלבונים ממקור שונה מהפרות לתפריט, רק שיהיה.

* האם הגברים ששולטים באינטרנט חושבים שאני איזו chick להתעלם ממנה? לעתיד פתרונים.

* אסור לי להכנס גם ל-HIT. הלב מזהב שוב עיצבנה אותי עם רשומה שזכתה למיליון הצבעות (בדיוק!) על איזו תחרות יופי מפגרת של בלוגריות שהיא יוזמת.

* מדהימים הדברים שמעצבנים אותי, אה?

* במקום שניצלים יש לי סטייק עין קפואים שאחד מהם הולך להכנס למיקרו עכשיו. טוב, אולי אני באמת סתם צ'יקה.

* מבטיחה ללמוד לבשל כשיהיה גבר שיבטיח לאהוב אותי עד יום מותו (וזה בטח יהיה מהבישול שלי).

* ביטחון עצמי נמוך לא הולך טוב עם מודעות יתר ותשומת לב לפרטים.

* האחות הראשית בעבודה הגזימה בפעם הרביעית שהיא דיברה אלי בהתנשאות והפעם שאלה מה אני עושה במחשב שלהם. עשיתי להם בפעם השניה איזו מצגת מטופשת בפאוור פויינט לאיזה חג/יום זיכרון שכנראה אמור להגיע השנה. נמאס לי שבגלל שאני נראית צעירה חושבים שיכולים לזלזל בי.

* טוב, אין יתרונות בלי בני אדם מסביבך שיצביעו על החסרונות.

* בעצם יש, אבל לא כשמדובר באחיות וברופאים. אף פעם לא הסתדרתי לא עם אחיות ולא עם רופאים. הם יותר מדי מנופחים מעצמם ואני יותר מדי שמחה לתקוע בהם סיכות.

* .... שכחתי....

* תתעלמו מהסוגריים (מתברר שוודקה כן כשרה לפסח).

הבלוגרים האלה כל כך תקועים בתחת של עצמם

2008-04-23T14:05:00.002+03:00

web 2.0 ... בלה בלה בלה... תוכן גולשים... בלה בלה בלה... אלפא-בלוגרים... (בלה בלה בלה)2... זנב ארוך... בלה-פעם היו מחזיקי מפתחות כאלה-בלה....
כל כך הרבה מילים נשפכות בבלוגים הטכניים האלה והקוראים שלהם הם בדיוק הבלוגים הטכניים השכנים.
פייסבוק תחת הלדרמן, ימות או לא ימות?
רשתות חברתיות, תגית שאף בלוג שמכבד את עצמו לא יהיה שלם בלעדיה.

אולי זו שכבת הגיל שלי, אבל הסיבה העקרית שאני יכולה להרשות לעצמי לשים תמונה ולשפוך הכל חופשי ברשת, היא בדיוק בגלל שאני יודעת שאף אחד שאני מכירה לא מתעסק בתוכן גולשים ובבלוגים.
לרוב האנשים שאני מכירה, יש חיים אמיתיים, לא וירטואלים.
לי אין כרטיס בפייסבוק, בגלל שלא מצאתי שום טעם לזה ומשום שאני לא רוצה שהחיים שלי יהיו גלויים לכולם, בשמי המלא.
אז אני מבינה שאצל הדור הצעיר זה לא ככה. אז לפחות שהחבר'ה מהבלוגים הטכניים האלה ידייקו! אולי כל מה שהם אומרים יהיה אקטואלי עוד כמה שנים, אבל עכשיו זה פשוט נראה שהם רושמים מילים על גבי מילים כדי שחבריהם יוכלו לקרוא, להגיב לרשום מילים על גבי מילים משל עצמם, בשביל שהבלוגרים הקודמים יוכלו לקרוא, להגיב, לרשום מילים נוספות וחוזר חלילה...
כל כך הרבה יצירה של תוכן גולשים רק מפי אלה שכותבים על תוכן גולשים. קצת אירוני, לא?

חוויות מהמחלקה הסיעודית

2008-04-22T15:00:00.008+03:00

צחוק בצד, כבר 10 ימים בערך שאני עובדת, חצי משרה, במחלקה סיעודית של בית אבות. מי שיש לו מישהו שהגיע לאחד המקומות האלה יכול להבין בערך, בביקורים החפוזים שלו שם, כמה גרוע יכול להיות הסוף של החיים שלנו.
אבל השוק שחוטפים כשנמצאים במחיצת יותר מבן אדם אחד כזה, במשך כמה שעות כל יום, זה משהו שלא נתקלים בו בדרך כלל.
הנה טעימה קטנה (בחירת מילים מוזרה...) מהווית האנשים שאני רואה כל יום, במספר השעות המועט שאני שם:

בתיה - זקנה קטנה וחמודה נורא ולו רק בגלל לחיי התינוקת המנופחים שלה וכובע הצמר התמידי החבוש לראשה. בארוחת הבוקר התרגלתי לצעקות ה"תביא לי!, תביא לי!" שלה. לפעמים היא דורשת עוד קפה, לפעמים סתם לא ברור מה היא רוצה שיביאו לה. בהתחלה לא הבנתי למה מתעלמים ממנה ולא מביאים לה עוד קפה. אחר כך הבנתי שזה סיפור יומיומי.
אסור לתת לה תשומת לב או להביא לה, וואטאבר היא רוצה שיביאו לה, אחרת זה לא נפסק...

אברם - עצוב כי הוא מסוג הזקנים האלה שתמיד דומים לסבא שלך, ולא משנה מי אתה ומי סבא שלך. לבוש כמו פעם עם מכנסי בד וחולצות מכופתרות. תמיד עם כובע על הראש. כמו שסבא שלי היה הולך. עם משקפים ומבט של-"פעם בטח יכולת לנהל איתו שיחות סופר אינטלקטואליות" בעיניים, שעכשיו עצובות שלו. הוא מדבר בעיקר ביידיש, אבל זה לא משנה, כי הוא כנראה לא אומר שום דבר ברור גם אז. חסר מנוחה כל הזמן, לא יכול לשבת רגע על הכסא. הפקודה הרגילה איתו היא: "אברם, זיץ!", או משהו כזה. כשנגשים אליו לנסות להושיב אותו או לנסות להבין מה מציק לו, הוא מתחיל לדבר איתך ביידיש, במבט מיואש מראש, אז פשוט או שמושיבים אותו או שהולכים ממנו.

עלי - ערבי, שהיה פעם נויירולוג. עכשיו יש לו אלצהיימר של צעירים. הוא רוח הרפאים של המחלקה. הולך, הולך, הולך במסדרונות. מדי פעם גם בוכה תוך כדי הליכה. נותנים לו ללכת, הוא לא מזיק. למה הוא בוכה? האם זה קורה בהיבהובי ההארה של המוח שלו, על חוסר היכולת ואי ההבנה שנפלו עליו פתאום. האם זה על מי שהוא היה פעם ולא יהיה יותר? האם זה סתם רפלקס של המוח הקדום? זה ששומר שהוא ימשיך לנשום, שהלב ימשיך לפעום, שמערכת העיכול תעבוד, והכל לחינם...

רחל - עיניים כחולות, עדיין יפה למרות השיער הקצר והלבן לחלוטין, שבעלה בא כל יום להאכיל אותה, ופונה אליה ב:"להתראות, אימא'לה", כשהוא נפרד ממנה בנשיקה ומשאיר אותה בדרך כלל בידיי. כי היא צריכה בייביסיטר. יש לה אלצהיימר והיא כנראה לא יודעת מי הוא או מי בן האדם התורן שנמצא לידה כרגע בכלל. אבל כדי להעסיק אותה, נותנים לה תמיד דף ועיפרון והיא מקשקשת במכניות. עד היום לא הבנתי איך תמיד רשום על הדף השם המלא שלה - שם פרטי ושם משפחה, לרגע תהיתי אם היא עושה את זה. היום זה התברר לי. בעלה רושם כל יום, כל יום, בראש הדף את השם שלה. באותיות דפוס גדולות. היא כנראה לא מודעת לזה בכלל, אבל הוא לא יפסיק. הוא מנסה לשמר אצלה משהו.
אף שם של אף אדם לא היה חשוב ועם כל כך הרבה משמעות כמו השם המלא של רחל, שמופיע כבמטה קסם כל יום באותיות דפוס גדולות בראש דף הקישקושים חסרי המשמעות שלה.

שולה - שיושבת בכסא גלגלים ומהבוקר צועקת כל יום ויום: "רע לי! אני מתה!". אותי היא לא צריכה לשכנע. ואוטומטית נודדות המחשבות לאיך היא היתה כשהיא היתה צעירה יותר, האם היא היתה מסוג האנשים שתמיד התלוננו, שתמיד היה להם רע, לא משנה מה? ואז אני תוהה אם היא מראה לאיך אני אהיה כשאני אהיה זקנה-בלה. האם גם אני אשב כך, היחידה במחלקה, למרות שלכולם רע, ואזעק שרע לי?
או שאולי היה לה טוב פעם? לא יכול להיות הגיוני שרע לה, בכסא הגלגלים, במחלקה הסיעודית, עם עושר של מחלות ושום דבר אחר?
ואני מאמינה לה. והיא מתחננת לרופא המחלקה כל יום מחדש, שיעזור לכאבי הגב שלה ולעיניים שהקטרקט לוחץ עליהם והיא כל הזמן צריכה לשירותים וככה כל יום, עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד. זה לא יגמר, עד ששולה לא תגמר....

חיה - גם היא בכסא גלגלים, עם שקית הקטטר תלויה מלמטה. אני מאכילה אותה כל יום. צריך לעשות את האוכל דייסה חלקה, כי היא לא סובלת גושים. זה מיילא כשהאוכל הוא דייסה, אבל האתגר שלי היא הביצה. אז פשוט יוצרים סטרטאפ של טעמים, מערבבים חביתה עם ריבה, מועכים עם המזלג כמה שאפשר לעיסה כמה שיותר חלקה ולומדים להתגבר על רפלקס ההקאה, כשבודקים שהיא בלעה את כל הפירורים מהביס הקודם לפני הביס הבא.
אני בספק אם היא זוכרת אותי מיום ליום, אבל בינתיים, אני עדיין מקפידה להגיד לה בוקר טוב ושלום כשאני הולכת.

ערן - גבר שבגברים. לבוש בסטייל (יחסי), חיוך ממיס, מבט עירני וחזות של אחד שאין ספק שפעם סובב את כולם על האצבע הקטנה. ההומור הציני שלו, נורה מן המותן ומשכיב את כולם ברצפה. מה נדהמתי לגלות שהוא יושב כמו ילד קטן, עם הסינר שכולם לובשים בארוחות ומחכה שיאכילו אותו. וכל ביס שהכנסתי לו לפה, היה בעיני סמל לעוד שארית של האדם שהוא היה פעם, שהוא נפרד ממנה מבלי יודעין.

ביאסתי אתכם מספיק?
השוק עובר, החומות נבנות. עם זאת, אני כותבת את הרשומה הזאת עם דמעות בעיניים ואני שמחה עליהן, כי אני חוששת מהרגע שאני אהפוך לזומבים האלה שמטפלים בכל הזקנים האלה מדי יום במשך שנים.
אבל אני מבינה שלא היתה להם ברירה.
כמו המסעדה בסוף היקום של דאגלאס אדמס. אתה רואה את הסוף ואתה חייב להתמודד עם זה ולהמשיך להנות מסטייק טוב...

מצאו את ההבדלים

2008-04-20T16:40:00.001+03:00

ידיעה ששמתי ב-HIT לעומת אותה ידיעה ששמתי ב-SHAVEH.CO.IL

מספר ההצבעות ב"שווה קריאה" לא גבוה, אבל ההבדל ברור, לא?

"שווה קריאה" מספקים גם כפתור לשים בתחתית כל פוסט (שאני אשים ברגע שאני אצליח לפענח איך אני עושה את זה בדיוק), אבל "היט" מרוכזים בעצמם כהרגלם ולא מספקים כפתור לדרוג תכנים מחוץ לקהילה הסגורה שלהם.

ושוב מצביעים ב"היט" אותם אנשים לאותם אנשים ושוב תצטרכו לפלס דרככם בין ידיעות מפורום קרן פלס... או רשומות על רשומות של "חג שמח".
שוב מערימים שם חומות של נוחות שסוגרות על הגולשים שלהם, מונעות מהם את הצורך לבדוק מה קורה בחוץ וגורמות להם ל-טימטום מוסדי.

כנסו! כנסו! (הכל מותר בשם חופש הביטוי או יותר נכון חופש הניצול למען עוד קצת רווח כספי) העיקר שתכנסו...

2008-04-17T13:39:00.007+03:00

אולי יש ויטמינים ברגלי צפרדעים שאנחנו לא מודעים להם ושמעלים את ה-I.Q?
הנה ידיעה שנתקלתי בה ממש עכשיו:

"אנשי ממשל צרפתים קוראים להטיל עונשים כבדים של עד 3 שנות מאסר וכן קנס כספי, כנגד מפעילי אתרי 'פרו-אנורקסיה' ופרסומים אחרים המעודדים נשים ונערות להרעיב את עצמן. בנאום בפני הפרלמנט הצרפתי, מסרה שרת הבריאות Roselyne Bachelot כי "מתן עצות לנערות צעירות אודות כיצד לשקר לרופאים, לומר להן אילו דברי מזון הם הקלים ביותר להקאה ולעודד אותן לענות את עצמן בכל פעם שהן אוכלות דבר מזון - אינו מהווה חלק מחופש הביטוי". השרה מסרה עוד כי על המדינה למצוא ולנקוט בהליכים משפטיים כנגד אלו העומדים מאחורי אתרים מסוג זה. מקור: רויטרס."

(הגעתי אליה מכאן)

אבל בינתיים באתר מרכזי בישראל בשם תפוז:
מאפשרים לפתוח קומונות פרו אנה - יאללה בנות, כנסו!
ומתממים לגביהן - כנסו!

ולא רק על התממות מדובר. הקישור האחרון פורסם באחד הפורומים של תפוז עם קריאה עולצת לבוא ולקרוא על קומונת הפרו אנה החדשה שלהם. קישור לפירסום הקומונה בפורום אני לא יכולה להביא, כי אותו פירסום נמחק שעות ספורות אחרי שהתמרמרתי עליו ואחרי שהמפרסם, עובד תפוז, ענה לי בצורה גסה ומעליבה.

אנורקסיות כל העולם (כולל פליטות צרפת) התאחדו ובואו לתפוז! כאן מקבלים את כולם בשם חופש הביטוי ובזכותו בלבד (אבל לא את אלה שאתר ONE מאיים לתבוע בגינם את תפוז, אפרופו הבלוג של ייגרמייסטר, שמיהרו להעלים מיד).

תהיות על תהילה ביותר מ-15 מילים

2008-04-15T16:32:00.003+03:00

אמא שלי נוהגת לשאול אותי, אחת למותו של מישהו מפורסם: "שמעת מי מת?!?!" (ולא שהמשפט הזה הוא הבעיה, כי זה די מסקרן כשלא באמת יודעים. הבעיה היא המבט המופתע והנזפני כשאני עונה בשלילה, החזרה השניה על המשפט בנסוח אחר: "לא שמעת???" והפאוזה הארוכה, לצורך דרמטיות יתרה, שבאה לפני התשובה).
אחרי שהבנתי שאת אמא אי אפשר לחנך מחדש ושהמפורסמים, למרות המפורסמות שלהם, פשוט לא יפסיקו למות, החלטתי לענות במשפט הבא: "שמעת מי משבעת המיליארד על פני האדמה, חי?!?!"

אז, אחרי ששומעים מה קורה למפורסמים, מוות או חולי, תמיד יש איזה סוג של פאוזה עצמית כזאת בלב. ככה היה עם אייל פלד והשבץ המוחי שלו. האם צר לנו על אייל פלד יותר משצר לנו על סבא שלנו, או איש צעיר בגילו של פלד אחר ברחבי העולם, או ילדים קטנים שמקבלים סרטן וכו'? ברור שלא, אז מה העניין פה, לעזאזל? לא יודעת להשיב.
אולי זה בגלל שזה חלק מהרכילות על האנשים שבצמרת. שמעתי שיש סיבה מתחום הפסיכולוגיה האבולוציונית לרכילות על אנשים בסביבתנו ובעיקר בנוגע למפורסמים ולמנהיגים. רכילות = ביקורת או בקרה. באמצעות הרכילות אנחנו מבקרים את פועלו של אותו אדם לטוב או לרע ושומרים אותו בגבולות, או יכולים להיות מודעים למקרה שהוא עבר אותם.
אבל לא על רכילות רציתי לדבר. אני בעיקר תוהה מדוע לסלבריטאים מגיעות זכויות יתר. באייל מטפל הרופא של ראש הממשלה לשעבר. הלוואי שאייל יבריא, כמו כל אחד אחר במדינה הזאת. אבל כל אחד אחר במדינה הזאת לא זוכה לטיפול מסור ותחת תיקשורת מבקרת, של הרופא הכי טוב. יכול להיות שזה יצא במקרה ואז אני סותמת, אבל אם לא, זה גורם לתחושה לא נעימה.
והנה אני גם שומעת שסלבז המדינה ירדו לאילת לסופ"ש בחינם, כבר לא זוכרת לרגל מה, ובתמורה היו צריכים המסכנים לעמוד בגבורה תחת הבזקי ה"טפילים". כלומר: הפאפרצי - אבל שאינם טפילים, רק כשאותם סלבז לא רוצים להעלם לתהום הנשיה או מפרסמים פרוייקט חדש. אם אני הייתי מפורסמת, הייתי מוכנה שיצלמו אולטרסאונד-פאפארצי של העובר בבטן שלי, או סתם איזה פוליפ בקיבה!
כמובן שהם התלוננו שכשהתברר שהיו שם צלמים. גם קיבלו בחינם, כשיש להם את הכסף לשלם על כך לעומת הרבה אחרים, גם הלכו על זה, כשהם לא היו חייבים, גם ידעו שיהיו שם צלמים, גם הלכו על זה דווקא בידיעה שיהיו שם צלמים וגם לשחק אותה מופתעים ו"די, די", בסוף? נושנושונים, לכו תעבדו על מישהו אחר. או לכו תעבדו וזהו.
אחר כך אני שומעת שהם קיבלו זוג נעלי 'אול סטאר' בחינם, בארוע לסלבז בחגיגות ה-100 שנה לחברה (100 שנה...?!). ואלה רק שני ארועים שקרו לאחרונה ושאיתרע מזלי להתקל בהם. זה הרי לא חדש שמפורסמים מקבלים מתנות חינם בארועים שונים שרוצים ביקרם, בארץ ובחו"ל.
בסדר, אז אולי אם אני הייתי מפורסמת גם אני הייתי נוהגת ככה. תמיד אפשר לבוא ולהגיד לי שכן, אבל אני תמיד יכולה לענות שלא. עובדה שאני לא מצליחה להפוך לזרובבלה, או נגיד ללב מזהב או מטר שמונים (אנשי תפוז יכירו את שני השמות האחרונים), כי עובדה שאני לא יודעת או לא רוצה לשחק את המשחק.
אם הייתי אישיות מפורסמת והיו מציעים לי חופשה חינם באילת, עם עוד עשרות שכמותי, בידיעה שיהיו שם צלמים ובידיעה שזה מכוון מטרה לי ולמפרסמים שנותנים לי את ההטבה הזאת, הייתי שוקלת אם לקבל את זה לא כחופשה, אלא כעבודה ואז לא הייתי מתלוננת ובאה כדי לראות ולהראות. אבל אם באמת הייתי רוצה לנוח מול ים כחול ושמים, לא הייתי מקבלת את ההזמנה הזאת.
להיות מפורסמים זה לא רק כיף, זה גם לקבל טובות הנאה. עבודה קשה? את זה תגידו לאבא שלי שקם 40 שנה בחמש בבוקר ועדיין בגיל 60+ צריך לתזז בכל הארץ למשך שבועות (ובעבר זה היה גם ללבנון) או לאמא ש-30 שנה אחרי עדיין מצרה על כך שעזבה עבודה מבטיחה בביטוח לאומי בשביל מקום פרטי בו היא צריכה להלחם עד היום כדי שלא יהפכו אותה לאפס המוחלט. וכל זאת ללא טובות הנאה או שכר שאינו ממוצע.
פעם אחת בא גם לי להגיד למפורסמים: "די, די"....

מה עשינו היום בעבודה החדשה?

2008-04-13T13:50:00.005+03:00

או, מה עשינו היום בגן, ילדים?

האכלנו שוב את חנה. הפעם היא אכלה פחות, אבל היינו מרוצות לראות שהפעם היא גם בלעה.

רדפנו אחרי אברהם ושלומי במשחק תופסת כיסאות. את מי שאני תופסת הוא חייב לשבת חזרה בכיסא.

לינה התעקשה לקום וללכת הביתה תוך שליחת נשיקות לכולנו והשאירה את הציור שלה חצי גמור. אחרי הפעם הרביעית שהחזרנו אותה ביד לכיסא שלה, כי היא כל פעם שכחה היכן היא יושבת, פשוט נתנו לה ללכת. מקווה רק שהיא זכרה להסתכל שמאלה וימינה ושוב פעם שמאלה בחציית הכביש.

עם ארנון ניהלנו שיחה ערה וזורמת עם המון מילים יפות וגבוהות, שאין לי מושג היכן הוא קלט אותן. שמחתי מאוד גם שהוא הצליח להרכיב מהן משפטים עם דיקדוק ברור, שאני יכולה לענות להם חזרה.

שחר (כן, כמו זאת שיש עליה שמועה שקיימת בהישרדות) היא אחת מהמתוקות. שקטה, משחקת לבד בצד, אוהבת מאוד לעשות מגזרות נייר. כלומר, לחתוך חתיכות מהעיתון ולשפשף אותן על השולחן. לפחות לה לא צריך לתת ריטלין.

ננזפנו שלא אומרים: "לשחק", אומרים: "לעבוד", "אנחנו עובדים", "רוצה לעזור לי לעשות כך וכך...?". מדובר בלצבוע שבלונות, להרכיב פאזל של 3 חלקים, להשחיל עיגולים על כפיס עץ וכדומה...

שמענו שאנחנו יפות וחבל שאנחנו לא נשואות, מאחת מהעוזרות שרצתה לשדך לנו את אחיה. סירבנו בנימוס, למרות שאם היופי הרוסי עובר גם לבני המשפחה ולא רק לבנות, אז האח צריך להיות נאה מאוד.

תראו, כשקיבלו אותי לעבודה, גם אם זה בתור טובה, בדיור המוגן היוקרתי הזה, תכננתי על פקידת קבלה, משהו משרדי, עזרה במחשבים, שיחות של שלום, מה נשמע וסיפורי נכדים, עם בלומה ועם הלנה בהפסקה שלהן בין משחקי הברידג'....

נכון לסגירת רשומה זו, היחידה שהקיאה, זאת היתה דווקא אני (ברצינות לגמרי). כן, עוד בתחילת הכתיבה שלה, בעיקר מיצי קיבה, כנראה משהו שניסיתי להחזיק בפנים עוד מתחילת העבודה שם (ראה: 8 לאפריל). שיהיה, גם ככה אני משתדלת להקיא אחת לשבע שנים כדי לשמור על פרופורציות.

יש עוד מישהו במדינה הזאת שלא יודע שלא מעבירים אלי שרביטים?

2008-04-09T22:00:00.001+03:00

אורי צציק העביר אלי את שרביט הפירגון. כוס אמק, דבר ראשון. דבר שני, מותר לי לפרגן לשרביט הזה? ועוד יותר לעצמי שאני עונה בכלל לשרביט כזה? (ולא עושה איתו מה ששרק עשה עם השרביט ב"שרק השלישי"?). דבר שלישי, דווקא למצוא אנשים לפרגן להם היה לי קל, אפילו רציתי להוסיף סעיפים לרשומה. מה שלא היה לי קל זה למצוא 5 אנשים להעביר אליהם את השרביט, כי בעולם הוירטואלי+האמיתי, מספר החברים שלי לא מגיע ל-5 וזה כולל את הכלבה המשפחתית.

להלן הפירגונים שלי:
1. לתוכנית מהדורה מוגבלת. פירגון שהוא גם הצדעה תוך ירידת הדגל על תוכנית שתפסה אותי לא מוכנה ושכבשה אותי מהרגע הראשון שלה. בחיים שלי לא נתקלתי בכל הרבה קטרזיס של "דיבור מלוכלך" וביזוי של כל פרה קדושה אפשרית בשידור טלויזיוני להמונים, בלי בושה, בלי התנצלויות, אבל עם המון הומור שלעיתים רק או דווקא חוסר הגבולות הביא לשיאים חדשים.
בסופו של דבר, ידה הארוכה של הצנזורה הגיעה גם לתוכנית הזאת. אני מודה לצוות המדהים ולקונספט המטורף (וגם ההפך), על 4 עונות של פרצי צחוק והלם, הלם ואז פרצי צחוק וכדומה, ממני בחורה ופמיניסטית, שלא מצאה עצמה נפגעת לרגע מהדילדואים שנזרקו חופשי אחד על השני באולפן.
(שידורים חוזרים שלה יש ב-V.O.D בחינם).
2. צ'ארלס דארווין - גאון יוצא דופן. ברגיל לא הייתי בוחרת מדען, כי זה חסר טעם ולא פייר לגבי היסטוריה ארוכה של מדענים בתחומים שונים, אבל עושה רושם שהוא זקוק לפירגון יותר מכל השאר, משום שהוא מהווה מטרה קלה יותר ממדענים אחרים ובמיוחד כיום (למשל וטרי טרי ביקורתו המטופשת של מנחם בן), כשכל כך אופנתי להכנס בתורת האבולוציה שלו. העניין הוא שבדארווין הרבה פעמים פשוט נכנסים באופן אישי וזה כבר מתחיל לעלות לי על העצבים. לא יודעת אם היה מדען שכל כך טעו לגביו, כמו לגבי דארווין (חוץ מאיינשטיין אולי). זה נכון שרעיון האבולוציה לא היה יחודי לו, ושאלפרד ראסל ואלס, כמעט והקדים אותו, אבל הייחודי לדארווין - הוא התעלה מעל כל אמונות הדור שלו ודורות קודמים (ולימודי הכמורה שלו!) והציע את מנגנון הברירה הטבעית, ללא כל התערבות אלוהית. הוא היה אולי, ואני מרשה לתקן אותי אם אני טועה, האתאיסט הראשון?
בהקשר הזה אני חייבת להוסיף שם קצת פחות ידוע- מנדל, שנחשב לאבי תורת הגנטיקה. מנדל היה נזיר (!) שעסק בהכלאות אפונים ותעד את ממצאיו לפרטי פרטים במחברות. אגב, הוא היה בן זמנו של דארווין ואף שלח לדארווין מכתב, בעקבות ממצאיו בחקר הגנטיקה של האפונה, אבל אותו מכתב נמצא חתום וסגור בעיזבון שהשאיר דארווין אחריו....
מפרגנת לו על מקוריות בדקדקנות תיעוד מחקריו ובגילוייו החדשים, שלא הוערכה בזמנו.
3. לאלה שלימדו אותי לחשוב "מדעית". וזה דווקא לא קרה באוניברסיטה, אלא בזכות האינטרנט.
זה מתחיל מפורומים, מדעי התזונה (שבינתיים דעך ונפח את נשמתו סופית, לאחר "פיטוריו" של יוסי מרקוביץ' מנהלו המתנדב) וחדרי כושר של תפוז, עם יוסי, אלפקה פקה, אלי ו. (אין להם מושג מי אני, אבל אני לא שוכחת אותם) ואחרים שאולי שכחתי או שאני לא בטוחה בשמם, שעזרו לי לצלוח חופשי ולגמרי לבד, בלי עזרת אף מדריך, את האימונים בחדר הכושר וכל מה שקשור להם והעמיקו את ההבנה שלי בתזונה ובספורט בשעתו. יכולתי לסמוך עליהם בעיניים עצומות. עד כדי כך שידעתי לתקן מדריכים יוצאי וינגייט, או לזהות מתוכם את אלה היותר מקצועיים.
וכלה ועדיין לא סופי, עם SilentMike ,שאצלו המשכתי בהתמחות אותה התחלתי בפורומים הנ"ל, לא מבחינת התחומים הספציפיים, אלא במהו דיון נכון, מהם כשלים לוגיים בדיונים והחשיבות של - לא לדבר באוויר.
4. בתור אחת שהיו לה הרבה שעות פנויות בזמן האחרון והרבה חוסר כוח לקרוא, לגלות שיש הרצאות על כל הדברים שמעניינים אותי, חינם ובזמני החופשי, ברשת, זה משהו שגרם לליבי ממש לקפץ בקירבי ולרצון עז לנשק את רגליו כל פעם של פרופסור תורן אחר. אומנם, הם לא יידעו על זה, אבל אני רוצה להודות באופן גורף לכל אוניברסיטה וקולג' בארה"ב שמפרסמים בפודקאסטים ובוובקאסטים, קורסים שלמים, או הרצאות אורח לציבור הרחב , בחינם ולכולם!
תודה מיוחדת + קישורים לחבר'ה שהם משלנו ומשדרים בעברית:
הערוץ האקדמי של אוניברסיטת חיפה, על הרצאות הוידאו שלו.
המועדון האסטרונומי של אוניברסיטת ת"א, על הרצאות הוידאו שלו.
ורן לוי. לו מגיע פירגון עוד יותר מיוחד, משום שאחרי המון פודקאסטים בלועזית, הופתעתי לגלות שיש גם אחד בעברית בנושאים שמעניינים אותי וברמה גבוהה. זה לא קל להעביר פודקאסט לבד במשך כחצי שעה (משהו כזה ולפעמים אף יותר, אם אני לא טועה). בגלל זה פודקאסטים בדרך כלל יכילו זוג או יותר של שדרנים, או שאם מעביר אותם אדם אחד, הם יהיו או בצורה של ראיונות, או קצרים ומגיעים ל-5-10 דקות. רן לוי עושה את הבלתי אפשרי. בנוסף הוא גם מעניין, שנון ונעים מאוד להאזין לו!
5. חשבתי על אישיות בארץ, ואם אפשר איזה מנהיג, אבל לא עוקבת אחרי מה שקורה פה בכלל, אז אני מסתמכת על אח שלי שפעם סיפר לי על ח"כ ישר אחד , שגם כל חברי הכנסת האחרים פירגנו לו ובחרו אותו למשהו כמו ח"כ נולד או משהו כזה, דב חנין, שנוסע באוטובוס לעבודתו וויתר על אוטו השרד. אח שלי תמים ודעות ומעשים כמו של דב חנין יכולים להכעיס הרבה ואולי גם לשלוח אותנו לאבדון ובכלל, אין לי מושג מה קורה איתו היום, אבל בשביל הסיכוי שקיים פוליטיקאי ישר אחד בקירבנו, יאללה, מפרגנת.

למה נראה לי שיצאה לי רשומה מעצבנת? טוב, לא משנה, אולי זה בגלל שאני כבר עצבנית מראש היום. אין לי 5 אנשים לשיטת הפירמידה הזאת של השרביטים, אז אני לפחות אעביר לשלושה: supermind , עכברון כחול, רוצה? ולספרן הלילה.

סליחה, מה השעה? תודה. וואו כבר עברה שנה? אני מאחרת!

2008-04-08T07:00:00.002+03:00

יותר משנה שאני יושבת בבית, מאז התפטרותי מהעבודה הקודמת בפברואר 2007 (בה השתהתי 8 שנים).
וכשאני אומרת יושבת, כמו רוב האמיתות שלי, זה באמת יושבת. לפעמים היה גם שוכבת. לפעמים אפילו התהפכתי לצד השני. לפעמים גם קצת כתתי רגלי בין הסלון למטבח, זה שומר על כושר הליכה לא רע.
ועכשיו למשפט שהפיל אותי מהרגלים (לחיוב, לשם שינוי, אחרי הרבה נפילות אחרות מדברים כמו דפיקת הראש בקיר או ליטרים של וודקה):

עבדתכם הנאמנה מתחילה לעבוד!!!!

כן, אני יודעת שאני אמורה להגיד שפחתכם, אבל למה כל מקצוע שנשים נכנסות אליו, נשמע פחות טוב??

אז, כמו שזה לא נכון שדברים טובים באים בחבילות קטנות, כלומר רוב הזמן, לאור הטכנולוגיה הנאנואית של היום, זה גם לא נכון שהזדמנויות נופלות עליך מהשמים, כלומר רוב הזמן, לאור ההזדמנות שנפלה עלי מהשמים אתמול.
בעצם, גם היא היתה תוצר של נאנו-טכנולוגיה, הטלוויזיה שלי.

לא אלאה אתכם בפרטים, מה הופיע שם, או מי הופיע שם, יותר נכון, שגרם לי לקפוץ מהשקע הנוח שישבני יצר במשך חודשים על הבלטה האהובה עלי בסלון (אולי לא כל כך נוצר שם שקע, כמו שהתחת שלי התקשה כתחת של בבון ולכן זה רק נראה לי נוח), אבל הרמתי טלפון לאמא - אמא לאדם המדובר - האדם המדובר לבוס שלו - אחר כך לאמא שלי - אמא שלי שוב אלי - אמא לאדם המדובר -ואז האדם המדובר אלי. והנה יש לי פגישה לראיון עבודה במקום מדהים. תוך חצי שעה. (והנה הולאתם בהתרחשות המאורעות, בכל זאת ואף יותר ממני...).

הפגישה היום בבוקר. אין לי מושג מה יהיה ואם יהיה בכלל, אבל בינתיים אני משחררת קצת לחץ ומנסה את הקטע החדש הזה של 'אופטימיות'.

to be continued.....

על מקרה מצער שקרה לי עם תפוז

2008-04-06T05:16:00.002+03:00

הפוסט הבא מובא, אלא מה, מנקודת המבט שלי, ללא תגובה רישמית מצד הנפשות הפועלות האחרות המוזכרות בו ו/או רצון מצידם לענות לי (על חלק מהדברים!), כאשר עדיין הייתי בפלטרופמה עליה הם חיים. לפיכך, המוצגים והעדויות הם אמת לאמיתה, אולם יתכן שנגועים בסובייקטיביות, אין בהם כדי להטיל דופי באנשים ובמערכת המוזכרים, או בגולשים שבחרו להשאר באותה מערכת ואם הוטל כזה, הוא על דעתי ומנסיוני בלבד.
עם כל ההודעה המפוצצת הזאת, אני עדיין מרגישה שנעשה כאן עוול ושיש אמת וצדק לפחות במרבית דברי.
פוסט זה הוא חובתי לעצמי לתעד את מהלך העוול הזה ואולי גם להוציא אותו "out of my system".

לאחר שינויים אחר שינויים בתפוז, אותם החלקתי בשקט. הרגשתי שאני לא יכולה לשתוק יותר. התכנים שקודמו בדף הבית שלהם, כללו חומר שכל בר דעת יכנה תת-רמה. רובם היו הודעות מפורומים שכללו סוגים שונים של שלישיות, פורנוגרפיה, אלימות, גועל בסיסי ביותר ושאר סנסציות למשיכת קהל.
משהו נשבר אצלי, כשנוסף לכל אלה, כאשר כבר ראיתי בדף הבית של האתר, רשומה המקודמת מתוך בלוג, התברר לי שזו הפעם השלישית, בזמן קצר, בה הם מפרסמים רשומה בינונית מתוך בלוג אישי של נ' עובד שלהם שגם מקורב היטב לד', אישיות מפתח חדשה באתר ושכולכם מכירים.

השלב הבא היה השארת הודעה אצל ד' בבלוג הבית (תחת פוסט הקורא להמלצות בשביל קידום והכולל תגובות ביקורת מצד גולשים אחרים) על נ' שבלוגו האישי, מקודם ללא הפסק - בעמוד הבית של תפוז! - רק בגלל היותו עובד של האתר. תלונה על התכנים שמִדרדרים לצהוב ולמכנה המשותף הנמוך ביותר האפשרי, תהיה כיצד אקודם כעת, לאחר שהוחלפו העורכים, אם קוראי אינם מסוג האנשים שנוהגים להמליץ ומעין בקשה נואשת שיבדקו את החומר שלי גם, גם אם לא המליצו עלי וגם אם אני לא נוהגת להמליץ על עצמי. הוספתי שאם חסרים להם חומרים, שהם נאלצים לפרסם שוב ושוב בלוג פרטי של עובד שלהם, אולי שיכנסו לבלוג שלי, לא יראה להם לא צריך, אבל לפחות שיבדקו.

לא קיבלתי מענה לתגובה זו, למרות שתגובות חדשות ממנה, נענו שוב ושוב.

לעומת זאת, קיבלתי ועוד איך מענה של "ימותו הקנאים" מצד העובד נ', אותו הזכרתי, ועוד ביוזר הרשמי שלו כעובד האתר.
השארת שתי בקשות נוספות לתגובה באותו בלוג.

לא נענתי ולכן: רשומת יאוש על סגירתי את הבלוג בתפוז בגלל שלא קיבלתי תגובה עד עתה, בבלוג הבית.

הענות, מהירה יחסית, של ד' וקבלת תגובה ממנה, סוף סוף, תחת אותה רשומת סגירה בבלוג שלי.

שירשור המשך של תגובות ביני ובינה, כאשר היא, להערכתי, אינה עונה לעניין ואף עוברת לביזוי שלי מסוג האד-הומינם, במקום להתייחס לדברי ולענות להם כפשוטם.

שתי דוגמאות לתגובות שלה אצלי באותה רשומה שקשה לי לשכוח (בפרפרזה, אבל לא כל כך חופשית):
1. על מה אני מתלוננת בכלל, אם קודמתי איזה חודש 3 פעמים ולפיכך יכולים אחרים להאשים אותי בקידום יתר.
2. ביקורת שלה על כך שאני מתירה בבלוגי תגובה אנונימית (מסוג התגובות שאני עצמי קוראת להן תגובת נאצה), בה הזכיר המגיב כינויי גולשים שזוכים, להערכתו לקידום יתר בתפוז.

1. על כך השבתי ומוסיפה גם עכשיו, ש-3 פעמים בחודש, הן כאין וכאפס, לעומת אחרים שמקודמים בתפוז, יום אחר יום ורשומה אחר רשומה, ואף באתר הבית בנוסף לדף הבלוגיה ולעתים באותו הזמן. ופתאום לד' לא כל כך חשוב להאשים אותם בקידום יתר...
זו בעיני ירידה נמוכה מאוד, לפרט את 3 התאריכים בהם קיבלתי את אותו "בול בחירת העורך", באותו חודש, כאשר זה לא שייך לעניין, מסריח מכשל האד הומינם, כלומר היא נתפסת להיכן אפשר לבקר אותי, במקום לענות לטענות שאני מעלה וכן מזניח את שאר הפעמים בהם לא קודמתי.

2. בתגובתי לה, תהיה שלי, כיצד היא מרשה לעצמה לבקר את ההתנהלויות שלי עם תגובות בבלוגי שלי. שוב, לא שייך, אבל ממש לא שייך לעניין ונראה כיריה מהמותן באפלה, ללא חשיבה קודמת או מטרה מעבר למטרת הפגיעה בי. בנוסף, השבתי שהיא אינה מודעת למדיניות אי-מחיקת התגובות שלי בבלוג (גם אלה הפוגעות בי אישית וממש מעליבות) ואינה יודעת עד כמה אני מעורבת בפרטים של מגיבי, עליהם אני טורחת לוודא את כל הפרטים ולזכור אותם בע"פ ולהגיב להם חזרה ככול האפשר, ללא התעלמות מעליבה. משהו שהיא לא טורחת לעשות בבלוג שלה. כשאני חיכיתי לתגובה ממנה.

לאחר אותה החלפת תגובות בינינו, כאשר תחושתי היתה שכל רצונה של ד' היה לנער אותי ממנה וכאשר עוד אני הייתי זאת שניסתה לסגור את זה יפה, נשברתי סופית.
במשך כמה ימים תהיתי ביני לבין עצמי אם להניח לעניין, איך להניח לעניין, או לעזוב באמת, כמו שהצהרתי מתוך תיסכול עוד בהתחלה. לבסוף החלטתי להשאר, בעיקר לאור תגובות הקוראים שלי, שלא הבינו למה עליהם להענש ולכך שהחלטתי לא להיות כלי משחק ו'לתקוע את רגלי באדמה'.

נשארתי, אך לא ללא מה שראיתי כקרב חזרה. הרשומה הבאה היתה על כך שאני נשארת, למרות ד', ובידיעתי שאני יכולה לפחות להשתמש במילים, בבלוג אישי ושלי (!) ניצלתי זאת כדי ל"רדת" עליה היטב.
להגנתי יש לומר, שהבלוג שלי הוא אני. עד השלד העירום. מראש הוא נוצר כדי להוציא תיסכולים וזה בדיוק מה שעשיתי.

למותר לציין שהפסדתי במאבק הזה...?

מה"שווים הצצה" (מעין קידום) בסנוז (שרות המיקרו-בלוגינג של תפוז) הורדתי מיד. הסיבה, ממקור מבוסס היטב, היתה :"לא מגיע לה פרס". הסנוז לא קשור לבלוגיה, הוא מיקרו-בלוג בפני עצמו. הייתי שם מתחילת ימיו, במומלצים שלו ובכלל. לא הייתי שם בחסד, הייתי שם בזכות. היש סיבה נלוזה מזאת להוריד אותי מסרגל הצד הקבוע שם?

מאז אותה רשומה, כתבתי כמה וכמה רשומות, חלקן מתאימות ככפפה ליד לקידום, חלקן כל כך מושקעות, שהיו אולי אפילו מעבר למה שתפוז יכלו להרשות לעצמם לקדם, שכן הקוראים הבבונים, שאליהם הם מכוונים, היו בורחים. הרשומות המושקעות דרשו ימים רבים של השקעה וחיפושי מקורות, הפחות מושקעות, עדיין נגעו לנושאים מעניינים, שב"רומו" של תפוז, אבל תוך כתיבה שנונה ומצחיקה.

חיכיתי.
חיכיתי.
חיכיתי.
ועדיין חיכיתי.
שמשהו מכל זאת יפורסם.
צריך להכניס כאן מאמר מוסגר של מענה לכל אלה שתוהים לעצמם עכשיו אם אני כותבת בשביל קידום ותו לא. אז לא, ממש לא. אבל מי שיגיד שהוא לא רוצה להיות מקודם, או לא שמח מכך כשזה קורה, הוא צבוע. בנוסף, רשומות שנושאן נהגה מראש במוחי כשירות "יידוע הציבור", מה הטעם להן, אם הציבור לא יקרא אותן, אלא רק קוראי הקבועים, שהם כבר אינטליגנטים ברובם בפני עצמם??

ובכן, אחרי כחודש וחצי של פרץ רשומות מדהימות (וכל מי שסבל אי פעם ממחסום כתיבה יבין עד מה גדול התיסכול), כאשר אף רשומה שלי לא קודמה, העזתי לשאול על כך בפורום הבלוגיה, תחת שירשור שכבר פתחו בנושא. בחיל ורעדה ובבישול עצמי טוב טוב, שאני סתם פרנואידית.

קיבלתי מענה מיידי. ד' הודתה בגלוי ובלי בושה שאיני מקודמת בגלל אותה רשומה, לפני כחודש, שכתבתי עליה. היא קראה לזה תוקפנות מילולית.
האם אפשר עוד להעליב ולרמוס יותר ממה שסבלתי עד כה? מסתבר שאפשר. היא הוסיפה שאני גם לא אקודם עד שלא אסיר את אותה הרשומה.
מילא להסיר אותה, גם זה דבר שאינו של מה בכך, משום שמעולם לא מחקתי רשומה, יש לי עקרונות. אבל לא להודיע לי שמתנהל נגדי קרב נקמנות אישי ונסתר?? לתת לי יותר מחודש לקוות, שוב ושוב, לחפש את עצמי במקודמים, לחשוב שאולי רשומה אחת נשכחה, אבל אולי הבאה, ואז שוב, אולי הבאה? ואז שוב, אולי הבאה? לתת לי להתבשל במיץ של עצמי, להפוך ביני לביני, האם אני פרנואידית, האם אני נעלבת ללא סיבה, האם זה בגלל סיכוי קלוש שיש למישהו משהו נגדי, או סתם מקריות? הרי בהתאם לכל הגיון, יותר הגיוני שאני ארגיש לא בסדר עם עצמי, מאשר לחשוב שלא מקדמים אותי בכוונה. לעומת המתלהמים הקופצים שד' רגילה אליהם, אני נוטה קודם לבדוק היכן אני לא בסדר לפני שאני מאשימה אחרים.
אז יותר מחודש אני חושבת שאני לא בסדר ונותנים לי להמשיך לחשוב כך, והיו גם ממשיכים לתת לי להמשיך ככה, עד קץ או באמת כמו שקרה, שהעזתי לשאול בגלוי על דפי הפורום, אם זה בכוונה או לא.

מחקתי את אותה רשומה לגביה היא טענה שדיברתי בתוקפנות (התוקפנות היחידה שלי, היתה כנגדה ולהערכתי בצדק, לא כנגד תפוז. עוד עובדה מחשידה כנגד הנקמנות האישית שלה). מיד, יש לציין.

היא היתה מרוצה וסלחנית והודיע שזוהי פתיחתו של דף חדש בינינו. ואני תהיתי ועדיין תוהה, האם מסר פשוט ממנה לא היה פותר את כל העניין שבועות לפני כן? הרי אני לא ידעתי שנגזר עלי הגולל בקידומי תפוז, בגלל אותה רשומת תסכול שלי. ולא שאני מתממת. אני הכרזתי שאני נשארת באתר למרות ד', לא ידעתי שהאתר הוא הוא ד'!

הוד קדושתה וכוחניותה, החזירה אותי ל"שווים הצצה" בסנוז (אותו סרגל צד של פירסום קבוע בו הייתי), כמחווה של רצון טוב, לדבריה שלה. לא כי מגיע לי, לא כי יש לי 50 מנויים שם, לא כי העדכונים שלי מקוריים, מצחיקים, חכמים. לא כי הייתי שם מראש, במשך חודשים, עד שהיא החליטה פשוט מנקמנות אישית להוריד אותי. אלא כי היא החליטה שהיא עושה לי טובה!

אני שמחתי שאני שם חזרה. אפילו לא נרשם לי במוח, שהיא מציגה את זה כאילו היא עושה לי טובה, כאילו לא מגיע לי באמת. למי מגיע? לר' שמעדכנת פעם בשלושה ימים: "איזו חמודה, חתולינה" או "אוכלת וופל" ???? (אבל היא עובדת של תפוז! אנשים! תנו כבוד!!).

עבר עוד זמן מה מאז, כולל תגובות שלה לסנוזים שלי (אותם עדכוני המיקרובלוגינג של תפוז) שנראו לי יותר כמין התחנפות וניסיון לריצוי, מאשר הודעות כנות.

קיבלתי ממנה גם מסר אם אני מוכנה לפתוח בלוג בית לאתר המשחקים שלהם- שאפו. סרבתי להצעה בעיקר בגלל שהם רצו מתנדב חינם שישקיע מזמנו ומכספו. נתנו למישהי אחרת לפתוח שם את הבלוג, שלא ממריא....

עדיין לא קודמתי.
סוף סוף, כתבתי על בניזרי ורעידות האדמה שלו. נושא לוהט לכל הדעות, שפשוט עצבן אותי. מה נהיה? אני מקבלת מסר מד' שרוצים לקדם את הפוסט הזה שלי (הראשון מזה כמעט חודשיים, כן?) רק שעלי לערוך כמה ירידות שלי על בניזרי משם. הלוו?? כל הפוסט הוא ירידות על ירידות של בן אדם אחר על אנשים חפים מפשע ושהן חסרות כל ביסוס?
אז ערכתי שם תואר אחד משם שנתתי לח"כ הנכבד והשבתי שכל שאר הכתוב הוא כללי ואל לתפוז לחשוש מתביעת לשון הרע.
(דרך אגב, שמתי לב שהיא אוהבת להשתמש בלשון רבים, כאילו כדי להוריד מעצמה אחריות).
הפוסט קודם, יש אלוהים! ולא סתם, אלוהי תפוז בעצמו הראה לי את רחמיו.

אבל זה לא נגמר.

התוכן הרי המשיך להצהיב. אנשים החלו להעיז להתלונן יותר ויותר, הן על עמוד הבית והן על עמוד הבלוגיה. התלונות והתהיות שאני הייתי בין הראשונים להעלות, חזרו עכשיו על עצמן יותר ויותר ובתיסכול גובר. אבל, מאוחר מדי בשבילי, אני הייתי הראשונה לחטוף את האש, כי אני בדרך כלל הראשונה להבחין בפרטים כשהם עוד קטנים, או להעיז להגיד משהו כנגדם.

ניסיתי להתעלם אבל בתת ההכרה הכל נרשם והצטבר לי.

חוץ ממאבק יומיומי באי מתן התוכן הפורנוגרפי, האלים והמצהיב של תפוז להרשם במוחי, בשעה שאני עוברת מהר על דף הבית כדי להגיע לפורומים. המשכתי להתקל בקהל הנבוב של האתר. זה הגיע עד כדי כך, שמצאתי את עצמי מתכסחת שוב ושוב עם גולשים שהם תת רמה.
הזכרתי כבר את "ימותו הקנאים"? 4 פעמים לפחות שמעתי את המשפט הזה נאמר ישירות או בעקיפין לגבי מגולשים ומעובדים של תפוז.

בקיצור, כשגועל נפש של תוכן, שאני בתור אדם בוגר, כל שכן צעירים שנכנסים לאתר, התקשתי להתמודד איתו, חודר בבוטות למרחב האישי שלי, נקמנות אישית מצידה של ד', גולשים שבכלל לא פניתי אליהם, שעונים לי בטימטום - מוריד ומוריד את מפלס הסבל שלי, נתקלתי במסמר האחרון שלי בארון המתים של תפוז: שוב פעם נ'.

נ' הזה, לא עושה רושם של אדם חכם במיוחד. במספר הפעמים שנתקלתי בו (חוץ מפורום מסויים שהוא מנהל וששם הוא אכן ענה לי במקצועיות ובנחמדות, כמובן להודעות מקצועיות ונחמדות משלי), הוא היה ילדותי, לא מקצועי ומעליב.
(ואני אוסיף שקיבלתי עדות נוספת, ללא מקורות, מעוד מישהו שנתקל בהתנהגות הנלוזה שלו ובאי שביעות הרצון ממנו מגולשים אחרים בתפוז).

אותו נ' פירסם בפורום הבלוגיה את הבלוג הרשמי שלו וקרא לנו, הגולשים לבוא לקרוא על קומונת פרו אנה של תפוז. עכשיו, אני לא מתחסדת גדולה, אבל זו לא קומונה שהיא בעד אנורקסיה???????
תגובתי מתחתיו היתה בוטה בהתאם, קצרה ולעניין: "קומונות זבל לא מעניינות".
נ' השיב בטיפשותו הרגילה: "יפה לך לדבר מגעיל".
תשובתי היתה: "יש דרך אחרת להסתכל על קומונה שהיא בעד אנורקסיה??"

רק כמה שעות אחר כך, מסתבר לי שהשיחה הקטנה הזו בינינו, כולל ההודעה הראשונה שלו שמפרסמת את אותה קומונת פרו-אנרוקסיה בעליצות, פשוט נמחקה. אם כל מה שהיה חשוב זה היה למחוק שפה והעלבות ההדיות מהפורום, כמו שנהוג מדי פעם, למה הם מחקו את ההודעה הראשונה שלו גם? וככל שאני מבינה, אני, לא פגעתי בו אישית, אולם הוא כיוון קללה ישירות אלי!
שוב פעם משהו מריח לא טוב? (ד' כבר נזפה בי פעם שאמרתי "מסריח", לכן חונכתי לדבר יפה הפעם) .... בתפוז?
על מה הם מנסים לכסות הפעם? על עובד משתולל שלהם, שפוגע בלקוחות? על עידוד לאנורקסיה רק כי זה מביא לקוחות? על עצמם כנגד תביעת דיבה מצידי?
אולי ניסו להגן עלי? המממ... לא.

תפוז מעדיפים להחזיק בו ולא לקרוא אותו לסדר, או לישב הדורים בינו ובין הגולשים, מאשר לתת לגולשים ובלוגרים וותיקים שלהם ללכת.... (הוא טוב להם עם ילדות בנות 17).

אחרי שאותו השרשור נמחק, אני הרי לא פריירית (קצת מהזמן) והבאתי שוב את הדברים לידיעת הציבור באותו הפורום, בנוסח: "היה כאן שרשור כך וכך שנמחק". הפעם הם לא מחקו, אבל גם לא קיבלתי שום תגובה רשמית מהם. לא התנצלות, אפילו לא הסבר.

עזבתי את תפוז.

שוב אני בודקת (כבר אמרתי שאני קולטת את כל הפרטים) ושעות ספורות אחרי הפוסט בו אני מכריזה שאני עוזבת את תפוז, כשהדיו מהמקלדת שלי עדיין לא הספיק להתייבש, אני מגלה שהורידו אותי מה"שווים הצצה" של הסנוז. פוסט העזיבה שלי פורסם (ללא תכנון מראש) בצהרים, מה שאומר שה-"powers that be"של תפוז, קרי: ד', ראו אותו מיד, לא חשבו להגיב לי בכלל כדי לנסות לשמור אותי אצלם (אני לא נעלבת, רבים וטובים ממני הם לא השאירו) ומיהרו לקפוץ על המציאה. דף חדש, אה? עוד הוכחה לי, שלא היתה פה שום כוונה אמיתית לפתוח דף חדש איתי, אלא רק התחשבנות בפוטנציה שמחכה לשעת הכושר שלה.

מאז אני כאן, גמרתי עם כל דבר כתום, חוץ מהפרי האמיתי. לא לקוחה שלהם יותר, לא של הפורומים, לא של הסנוז, לא של הבלוגיה, לא של האלבומים, לא של הפליקס. יוצאי הדופן היחידים שלהם אני אגיב, הם הבלוגרים שם, שלהם הייתי נאמנה מראש. הם לא אשמים וזה לא קשור אליהם. יש לי קישור ישיר אליהם ויש לי קורא RSS לחומר חדש שלהם. אני יכולה לעקוף את תפוז בקלות כדי להמשיך לקרוא ולהגיב אצלם.

כמה סיבות לכך:
1. בגלל גודל האתר, הנגישות שלו לכל אחד והמשיכה המכוונת מראש מצידם לכמות לעומת איכות, אני פשוט לא רוצה להתקל יותר בילדים, בתגובות ירודות בפורומים, ברשומות מפגרות.
2. ברגע שכבר מגיבים בפורום רציני אחד, זה גורר להגיב הלאה גם במקומות אחרים.
3. גם כשמגיבים במקומות ספציפיים שמצליחים לשמור על רמה למרות כל הסיכויים (למשל, פורום בלוגים), עלולים להתקל בתגובות קלוקלות. נתקלתי בזה, למשל, באתר "הידען", אתר מכובד וספציפי הרבה יותר מתפוז, על אחת כמה וכמה באתר שחרט על דגלו להיות שטותניק.
4. אני לא יכולה למנוע מאנשים מלהגיב לי ברגע שאני מסניזה משהו, או מגיבה בפורום. וכמובן שזה גם נוגד כל הגיון או זכות דיבור, אז פשוט נמאס לי לקבל תגובות מטופשות ושלום, שלום.

גיליתי (לטיפשותי, או אולי לתרדמתי), שלכל דבר שתפוז עשו וריכזו אצלם, יש מענה ברשת. יש לי עדכונים נוסח הסנוז, דרך טוויטר, יש לי אלבומים ומצגות דרך פיקסה, יש לי בלוג, יש לי סטטיסטיקות והרבה יותר מפורטות, יש לי אמצעי קשר עם הקוראים אותי או עם מי שאני קוראת אותו, יש פורומים גם באתרים אחרים, ויש ויש ויש.....

לסיום ולמקרה שמישהו חושב שאני תמימה. אי אפשר לברוח מאנשים, לא רק בתפוז יש ילדים, ילדים מפגרים, או מבוגרים שהם ילדים. אני מודעת לזה. הצעד שלקחתי מנסה למזער את התופעה. לפחות לגבי.

הבנתי שבלוגרים דווקא נוטים לעבור מפלטפורמה לפלטפורמה, שזו לא בושה. שאני לא צריכה להרגיש בוגדת בעצמי, בקוראי, או שאני משאירה אחרי בלוג רפאים, כי עזבתי בלוג ראשון בחיי ושהייתי כל כך נאמנה לו בפלטרופמה אחת. אולי זה דווקא מראה על התבגרות, אם ננסה לחשוב על זה בחיוב. או סתם סדר עדיפויות שונה בחיים, אם נחשוב על זה כיכולת התאמה ואלסטיות למצבים שנופלים עליך ושאתה לא מסכים איתם.

בכל מקרה, הכל קטן פה, יתכן שאת הקבר שלי בבלוגוספירה הישראלית הכללית (והמקושרת היטב) אני רק מעמיקה עם רשומה זו.
אבל אלו קורותי.

ג'ני מקארתי, לא שיזיז לך, אבל אני מחרימה אותך!

2008-04-05T11:20:00.000+03:00

לפעמים אני מצטערת שאני לא בלוגרית בארה"ב, זה אחד הרגעים האלה. יש לי פשוט תחושה מראש, שמה שאני אגיד על הבחורה לא ישנה משהו לאף אחד, וגם זאת במידה שיודעים בכלל על מי אני מדברת.

בארה"ב היא שוס בימים אלה ולאו דווקא כי היא מתרכזת במה שהיא כן יודעת לעשות - לשחק, או משהו כזה - אלא כי היא תוקעת את האף בעניינים שהיא לא מבינה בהם, אלא אם כן, רשיון להורות הוא גם דוקטורט במחקר מדעי.
למרות זאת, אפשר עוד להפיק תועלת מהפוסט הזה, לא רק כי היא מוכיחה שבלונדיניות הן באמת טיפשות, אלא בגלל שנס הדגל שהיא מובילה נגד החיסונים בארה"ב וטענותיה לגבי האוטיזם, הם נורת אזהרה ורלוונטים גם לכאן.
בלונדה, היא אם לילד אוטיסט. זה עניין קשה בפני עצמו. קשה להכנס לנעליה, קשה לשפוט אותה. מה שכן, היא עושה לי חיים קלים מאוד בלבקר אותה.
לא רואה תוכניות שכאלה, אבל איכשהו כבר יצא לי לראות שהיא הופיעה פעמיים אצל אופרה (Oprah) ופעם אחת אצל לארי קינג, כשאני יודעת שאצל לארי היא הופיעה שוב כנראה מאז התוכנית שראיתי מזמן.
שני משפטים שלה נחקקו לי בזיכרון, חוץ מתוכן הדברים הכללי שלה, כנגד החיסונים לתינוקות, משום שהם גורמים לאוטיזם.
הראשון, בו עדיין הייתי סבלנית ורק ציינתי לעצמי שהיא חיה בסרט - היא סיפרה שכשאוון, בנה, היה בן שנה וזמן מועט לפני כן הוא קיבל חיסון, היא הסתכלה לו בעיניים ופשוט ראתה "איך הנשמה יוצאת לו מהגוף". מאז הילד אוטיסט.

השני, הוא סיבת ההחרמה שלי אותה, בו היא החליטה שהיא הכוכבת הראשית בסרט החיים של מישהי אחרת, מישהי שאינה כוכבת מפורסמת ומדענית בעלת שם כמוה - היא סיפרה איך גרמה לפיטורי עובדת במעון של אוון, בגלל שזו שאלה אותה אם הוא לא סובל מבעיה מוחית. "איזה מן דבר איום להגיד על ילד!" היא מזדעקת ואופרה מהנהנת בראשה, "איך אפשר להגיד דבר כזה??", היא משחקת את השוקיסטית היטב.
יש לציין שהעובדת, פנתה אליה, לפני שאוון אובחן כאוטיסט ושמתברר שהיו דברים בגו. מי יצא טמבל עכשיו? לא העובדת, בטח שלא אוון, הבלונדה יצאה. יצאה טמבלית, מרשעת, מניאקית, חוצפנית, תופסת תחת, פוגעת בחיים של מישהו אחר רק כי היא סלברטי והיא יכולה וכל זאת בשידור לעיניי מיליונים. מיליונים שהתייחסו בטח יותר להנהונים המואצים של אופרה, מאשר למעשה חסר הצדק והפרופורציות, שסופר עליו זה עתה.
אגב, אני לא יודעת מה היה גורל אותה עובדת אחר כך, אם הוחזרה או לא לעבודה, כי אף אחד לא חשב לדבר על זה או לשאול על זה.

אצל לארי, היא התעקשה שצריך להקשיב לאמהות, כי "אמהות יודעות הכי טוב". היא חזרה וטחנה את זה שוב ושוב. אני לא אתווכח עם העובדה שאמהות בהחלט יודעות משהו. אבל "הכי טוב"? או להקשיב רק להן? או שרק להן צריך להקשיב ושהן לא צריכות להקשיב לבעלי המקצוע בתחומים הנוגעים לילדיהן? הרי היא בדיוק הוכיחה שהיא לא יודעת הכל כמה פסקאות למעלה מכאן, כשמישהי זרה קלטה את הילד שלה יותר טוב ממנה.

היא גם הוציאה ספר, בו היא מספרת שאפשר לרפא אוטיזם וכיצד היא עושה זאת עם בנה. אל תשכחו לצפות בטקס הנובל הבא, זוכה הפרס בתחום הרפואה, יהיה הפעם סקסי ובלונדיני במיוחד.

משרדי הבריאות, של ארה"ב ושל ישראל, ממשיכים לחסן את הילדים, כי חיסון זה חשוב, בעברית הכי פשוטה וכי בכל המחקרים עד כה לא נמצא קשר בין חיסוני התינוקות ואוטיזם.
אבל ג'ני מקארתי מצאה.

אופרה ולארי נותנים במה לטימטומת. על אופרה הייתי מאמינה (זה לא חדש אצלה ולא יגמר לעולם...), אבל על לארי, חשבתי שהוא יותר טוב מזה.

בדידותו של הבלוגר למרחקים ארוכים

2008-04-03T18:24:00.008+03:00

נדמה לי שמישהו פעם כבר כתב כותרת כזאת. לא חושבת שטרחתי להכנס לפוסט שמתחתיה.

לבלוגרים שהבלוג שלהם עוסק בנושא ספציפי קל יותר מלבלוגרי-עמך, כמוני. הם יכולים לשבת באתרים כמו רשימות והאייל הקורא, שמראש מושכים אליהם קהל וקהל איכותי, הם יכולים לפתוח לעצמם אתר עצמאי ולשווק אותו במקומות אחרים שעוסקים באותו נושא, הם יכולים לשבת בתפוז ובישראבלוג העממיים או בקפה דה מרקר הקצת בוגר יותר, להנות גם מהחשיפה הקהילתית שהם מקבלים שם ועדיין לשווק עצמם בקלות גם מחוץ למערכות הללו (אמנון כרמל, למשל, מפזר לינקים ברחבי הטוקבקיות שברשת. במקרה שלו, זה בצדק). הם יכולים לשלוח כתבות פרי עטם לאתרים מתאימים ולהתקבל לאתרים שמאגדים בלוגים בלי חשש הדחיה עקב כך שאינם טובים מספיק.
אפילו גוגל אוהב אותם יותר.
אם אני לא באתר קהילתי יותר והבלוג שלי הוא אישי, הבדלי החשיפה הם עצומים.
מסתבר שחלק גדול מהאנשים לא יטרחו לעקוב אחריך. אי אפשר להאשים אותם. נוחות זו סיבה חזקה מאוד. ושייכות לקהילה היא מאוד נוחה ומאוד, מאוד מרדימה.
אז אני צריכה לשווק את עצמי עצמאית עכשיו, אבל למה שיקנו? יום דיכאון, יום בירבורי מאניה-סטייל, יום על יחסי נשים-גברים ופעם בכמה חודשים, יום של השקעה (אחרי שבוע השקעה) בנושא רציני קצת יותר, כמו מדע-פופולרי.
וגם אם יקנו, כמות הנחשפים לבלוג היא מזערית לעומת כמות הנחשפים אליו באתר כמו תפוז. ומתוכם עוד פחות כמות אלה שבחרו להשאר ולעקוב.
לא, שאני לא מבינה אותם. בעקרון, בלוגים אישיים לא מעניינים אותי גם.
באתר קהילתי גדול לבלוג אישי יש יותר סיכוי, דווקא בגלל שיש שם יותר אנשים כמוך.
כשאני חושבת על זה, זה כמו קניון. כבר תקועים בפנים, מטיילים מטיילים, בודקים חלון ראווה אחד אחר השני, נכנסים לחנות אחת כי היא כבר שם, נכנסים לחנות אהובה שוב ושוב כי כבר יודעים בעיניים עצומות היכן היא נמצאת ובכלל גם ככה היא בדרך, כבר מכירים את חלק מהמוכרים והם מכירים את חלק מהלקוחות ותמיד בטוח שתפגשו מישהו מהחברים.
אני לא סובלת קניונים.

זה לא נכון לשים דברים בפי אחרים, אבל לדעתי אפשר להגיד שרוב הבלוגרים רוצים שיקראו אותם רוב הזמן. אמרתי רוב הבלוגרים. לא יודעת מה השיקולים של אלה שכותבים בלוג שאין אליו כניסות והרשומות עומדות מיותמות אחת אחר השניה בלי תגובה אחת לפזר קצת את הסדר שלמראה קוביות המילים האחידות. אולי באמת צריך לתהות כמה זמן בלוג כזה יחזיק מעמד, גם אם כוונתו ההתחלתית של הבלוגר היתה בסך הכל ממשק נוח וכייפי יותר לכתיבה מאשר דפים מנייר אמיתי.
שאר הבלוגרים רוצים את החשיפה ואת ההתעניינות, ברמות שונות של לקיחה ללב כשאין אותן ובסף מסויים שהם התרגלו אליו.
אני שמחה שעזבתי את תפוז, לא חושבת שמגיע לתכנים שלי לשבת לצד התכנים המצהיבים שלהם ולסבול מזילות. אם כל הרעיון הוא להיות חלק מקהילה, אז אתה באמת הופך לחלק מהקהילה הזאת.
ואם הקהילה היא ירודה, אז הם או מורידים אותך לרמתם, או לא מכירים בערכך, או שאתה צריך לתת כבוד ומקום גם לאחרים, גם אם לדעתך הם פחות טובים ממך.
אני מתכוונת להיות בלוגרית למרחקים ארוכים (יש אחרי כבר שנתיים ורבע של מרחק).
יש לפני קבוצה שעוברת אותי, יש קבוצה הרבה יותר גדולה ממנה מדשדשת מאחור. אז בינתיים מצאתי את עצמי פתאום לבד במרחב הפתוח.
סוף סוף יש לי אוויר לנשימה, אבל זה גם קצת מייבש...

הא! הסיינטולוגיה בישראל הולכת לחטוף בעיטה בתחת (אני מקווה)

2008-04-03T10:01:00.007+03:00

סוף סוף יאיר גפרור הופך ללפיד אמיתי. ביום שישי, ערוץ 2, באולפן של יאיר תשודר כתבה שחושפת את הפעילות של כת הסיינטולוגיה בארץ, על כל גרורותיה הסרטניות.
אני מקווה שהם יחשפו (עושה רושם שזה יהיה כך בפרומו) גם את העמותות שפועלות תחת מטרייתה, מבלי שהן מציינות זאת, כי העומדים בראשן יודעים בעצמם שייצא להם שם רע ושהגושפנקא הפסדו-מדעית שלהם, תירמס עוד יותר.
וואה, וואה, איך צוות התוכנית והערוץ לא מ-פ-ח-ד-י-ם?!
חוץ מהסיינטולוגים, האגרסיביים בפני עצמם, גם זינוּ, החייזר, שליט היקום, עפ"י הסיינטולוגיה, עוד עלול להראות לנו סוף סוף את חמתו!
חובה לצפות, אפילו רק כדי לראות את זינו מראה את זיו פניו ועוד בישראל הקטנה!

אני [לב] iGoogle

2008-04-02T01:09:00.009+03:00

בחיפושיי ומשחקיי ברשת, הגעתי לעמוד של iGoogle. זו היתה תוצאה מוצלחת לחיפוש שלי אחר כלי בשלוף שיתן לי אפשרות לראות עדכוני RSS.

בעקרון דף הבית שלי היה תמיד דף החיפוש של גוגל. למה? לא יודעת, זה היה לי נוח, יוצא שאני מבצעת חיפושים ברשת לא מעט. גם ככה עם ריבוי האתרים והמועדפים, לא חשבתי אף פעם להגביל את דף הבית לאתר ספציפי.
ואז גוגל הציע לי פתאום, שאם כבר שדה אחד ויחיד של חיפוש הוא דף הבית שלי, אז למה לא להוסיף עוד קצת תוכן מלמטה, עם המון דברים חמודים, כלים שימושיים, בחירה אישית ויכולת עריכה ומה שחיפשתי מראש - לראות מה התחדש באותם המקומות שמספקים עדכוני RSS לתוכן שלהם, בריכוז בולט לעין, קל לגישה, אחד.
אז זה מה שעשיתי והפכתי את igoogle לדף הבית שלי.

הנה דוגמה אישית שלי לאיך העמוד יכול להראות:

(ליחצו על התמונה להגדלה שלה)

בצד שמאל אפשר לראות דוגמאות לעדכוני RSS מאתרים שונים, אותם אתם בוחרים, כמה ולמה שרוצים.
באמצע על רשימת ה-ToDo סימנתי חלון נפתח קטן שמראה שאפשר להוסיף גאג'טים נוספים.
אפשר לשנות ערכות נושא לעמוד ולהוסיף עוד המון פיצ'רים שגוגל מספק בקלות, באמצעות שני קישורים המופיעים בדף (אפשר לראות התחלה שלהם בצד ימין, מעל תמונת היום של דיסני).
כל קוביה אפשר להקטין כך שתופיע רק הכותרת שלה, למען הסדר ודחיסת כמה שיותר דברים בהשג יד.
חלק מהקוביות מספקות אפשרות לשינוי ההגדרות שלהן.
אם רוצים להוסיף הרבה קוביות או לרכז אוספים של קוביות לפי נושא ספציפי, ניתן להוסיף עוד עמודים חוץ מעמוד זה, בשיטת החוצצים (צד שמאל, קצת מתחת ללוגו ).
זהו, נראה לי שכיסיתי את הכל.
עריכה מאוחרת: במבט נוסף, אפשר לעשות תיקוני שפה מאנגלית לעברית, דרך המשולש הקטן של שינוי ההגדרות בחוצץ עצמו. תהנו!

חידה:
נכון לתאריך פרסום רשומה זו, נחשו מהי תמונת היום של דיסני היום?!

לאחרונה נדמה לי שאני מתחילה להראות צבעונית מהרגיל, מתווספים עלי עיגולים ועוד עיגולים וגברים זרים מפשפשים בי. האם אני מתחילה להפוך למנוע החיפוש הנערץ?
- מיד בודקת במראה... לא, סתם השמנתי....

ולפעמים סיפור הוא רק סיפור? (גם לי יש ניתוח לסיפור כיפה אדומה)

2008-03-31T21:42:00.001+03:00

נתקלתי בניתוח הבא של סיפור כיפה אדומה. (גם אם אתם לא אוהבים שתוקעים לכם קישורים, רק הציצו, לא צריך לקרוא, גם אני לא קראתי...). וכרגיל זה הביא לשטף מחשבות שאני חייבת להפיל על אנשים תמימים שלא חושדים בכלום ומופתעים כל פעם מחדש, להלן: הקוראים שלי.

אני יודעת שזה מקובל לנתח את סיפורי האגדה, לבקר אותם ביחס לימיינו, להשוות אותם למדיית הסרטים, לשכתב אותם כך שבנותינו המודרניות לא יפלו למלכודות שניטמנו להן עוד בשחר הדפוס או עוד לפני כן, כאשר אמא לחשה לבתה את סודות החיים והציות לגברים וזו העבירה אותם הלאה לבנותיה שלה (ובכל זאת, כל כותבי סיפורי האגדות היו גברים, לא?), אבל המאמר ההוא גרם לי לתהות האם צריך את זה? האם זה משרת משהו חוץ מהרצאות וכתבים אקדמאיים מנופחים? האם יש אמת בכל ההתעמקות הזאת?
כלומר, זה וזה שבלילות חסרי מנוח יצאתי בעצמי ליער הקרוב למקום מגורי וששום סיפריה ביתית לא תהיה שלמה בלעדיו וצפיתי מגוף ראשון בחשכת היער בלילה ובפחד שהוא מעורר.

מה אני רוצה לומר? רוצה אני לומר כך:
בעבר, אנשים חיו בכפרים מוקפי יערות, במיוחד באירופה.
היער הוא מפחיד.
בעבר היו פחות מתקדמים מהיום בצורת החשיבה.
מפלצות, אנשי זאב, שדים מסוגים שונים, אמונות טפלות.... לא היה מי שיגיד שאלה סיפורי אגדה. זו היתה יכולה להיות המציאות לכל דבר.
בעבר, חיו בתוך הטבע, היו הרבה יותר קרובים לו, מאשר אנחנו כיום בערים. נוסעים ברכבנו בבוקר לעבודה בכבישי אספלט, שבהם הסכנה היחידה היא מוכרת ומזולזלת ע"י כל. וחוזרים לעת ערב כדי להסיע שוב את הילדים לחוגים בתוך מבנים וחזרה לביתנו שמוקף בבתים אחרים, בהמון אור ורעש טלווזיות דלוקות ובקצת עצי נוי אם התמזל מזלנו.
חלקנו אולי מודעים לעטלפי הפירות שממלכתם היא הלילה, רובנו מודעים לציוץ הציפורים, בדרך כלל מזן היונים או הבולבולים ויודעים לצטט שיש גם דרורים. ג'וקים זו עוד חיה שאנחנו מכירים, אבל זו לא חוכמה וגם בשבילם יש לנו נשק מרוכז בבקבוק, רק שיגיע בתרסיס, כמובן, אה ושלא יפגע באוזון.
הקיצר, פעם זה לא היה ככה. בזמן כתיבת האגדות, שחלקן בוודאי סופרו קודם בע"פ מדור לדור, האנשים נסגרו בבתיהם בלילות חסרי החשמל, כשחושך בחוץ זה כל מה שאפשר לעשות, והלכו לישון כשברקע לא ליאור שליין, ג'ינג'י בלתי מזיק בעליל, אלא יללות הזאבים וקולות טבע משונים אחרים.
בתור אחת שחיה בוואדי יחסית טבעי, יחסית מהאחרונים שנשארו בארץ, תאמינו לי, יללות התנים בלילה וקריאות הינשוף, זה משהו שתמיד יקפיץ ברגע הראשון, בדיוק כמו אזעקת "צבע אדום".

שמעתי מחוקר אגדות אחד עד כמה הסיפורים, היחסית אכזריים שאנחנו מספרים לילדינו, הם פרווה לעומת סיפורים שסופרו בעבר. גירסאות כיפה אדומה של קדם נשמעות כמו עירוב מגעיל במיוחד של סרטי אימה ופורנו, ביחד. כרגע, אחרי שחשבתי על זה קצת, זה לא כל כך משכנע אותי, אולי כי בכל זאת, כתוצר מודרני יותר, סף הזוועות שלי עלה (קצת מטריד הייתי אומרת). מה שכן, אני יודעת שבצעירותי בלעתי את סיפורי האגדות בשקיקה (אולי מוטיב הסינדרלה הזה באמת נתקע אצלי בראש מעבר למידה הרצויה). היו לי ספרים של האחים גרים ושל האנס כריסטיאן אנדרסן. ספרים עבים כאלה. חובה לציין שהזכרון מטעה, אבל אני באמת לא זוכרת שנבהלתי מהם כמו מסרטי האימה, שגם בהם אני צופה אדוקה מילדותי. אם כבר, כיום אני יכולה להגיד שהאלימות, ההפחדות והזוועות של האגדות שקראתי מזכירות לי יותר את הסרטים המצויירים. הרי אלה מלאים באלימות, זה חלק גדול מהעניין שלהם, שהכל מותר ואפשרי ואנחנו עוד מיעדים אותם לילדים, למה? כי הילדים יודעים שזה לא באמת, שזה מצוייר. כי, לדעתי, האלימות בסרטים המצויירים היא לגמרי לא מורגשת, לא מגיעה להכרה. הם נשארים סרטים מבדרים ותו לא. כך בעיני אותן אגדות שקראתי, זה רק אגדה, זה לא באמת. מעולם הן לא גרמו לי לסיוטים בלילה, בדיוק כמו שקרה כג'רי הוריד על תום פטיש ומחץ אותו לפלטה בעובי מ"מ שהתקשתה לשמור על שיווי משקלה.
אלא מה, בעבר זה לא היה ככה. בעבר הכל היה יכול לקרות, במיוחד כשאתה מוקף בחושך סמיך, יער סבוך, חיות שעלולות לנשוך גם כשאין להן כלבת והמון המון חוסר ידע, ידע מוטעה שאין אמצעיי מדיה ואקדמיה שיתקנו אותו ודיכוטומיה צרובה מזה דורות של טוב לעומת רע.

כמובן שאני לא מזלזלת בכל הניתוחים, המחקר והרבדים הנסתרים שיש לסיפורים שמחזיקים במשך דורות. הרי אחת הטענות היא שהם לא נכחדו אחרי אותו עבר עליו דיברתי, בדיוק בגלל שיש בהם משהו שפונה לעמוק ביותר שבנו, לכל מה שתת... במין האנושי. אבל אולי בכל זאת, לאור אותו ניתוח פסיכואנליטי מפוצץ (או בעצם סתם פסיכולוגי, אולי באמת הייתי צריכה לקרוא עד הסוף), ובזוכרנו את התקופה בה נכתב, סיפור יכול להיות רק סיפור?

תמונות היער "שלי" בלילה (מתנצלת על האיכות, אבל, נו טוב, זה באמת היה בלילה!):

הישרדות

2008-03-30T14:30:00.008+03:00

הרשומה מוקדשת למנוע החיפוש גוגל ולאחיו הקטנים.

כן כן, נהייתי פופולארית מאז שעברתי לכאן. לא להעמיד אותי על טעותי בבקשה, זה נשמע יותר טוב מפופוליזאית...

מתה על התוכנית הישרדות, במיוחד באותם ימים כתיקונם שבהם איני מתה באמת.
בגלל שאני לא קוראת עיתונים, גם לא אלה האמיתיים, אז לא ידעתי על כל הסיפורים שהסתובבו סביב הפקת התוכנית וחייתי לי בבועה של פירגון שלא משורותינו, אלא אם כן הן שורות של אבקה לבנה, לערוץ 10 ולעובדה שהבטן והתחת של הבנות שם פשוט מסרבים לקטון, נס רפואי לחבר'ה שאמורים להיות מזי רעב.

מדן מנו הורידו אותי כבר בתחילת התוכנית, למרות שמודה שזה היה קשה, אז שיניו היו עדיין לבנות, מנצנצות ומסנוורות וכל מה שבחורה יכלה לעשות היה לבהות בהן קפואה כחיה מול פנסי מכונית שאוטוטו דורסת אותה. ברצינות, איזה חיוך מלא חן יש לבחור הזה והוא הביא את השקר לכזאת דרגת אומנות, שאפילו החיוך שלו רץ אחריו כמו בלה אחרי פינוקיו: "חכה לי, חכה לי" ואז קופץ לפרצוף שלו ומצליח להשתלב כל כך יפה, במקום שבדרך כלל הוא המקום הראשון לגלות שמישהו משקר לך. אחרי העיניים, הקול ומחוות הגוף האחרות באופן כללי.

בקיצור, ידעתי מראש שדן התחמן כנראה נקרא ע"י חבריו בצעירותם, דן התחמן, ולכן ניצלתי מבעוד מועד מאותו חיוך כובש ונהייה אחריו כמו משה, או לחילופין, יעל המטומטמת, שלא מובן לי איך לא היה מובן לה שדן בחיים לא יקח אותה איתו לגמר.

אה, משה מתגלה כמצחיקן לא קטן.

אבל גם כלוזר גמור, ולא משנה כמה פעמים נשמע שזהו, הפעם הוא הולך להפתיע במשימה הבאה!

למרות שנראה שהילד דווקא מצליח לעבוד על עצמו, אז לפחות בזה הוא ניצח במשהו....

המשה האחר, המבוגר ששמו הוא: מושיק, "אני מושיק", הלך מזמן. זהו, זה מה שהיה לי להגיד עליו. אה, וגם אחלה גוף, אני מושיק, לגילך. עכשיו באמת זהו.

לייה, יותר מדי בלונד והרגל לחיים הטובים על בחורה אחת בשבילי.

ויקה, היתה ברבי, אחר כך היתה, לביאה, אחר כך שוב ברבי, אחר כך הפכה דב נמלים. לא ידעתי אם לרצות לאהוב אותה או לרצות לפנצ'ר לה. בסוף החלטתי שאצלי אכילת תולעים לא מכסה על צורת הדיבור הפקאצתי שלה והיא סתם ברבי טיפשה וזהו!

עם דן אני מוכנה להתחתן, סליחה, עם נועם! עם נועם! גבוה, חתיך, רגוע. עם חיתוך הדיבור שלו, רק חסרים הסטטסון והסוס. אז אני אסתפק במקום המישהו החכם שלי, במישהו יפה, עם בית במושב. נשב על המרפסת בלילות קיץ חמים ונהיה רגועים ומחוייכים. גם ככה עד שימאס לי - מחפשת הריגושים והשכל החריף, שכמותי - החיים עוברים יותר מהר כשישנים.

ונחזור לעניין, לא ידעתי על כל התערומת על ההפקה של התוכנית. אני לתומי חשבתי שהיא הופקה בצורה נהדרת, מותחת, משעשעת, יוקרתית ומרעננת וכל זה עוד אחרי שראיתי כמה עונות של surviver החו"לית (אה,אה? דחפתי גם מילה לטובת מחפשינו הלועזיים!). אז אחרי ששמעתי על כך, התבאסתי וקצת ירד לי מהסידרה והחיוך של דן הצהיב עוד יותר. לזמן מה עמדתי לצידם של החברים המתוסכלים, שרוצים למרוד כנגד ההפקה, יום אחד, באיזושהי שיטה, אבל בינתיים כולם יכולים להיות רגועים, רק בינתיים. אבל דקה זה זמן ארוך מספיק ונמאס לי כבר לשמוע את הבכיינים האלה. אז דן הועבר לשבט הבנות, כתרגיל להצלתו, רגע לפני שתכננו להדיח אותו, סו וואט?? הוא עדיין זה שניצח במיליון חסינויות, הוא עדיין זה שתכנוניו הביאו את חבורת האנשים שהוא החליט עליה לסוף, הוא עדיין זה שלא טרחו להפטר ממנו באף מועצת שבט בה לא היתה לו חסינות. אני, כאמור, חייתי לי אז עדיין בבועה. זה שהעבירו אותו, נתפס אצלי כמהלך מותח של הרגע האחרון וטורף את כל התולעים, כלומר, הקלפים, לא לא, בעצם התכוונתי לתולעים, האנושיות האלה. אז אני נהניתי. ועם כל הכבוד, החלטתי שאני רוצה להמשיך להנות ולהגיד לעצמי, אחרי כל תוכנית, שכל הכבוד להפקה של ערוץ 10 ושאפילו גיא זו-ארץ יוצא בסדר.

בכיינים, אתכם בסך הכל העיפו מאי בודד, אותי "העיפו" מתפוז.

אני באמת לא מבינה את התמימות של הגברים

2008-02-18T23:58:00.001+02:00

פורסם ב14 בפברואר 2008, 22:12
יש לגברים הרווקים נטיה להתלונן על כך שהנשים שהם פוגשים מחפשות כסף ומעמד. "מה אתה עושה?" זאת אחת השאלות, שלכולם ברור שהיא לא מתייחסת לעכשיו עכשיו, כלומר לאצבע שלו באף, או ליד שלו בבייצים, אלא מכילה בתוכה מגילה ארוכה של שאלות, מ-האם אתה קופץ לכל פיפס של האמא הפולניה שלך, (דרך אגב, האם האמא שלך פולניה?), דרך-האם יש לך את האמצעים לפרנס אותי? (לפחות פנטהאוס ו-50 זוגות מגפיים) ועד ל-ברור שאתה לא גר עדיין עם ההורים, נכון?! איזה אוטו יש לך? אתה מתלבש אופנתי? משלם עלי בדייטים? פותח לי דלתות? מוריד את הזבל? מנשק את הרצפה שאני דורכת עליה? ו... זה הכל למעשה.
במשטרה,אגב, מקבלים נשים לתפקיד שוטרות חוקרות באופן אוטומטי, זו עובדה ידועה.

אני לא מבינה על מה ולמה התלונות של הגברים הללו. הם הרי מחפשים לא פחות בצד השני, למעשה אפילו יותר. לפי המסורת, הם אמורים לחפש את היופי, כיום הם רוצים שהבחורה גם תהייה יפה וגם תתרום לפרנסת המשפחה בנוסף לאחזקת משק הבית. ואנחנו הנשים, צנועות, נשארנו בבקשה הישנה שלנו – מפרנס. זה שכיום אנחנו מעדיפות יהלומים על פני שיני נמר ומבשלת צמודה על פני בשר ממותה טרי, זו לא אשמתינו! מה, גם את יוקר המחייה תפילו על הנשים??
וחוץ מזה, מבחינה אבולוציונית, לנשים יש הרבה יותר מה להפסיד. האנרגיה שאישה בהריון מוציאה שקולה לריצת שני מרתונים. הילדים שיוולדו אחר כך מצריכים טיפול צמוד 4, סליחה, 30 שנים לפחות. הגיוני שנרצה גבר שיוכל לספק לנו את כל דרישות האנרגיה וההוצאות העצומות הללו, לא?
הגבר הוא סטודנט חופשי, נווד, מפיץ זרעיו לכל רוח, שאנחנו חייבות לקרקע. האנרגיה שהוא משקיע, לא כולל פימפומים, היא מזערית, אם רק הנשים היו מוותרות ומאפשרות לו את זה. הבייציות שלנו יקרות מפז, הזרע שלכם, ובכן... יוק! בטעם כמו גם בערך.
אז די להתממות הגברית הזאת. אנחנו יודעות בדיוק מה אתם מחפשים והכל מעיד על כך שאנחנו פועלות לספק לכם את זה. המעט שאתם יכולים לעשות הוא לא להתלונן על כך שאתם יודעים מה אנחנו מחפשות!

האמת על ריפוי סרטן באמצעות שיטות טבעיות

2008-02-18T23:56:00.000+02:00

פורסם ב2 בפברואר 2008, 23:54
בעקבות התוכנית "הקרב על הסרטן – פרק ראשון" שמשודרת בערוץ 10 ברגעים אלו.
עשו טובה, אל תאמינו.
בסך הכל ראיתי קטע קצר, אבל זה מה שהוליד את הרשומה הבאה:
הקטע שאני ראיתי בתוכנית, דיבר על אשה שהיתה בת 30 וקצת כאשר חלתה בסרטן. טיפול הכימותרפיה עשה לה רע (לההה...) והיא הפסיקה אותו ועברה לאיזו שיטה, שלא קלטתי את שמה, שמדברת על תזונה נכונה, שינה נכונה, פעילות גופנית וכדומה וכל זה בשעות המסויימות והנכונות.
בואו, הסכיתו לי, אני אגיד לכם את האמת בפרצוף, אבל לפחות זאת תהיה האמת. תוכלו לבחור אם לבחור בה או לא, אבל לשנות אותה, לא תוכלו.
האמת היא, שהאדם חי היום הרבה מעבר למה שחי בעבר.
סרטן הוא לא רק תוצאה של אורח חיים לא בריא, זיהום אוויר, מים, מזון וכו`, חוסר בפעילות גופנית והשלימו את שאר הסיסמאות ששכחתי. סרטן, הוא תוצאה גנטית של גוף חי, שפעם הראשונה במיליוני שנים, הגיע לגיל ממוצע של 80 שנה.
הסרטן היא מחלה מתבקשת. אם לא היה סרטן, לא היו חיים בכלל.
שנית, אין ספק שיש גורמים המזרזים סרטן וגורמים שגורמים לסרטן.
אתם רוצים לחיות בבועה של שאנטי באנטי על אי טרופי, לאכול רק מהטבע ולקוות שבכך תנצחו את הסרטן או שהוא לא יגע בכם? בבקשה. זו משאלה שלי גם. אבל אז תצטרכו לוותר על כל הנוחות שהתרגלתם אליה, שתי הדקות, שהן יותר מדי, לחכות לאוכל שיהיה מוכן במיקרו, הרפואה המודרנית, שבחסרונה כל שפעת או שריטה יכולים להיות פאטלים, שירותי גריאטריה מתקדמים לעת זקנה וכו`.
ובסופו של דבר, גם זה לא יכול להבטיח לכם שלא תחלו.
הלאה. אין ספק שברגע שעוברים לתזונה מגוונת ורבת סיבים, פירות, חלבונים ושאר ירקות, הגוף מרגיש טוב יותר. שמעתי גם לא פעם שמחקרים הוכיחו שפעילות גופנית, לא ברמה של הליכה במוזיאון, של 30-60 דקות, 5 פעמים בשבוע מורידה משמעותית את אחוזי המוות ובעלת השפעה מסויימת על תחלואה בסרטן.
אבל בבקשה, אל תתפסו לכל מיני שיטות טבעיות/רוחניות ותשליכו הצידה את הרפואה המודרנית.
צריך להרגיש טוב וחיובי, צריך לאכול תזונה נכונה ולהמנע ככל האפשר מגורמי סיכון כמו עישון ואלכוהול, חובה לעסוק בפעילות גופנית. הרגשה חיובית משפיעה מהמוח, שחש אותה, על הגוף. תזונה נכונה, מאיטה את התחמצנות התאים, המנעות מגורמי סיכון, זה ברור ופעילות גופנית, מוכחת שוב ושוב כעושה רק טוב למכונה המשומנת היטב, הטבעית לחלוטין והפלאית, שזה לא יאומן, שנקראת – גוף האדם.
אפשר לעשות את כל זה בנוסף להעזרות ברפואה. זה לא חייב להיות או, או.
המקרים עליהם שומעים, של אלה שעברו לשיטות הטבעיות/רוחניות, נטשו את הרפואה המודרנית והבריאו – אלה המקרים שבכוונה מדגישים אותם. הרי לא תשמעו על מקרים שלא הצליחו...
יש לזה ביטוי יפה באנגלית: cherry picking.
מה שנקרא, לאסוף רק את הדובדבנים היפים, הנוצצים ומושכי העין ותשומת הלב.
וחשוב לי להדגיש- טבעי אצלי זו לא מילה גסה, אבל בניגוד להרבה מהנוהים אחריה ללא מחשבה, זו לא המילה היחידה וה-ה-מילה...
אנחנו חיים יפה מאוד בעידן המודרני בזכות הרבה סיבות שכולן לחלוטין תלויות בטכנולוגיות המודרניות. תוחלת החיים היום היא הארוכה ביותר מאי פעם. אין טוב בלי רע.
יש מקום לגנטיקה, לרפואה ולטבע. הם שזורים יחדיו. גם כאן, לטוב ולרע.
הרפואה המודרנית אינה נלחמת בטבע, היא מנסה להלחם ברע, שלפי תפיסת האדם, הטבע גורם לנו.

סדרת: אמונות רווחות שצריך להפריך – 4

2008-02-18T23:54:00.002+02:00

פורסם ב30 בינואר 2008, 2:02

אמא, אבל גם איינשטיין היה תלמיד גרוע ונכשל במתמטיקה!
בסה"כ רציתי למצוא אתר שתהיה בו שורה אחת בנושא הנידון: "לא נכון".
למעשה מצאתי ים של אתרים עם שורות דומות ובכלל בנושא איינשטיין, יותר מבכל נושא שבדקתי עד עכשיו, ודחיתי את הרשומה הזאת כי הרגשתי קצת כטובעת.
מאחר שהמציל עסוק עם איזו בלונדינית ולא חושב להגיע ולהציל אותי, אני נאלצת לשחות בעצמי. חבל,
כל כך רצית `ראייד` על החסקה...

במאמר מוסגר – הרשומות הבאות יהיו על איך חמצנתי לבלונד פלטינה, מיד התחלתי לחשוב שאיינשטיין הוא זה... ההוא ש... נו, זה שהמציא את ה... אה, כן! זה עם השיער הלא צבוע...! ועל ירח הדבש עם המיליונר שלי באיים המאלדיביים.

נכון שאני סוטה? מהנושא!!
ובכיין:
אלברט-כוכב הפופ הנערץ עלי-איינשטיין (להלן:אייני) נולד בגרמניה ב-1879, למשפחה יהודית, כמובן (אך לא דתית! הוריו אף שלחו אותו לבית ספר יסודי קתולי). כבר בילדותו הוא נחשף לשיחות סלוניות על מדע וטכנולוגיה, בזכות אביו ודודו שניהלו חברה למוצרי טכנולוגיה מתקדמים של אותה התקופה.
יום אחד, כאשר היה מרותק מחולי למיטה, נתן לו אביו מצפן. אייני, בניגוד לרבים מאיתנו, פשוט הוקסם מהמכשיר וישב בוהה במשך ימים במחט המצביעה צפונה, תוהה מהם הכוחות הפועלים עליה.
עפ"י עדותה של אחותו, לאייני הילד, הייתה יכולת ריכוז מדהימה. הוא היה מסוגל לשכב על הספה, כאשר מהומה ורעש מתחוללים סביבו, ולהתעסק בשקדנות בבעיות מתמטיות אותן רשם על נייר. הוריו אף נהגו לקחתו עימם למסיבות הריקודים שלהם, במקום להשאיר אותו עם בייביסיטר, בגלל מנהגו זה, לשבת בשקט עם עצמו וחישוביו.
הוא נשלח לבית ספר יסודי קתולי במינכן. שם היה תלמיד טוב. על כך מעיד מכתב מאימו לאחותה: "אתמול אלברט קיבל את הציונים שלו, הוא שוב היה מספר אחת והתעודה שלו מעולה."

המוניטין שלו כתלמיד בעייתי, או חסר משמעת, מתחיל כנראה בבית הספר התיכון.
לאייני היתה בעיה לקבל את סמכות מוריו בבית הספר התיכון, לאו דווקא מתוך מרדנות גרידא, אלא משום שהיה טיפוס חוקר וספקן. למורים, גם בימינו, כידוע, קשה לסבול נוכחות של מי שמפריע למהלך השיעור התקין בשאלות חקרניות ובהטלת ספק בחומר הלימודי ובהם. יש להניח שבשלהי המאה ה-19 ובמערכת חינוך גרמנית, המצב היה אפילו קשה יותר לתלמיד שכזה ולמוריו.
אחד ממוריו באותה תקופה, מצוטט רבות באומרו שאייני לא יגיע לכלום בחייו.
אייני, לא היה פחות טוב משאר התלמידים, כיום זה ברור, הוא פשוט היה שונה ולא יישר קו איתם.
אותן תכונות של אייני, שהביאו לגאונותו המדעית, הן אלו שהתסיסו עליו את מוריו. לקראת סיום לימודיו בבית הספר התיכון, משפחתו עוברת לאיטליה. הוא נשאר לבד במינכן וממשיך את לימודיו. לא ברור, אם ה"עניינים" שלו עם מוריו, או הגעגועים, ויתכן שגם וגם, גרמו לו לעזוב את לימודיו בתיכון לפני שהשיג תעודת גמר ולהצטרף למשפחתו באיטליה.
אולם, למרות שעזב את בית הספר התיכון מבלי לסיימו כראוי, הוא מנסה בגיל 16 בלבד להתקבל ללימודים גבוהים במוסד "הטכניון" שבציריך, שוויץ. הוא עובר מבחן כניסה, בו הוא מצליח מאוד במקצועות המתמטיקה והפיסיקה, אך לא במקצועות הלא מדעיים, משום שהוא הרשה לעצמו לזלזל בהם.
הוא חוזר לשנה לבית ספר תיכון ב- Aarauשבשוויץ, משלים בשנה זו את כל הפערים ומתקבל שנה לאחר מכן ללימודים הגבוהים שיהפכו אותו לדוקטור למתמטיקה ולפיסיקה.
בהיותו בגיל 16, התפרסמו משוואות מקסוול על הגלים האלקטרומגנטיים ואייני, כבר בגיל הזה, במקום לפנטז על בנות המין השני, ככל שאר בני גילו (ואולי בנוסף, מי יודע...), פינטז על איך זה יהיה לנסוע לצידה של קרן אור (האור הוא החלק הנראה של הגלים אלקטרומגנטים) וביצע ניסויים מחשבתיים על משוואות מקסוול.

כנראה ששתי סיבות הביאו לאמונה השגויה המדוברת:
היותו תלמיד מסוג הנטע הזר (לאו דווקא לשלילה), שמורים במערכת חינוך נוקשה, במיוחד, מתקשים להתמודד איתו.
פירוש לא נכון של שיטת הציונים בתעודת הבגרות שהשיג באותו תיכון אליו פנה לשנה, בכדי להשיג תעודה. הציונים נעים מ-1-6, כאשר 6 הוא הציון הגבוה ולא 1. בתקופה אחרת, דווקא 1 היה הציון הגבוה...

להלן תעודת הבגרות המראה במפורש כי אייני היה תלמיד מעולה, במיוחד במקצועות המדעיים, אך לא רק:

Final Grades, Aargau Kantonsschule:
Certificate of qualification foruniversity matriculation
Albert Einstein
Aarau, den 5. Sept. 1896

Deutsch
5
Französisch
3
Englisch
-
Italienisch
5
Geschichte
6
Geographie
4
Algebra
6
Geometrie
6
Darstellende Geometrie
6
Physik
6
Chemie
5
Naturgeschichte
5
Kunstzeichnen
4
Technisches Zeichnen
4
Marks: 6 = excellent, 5 = good, 4 = sufficient, 3 = poor, 2 = very poor, 1 = unusable

לתמונת התעודה המקורית

גם בלימודיו הגבוהים, אייני מצליח לעצבן את הפרופסורים המרצים, ובסיום לימודיו מסרבים אלה לתת לו המלצות, הנחוצות למציאת עבודה כמרצה למתמטיקה ולפיסיקה באחת האוניברסיטאות. חבריו ללימודים, שכן קיבלו את ההמלצות, מצאו עבודה כנדרש, אך מאחר שאף מקום לא הסכים לקבל אותו, הוא נאלץ לקבל את העבודה הידועה במשרד הפטנטים השוויצרי (עבודה שבעצמה רחוקה מלהיות צוארון כחול...).
ב-1905, תוך כדי עבודתו במשרד הפטנטים, הוא כותב את שלושת מאמריו הידועים הראשונים ומקבל דוקטורט.
מ-1909 הוא כבר מתקבל לעבודה כפרופסור לפיסיקה תיאורתית ועובר אוניברסיטאות שונות במהלך חייו בתפקיד זה.

מוסר השכל, אם אתה מאמין במשפט שבכותרת, ראשית אתה טועה ושנית, אתה לא איינשטיין...

מקורות:
1. einstein-website
2. הרצאה מומלצת בעברית! (מאתר המועדון האסטרונומי של אונ` ת"א)
3. הרצאה באנגלית
4. מאתר NASA
5. אתר זוכי פרס נובל

הגברים בחיי (טוב, לא ממש, אבל בערך...)

2008-02-18T23:53:00.001+02:00

פורסם ב23 בינואר 2008, 6:45

אחרי הפוסט של כמה משפטים על הפייסבוק, אני חושבת שמן הראוייי (`מהדורה מוגבלת`, יא מוגבלים), לכתוב פוסט של כמה משפטים על בנים. אחרי הכל, הם גם ולגמרי במקרה אלה שעיצבנו אותי לאחרונה וגם בגלל נטיה לא ברורה שלי לשוב ולחזור אליהם, למרות שהם מספקים הנאה לזמן מה ואחרי זה אני חושבת על הכביסה שיכולתי להוריד בזמן הזה, במקום שהיא תתרטב בגשם.

הבעיה שלי (סופרייז! יש לי בעיה!) לאחרונה ובכלל, שאני נמשכת לצעירים, או שיוצא לי לפגוש רק כאלה בחוגים בהם אני מסתובבת (בלוגיה, בלוגיה, בלוגיה. ברור שהמיקום קובע...), אבל אני לא נמשכת לחוסר הבגרות שלהם.
זה פרדוקס לרצות צעיר שיודע מה הוא עושה, או מבוגר שמרשה לעצמו את העור החלק ואת חדוות הנעורים של הצעירים יותר?
אני חושבת שאני שילוב של השניים. אבל זו לא חוכמה. חוץ מעצלנות, דיכאוניות ועצבניות, אני מושלמת. וחוץ ממני, הרי אף אחד אחר אינו מושלם.

אז אין לי מישהו רציני כרגע (רגע זה זמן בלתי מוגדר ואצלי הוא נמשך 10 שנים), ואני מרשה לעצמי סקס חופשי ומאושר עד כמה שאפשר. תתבעו אותי, או לפחות תקראו לי שרמוטה, אבל רק במיטה בבקשה.
העניין (סופרייז! יש לי גם עניינים...) הוא שסקס כזה עם מזדמנים אף פעם לא נגמר טוב. כן כן, הסיפורים האלה על הסטוץ שאחר כך נמשך שנתיים, זה כמו תמיד סיפורים של אחרים. וסיפורים של אחרים, אם לא ידעתם, הם כמו תמיד סיפורים של אחרים. ובמילים אחרות: לא שלכם.
למשל, לדוגמה ולרכילות עסיסית:
אחד נהנה איתי מאוד, עד כדי כך שהוא גמר פעמיים כמעט רצוף. וכשהגיע תורי, הוא פשוט נרדם עם האצבעות באיברִי...
שני, שנהג לבוא אלי כמעט מדי שבוע, לשחק סטירפ-שבץ נא (אנחנו מבוגרים פה, כן?), ייבש אותי שעות בישיבה לצידי ולא טרח לעשות שום צעד לכיוון המיוחל, רק בגלל שאני לא התנפלתי עליו כמדי שבוע, תוך צעקת: "היכון להתפשטות, התפשט!" כנראה הרגלתי אותו לטוב. זה כבר ילמד אותי להיות שקטה וצייתנית ולא ליזום... ואחרי זה שהאחרים לא יעיזו להתלונן!
אה, אה! וזה לא שזה לא היה ברור שזה מה שאני רוצה, יש מבין?? כנראה שלא... (והמותק הזה שהולך להגיב לי מה שאני חושבת שהוא הולך להגיב לי, תאמין לי מותק, אל תחשוב להוציא הגה בכיוון של תגובה של אי אפשר להבין אותנו הנשים, הייתי יותר ברורה מהפצצה האירנית).
ויש את הסיפור, החמוד הזה, של בחור שנפגשתי איתו שוב אחרי בליינד דייט, רק בשביל אותו ניצול ההדדי. ואחרי חצי שנה אני נכנסת למשרד בעבודה, שם היה אמור לשבת טכנאי של חברה חיצונית, ותוהה מאיפה הטכנאי הזה מוכר לי... מזל שאני לא מגמגמת כשאני מדברת. חוסר מזל, שברגע ההבנה בדיוק התחלתי לגמגם.

אז הגבר הבא שידפוק אותי, צריך להיות חכם, חתיך, צעיר אך בוגר, או ההפך, כדי שאני לא אדפק שוב, יש מבין??
(אוי, אני רק מקווה שאני הבנתי את זה...)

סדרת: אמונות רווחות שצריך להפריך – 3

2008-02-18T23:52:00.001+02:00

פורסם ב7 בינואר 2008, 9:27

ברוזוול, ניו-מקסיקו, באמת התרסק עב"מ ב-1947 וארה"ב מסתירה את העדויות

"בלילה ה-2 ביולי ,1947 פגע ברק ב"משהו" שטס מעל לחווה ברוזוול, ניו מקסיקו. העצם (אכן, היה זה עב"ם? שהרי הוא באמת "עצם בלתי מזוהה", ואף נופל תחת ההגדרה UFO היותר טובה, בהיותו עצם מעופף בלתי מזוהה ,(Unidentified Flying Objectהשאיר שאריות חלקים לאורך 400 מטר בשדה מחוץ לחווה והתרסק 250 ק"מ מערבה, דרומית-מערבית לסוקורו ניו-מקסיקו. בימים שלאחר מכן, אנשי צבא מבסיס חה"א שליד רוזוול (שכדרך אגב, משם שוגרו המפציצים שנשאו את פצצות האטום להטלה על הירושימה ונאגאסאקי, יש המייחסים לכך חשיבות מכרעת…) הגיעו לשני האתרים, אספו את כל השאריות ליד החווה ופינו את ההריסות במהירות ויעילות, תוך סגירת האזורים לאזרחים ויש הטוענים לאיומים בחווה לשתיקה. עיתוני רוזוול ותחנות הרדיו המקומיות נפגשו עם בכירים מבסיס חה"א ואלו חשפו את הצלתו של הצבא של "צלחת מעופפת". יום לאחר מכן שונה הסיפור פתאומית, בטענה שהעצם התגלה כבלון מזג-אוויר "לא מתוכנן""… (הידען).

אוקי, שני דברים קודם. דבר ראשון, לא יודעת אם מישהו עדיין מאמין בזה, אבל מעניין לשמוע את הסיפור האמיתי.
ודבר שני, אני יודעת שאמרתי שאני לא מתכוונת להכנס לבבל"ת העל-טבעי, אבל מעניין לשמוע את הסיפור האמיתי...
אני מנצלת את הכותרת הזאת לספר משהו מדהים שבחיים לא שמעתי עליו עד לפני זמן מה. מקווה שגם אתם תמצאו אותו כזה:

רגע! לפני שאתם ממשיכים לקרוא, אם למישהו יש סבלנות להקשיב להרצאה באנגלית, בקישור למטה, עדיף. הוא מספר את הסיפור בצורה מפליאה ומותחת ולקרוא קודם את הפוסט רק יהרוס את המתח.

אז עב"מ או לא ומה הסתירה ארה"ב שגרם למיסתוריות להמשך במשך שנים?
ברוזוול, ב-1947, אכן התרסק נשק סודי של צבא ארה"ב. אולם זה לא היה מטוס חדיש, צלחת מעופפת שפיתח הצבא, או כל דבר מהסגנון השווה הזה.
הפירסום הראשוני אכן דיבר על כך שנפל דיסק לא מזוהה, אולם הפירסומים הבאים כבר הכילו את ההכחשות והקטינו את הארוע לבלון מזג אוויר שנפל. האמביוולנטיות של הדיווחים הרשמיים, פלוס הממצאים המשונים שנמצאו בשטח, לא הותירו הרבה ברירות בפני הציבור והדבר המתקבל ביותר על הדעת במשך שנים היה פשוט להאמין שזה או נשק סודי, או צלחת מעופפת עם חייזרים שלא ידעו שאסור לשתות ולטוס ושהממשלה, כרגיל, פשוט מסתירה.
התקופה היתה תקופת המלחמה הקרה בין ארה"ב וברית המועצות. באין לווינים אפילו ברחם של אמא שלהם עדיין (ספוטניק – 1957), מציאת דרך לרגל אחר ניסויי פצצת האטום של המדינה האוייבת, היתה יתרון גדול, שאינו מובן מאליו.
הדרך הזאת נמצאה בזכות רעיון גאוני של פיסיקאי בשם מוריס יואינג. הרעיון הגאוני שלו יועד במקור להצלת טייסים שנפלו לאוקינוס בזמן מלחמת העולם השניה (הסיפור המלא בלינק ההרצאה למטה). בסוף המלחמה הוא הבין שאפשר לנצל את אותה השיטה שעבדה בים, לאוויר.
שיטת הריגול הזאת עשתה שימוש במה שנקרא ה-“SOUND CHANNEL” (יש לקרוא בקול רם ועם סימן קריאה! ככה לא תשכחו את השם הזה לעולם...), שנמצא הן בעומק של קילומטר מתחת לפני הים והן מתחת לשכבת האוזון באטמוספירה.
גלי הקול הם בסך הכל ויברציות של מולקולות באוויר או בנוזל. כאשר מישהו מדבר, האוויר שהוא מוציא פוגע במולקולות האוויר בחוץ, הן נעות ופוגעות אחת בשניה ומתקדמות בצורה של גל עד שהן מגיעות לאוזן של אדם אחר, שם הן מרעידות שערות קטנות המחוברות לעצבים שמתרגמים את התנועה לקול.
גלי הקול תלויים בטמפ` ומשנים את מהירותם לפי מהירות המולקולות באוויר. אם המולקולות באוויר נעות מהר, כמו שקורה באוויר חם, גם גל הקול ינוע מהר יותר. באוויר קר, המולקולות זזות פחות ולכן גם גל הקול ינוע לאט יותר.
במקרה ששני קצוות של אותו גל נעים במהירויות שונות, הגל נוטה להתעקל פנימה לכיוון הקצה האיטי (תחשבו על גל בים שחלק אחד שלו נעצר ומעיט בגלל מים רדודים יותר והחלק השני ממשיך במהירות קדימה והצידה לכיוון האזור האיטי יותר).
באותם אזורים בעומק הים ובגובה האטמוספירה, יש הבדלי טמפ` בין השכבות. כאשר גל קול, המתפשט לרוחב השמים, נתקל בשכבה חמה יותר של אוויר מעליו (בגלל שכבת האוזון) הוא יתקפל מטה, אולם נטיתו מטה שוב תעצר בגלל אוויר חם יותר, קרוב יותר לאדמה והוא שוב ישנה כיוון חזרה וכך נוצר מעבר בצורת צינור הכלוא בין שתי שכבות אוויר.

בפרוייקט הריגול, הנקרא פרוייקט מוגול, הרעיון היה כזה: כאשר פצצה אטומית מתפוצצת, היא מפיקה גל קול אדיר שמתפשט באטמוספירה. הבום הסוף סופני הזה יכלא ברובו בסאונד צ`אנל שנמצא בשמים ויתפשט למרחוק. אם יתלו מקרופונים בשמים באותו קו דימיוני, יוכלו לקלוט את צליל הפיצוץ ולדעת על כל ניסויי גרעיני שנערך בכל מקום בעולם!
מה שנפל ברוזוול, ניו-מקסיקו, ב-1947, היה בלון עם מקרופונים להאזנה לניסויים גרעינים.
היה חשוב לשמור על סודיות, כדי שמוטיב הריגול לא יפגע וכדי שמדינות אויבות לא יעתיקו את הרעיון.

ב-1995 התפרסם סוף סוף דיווח רישמי וסופי של חיל האוויר על התקרית. כל המידע נפתח לציבור. מה אתם יודעים, איזה באסה, אין גופות...
רק עוד דוגמה לכמה קל לפתח תאוריות קונספירציה על דברים שהם הרבה יותר פנטזיונרים מהמציאות...

הרצאה – Sound and UFOs
דו"ח חיל האוויר האמריקאי

סדרת: אמונות רווחות שצריך להפריך - 2

2008-02-18T23:49:00.001+02:00

פורסם ב2 בינואר 2008, 15:07

האבולוציה היא רק תיאוריה ואינה מוכחת ולכן קוראים לה תיאורית האבולוציה
כאן יתכן וחלק מהקוראים לא יבינו מה אני רוצה מהם. אלה שאינם דתיים.
חלק כבר יודעים שהטענה הזאת היא שטות ולחלק האחר שייכים מי שבד"כ חושב שענייני מדע ותיאוריות מדעיות, לא קשורים אליו. אז במיוחד לחלק השני – עפ"י סקרים מארה"ב, 40%-50% מהאמריקאים חושבים שהאבולוציה היא `רק` תיאוריה במובן הלא-מדעי של המילה ושאלוהים ברא את האדם. חשוב להפריך את האמונה הזאת. חשוב להיות בעלי חינוך מדעי ולו הבסיסי ביותר.
הדתיים, הם בכלל לומדים מילדות לאיית את הכותרת המוטעית הזאת עם האותיות המגנטיות על דלת המקרר.
הספר של דארווין – מוצא המינים, התפרסם בשנת 1859, "מאז פרסומו, זכתה התיאוריה של דארווין לביסוס והרחבה הנמשכים גם בימינו. התגליות החשובות שנוספו, כוללות בין היתר - את חוקי התורשה של מנדל, גילוי תהליך חלוקת התא ותפקיד הכרומוזומים בתורשה, ניסוח התיאוריה המתמטית של הגנטיקה של אוכלוסיות וגילוי הדנ`א והצופן הגנטי; וכן גילויים חשובים בחקר המאובנים, כולל מאובנים המהווים את אותן `חוליות הביניים החסרות` בין הקוף והאדם. חשוב גם לציין שעד היום לא הוצעה כל תיאוריה חליפית של ממש לדארוויניזם." (פרופ` יוסף נוימן).
וכמה שנים חלפו מאז? כמעט 150 שנה, של תיאוריה שלא רק עומדת במבחן הזמן ולא הופרכה, אלא גם נמצאות לה עוד ועוד הוכחות (שדארווין בעצמו לא ידע עליהן), ככל שהידע המדעי מתקדם.
עוד טעות שקשורה לעניין זה, היא השימוש המוטעה של הציבור במילה `תיאוריה`. המדע משתמש במילה זו בשונה מהשימוש בה בחיי היומיום. תיאוריה מדעית מורכבת מהשערה שאותה מנסים להוכיח או להפריך. היא מאגדת את ההוכחות שנמצאו ועומדת בעינה כל עוד לא נמצאו הוכחות סותרות. כמו האבולוציה...

תאורית הקוונטים היא רק תיאוריה, היא לא הגיונית והיא תיאורתית בלבד
בדומה לסעיף הקודם, לא להתבלבל עם המילה תיאוריה.
גם לא להתבלבל בין הגיוני למדעי. המדע לא מוכיח דברים עפ"י אם הם נשמעים לנו הגיוניים או לא, אלא בדרך של ניסויים, שאת תוצאותיהם מקבלים ומחפשים להן הסבר, שמתאים לחוקיות מדעית, לא לדעות האישיות.
תורת הקוונטים מתייחסת לכל מה שקורה עם החלקיקים הקטנים מהאטומים. בשנים האחרונות נמצאים עוד ועוד חלקיקים שכאלה.
אלברט אינשטיין, שנוהגים להביא אותו כדוגמה למתנגד מפורסם לתורת הקוונטים, היה בעצמו ממייסדה.
הוא כן התנגד לתיאור ההסתברותי של תיאוריה זו והיתה לו בעיה עם עקרון אי-הוודאות שאופף אותה.
למעשה בפרס הנובל שלו, הוא זכה לא על תורת הייחסות, אלא על המאמר בו הוא מתאר את ההתנהגות הקוונטית של האור ומסביר את האפקט הפוטו-אלקטרי לפיו הפוטונים מתנהגים כחלקיקים אולם מכילים מנות של אנרגיה לפי התדירות שלהם ולכן כאשר פוטון פוגע באטום, הוא יפעל או לא יפעל על האלקטרונים שבו, בהתאם לאנרגיה שהוא נושא ובהתאם לסוג אטום החומר בו הוא פוגע. (שם המאמר: "על נקודת מבט היוריסטית בייצור והעברה של אור").
פיסיקת הקוונטים כבר פועלת שנים בשטח במגוון יישומים טכנולוגיים, כמו: מדפסות לייזר, מכונות צילום, מצלמות דיגיטליות, CD ו-DVD ובכלל טכנולוגיית הלייזר ועוד. בעתיד גם יהיו מחשבים קוונטים שיוכלו לבצע הרבה יותר פעולות בבת אחת בהתבסס על עקרון הסופרפוזיציה.

סדרת: אמונות רווחות שצריך להפריך - 1

2008-02-18T23:48:00.001+02:00

פורסם ב1 בינואר 2008, 0:50

את הפוסטים הבאים חילקתי לסדרה, כדי שלא תקבלו את הכל בבום אחד.
מדובר באמונות שהשתרשו בציבור ועוברות הלאה מדור לדור ומפה לאוזן בלי שום סיבה טובה. הן נוצרו מחוסר ידיעה או מעיוות של האמת וממשיכות להתקיים מתוך חוסר הבנה, עצלות לבדוק את נכונותן, או חוסר בתשומת לב.
הוצאתי מהכלל אמונות טפלות ואמונות על-טבעי למיניהן, משום שמהכמות שלהן אני לא אצליח לצאת... אם אני אתחיל לכתוב עליהן, אני באמת אצטרך לסיים את הכתיבה מהעולם הבא.

אנחנו משתמשים רק ב-10% מהמוח שלנו
כנראה שכמה אנשים במהלך ההיסטוריה תרמו למיתוס הזה (מתוך אמונה בו, או שהובנו לא נכון).
כיום, אחרי שכבר ידועים היטב המבנים מהם מורכב המוח ועובדים על מיפוי כל אזורי הפעילות שבו, ידוע שאף נזק קטן יכול לגרום לתוצאות הרסניות.
אם מנסים לרגע לחשוב על המשפט הזה, שנזרק בד"כ לחלל האוויר בשחצנות אנושית מצויה, זה כבר נשמע לא הגיוני. האם זה אומר שאפשר להסיר 90% מהמוח בניתוח והאדם עדיין יתפקד כרגיל? הרי במקרים הידועים לכולנו של שבץ מוחי, נפגע הרבה פחות מ-90% המוח וכבר רואים שינויים באותו חולה.
במוח גם לא ידוע על מבנים או אזורים שקיימים, לכאורה, ללא סיבה. הוא לא כמו הכליות למשל, שניתן להוציא אחת ולהמשיך לתפקד כרגיל. אין בו איזה שהוא איזור שאינו מנוצל ולכן אם נלמד להפעיל אותו נגדיל את היכולות שלנו.
למעשה, אנחנו משתמשים בכל המוח שלנו, תאמינו לי, ב-100%...
אם לא היינו משתמשים בכולו, החלקים בהם לא היינו משתמשים היו פשוט נכחדים, משום שהמוח אומנם אינו יוצר תאי עצב חדשים, לאחר גיל הינקות, אבל ממשיך לגדל את הקשרים (סינפסות) בין תאי העצב הללו, עד מותנו. באותה צורה, קשרים שאינם מנוצלים, לא מחזיקים מעמד.
נראה לי גם שחלק מהטעות נובע דווקא מעצם זה שאנשים מודעים לכך שקיימת בנו יכולת ללמוד ולהתפתח, ולרכוש ידע ומיומנויות לאורך כל חיינו. זה קורה, כאמור, בזכות הגמישות של המוח ויכולתו ליצור עוד ועוד סינפסות בין הנויירונים.
אה, ועוד דבר, אם איזה מישהו רוחני אומר את זה, כהוכחה לכך שיש לאדם כישורי טלפתיה או אנרגיות למיניהן, שאינם מנוצלים, מסתתרים אולי במעמקי 90% מהמוח, ולפיכך רק צריך ללמוד לתפעל אותם, חבל על הזמן שלכם. פשוט תרביצו לו.

המקור
קישור נוסף

סיכום שנה

2008-02-18T23:47:00.002+02:00

הבלוג שלי קיים כבר שנתיים! והאחרונה שהיתה מאמינה לזה, זאת אני. הכנתי רשימת סיכום לשנה החולפת וכך גם תהיה לי יכולת השוואה בשנה הבאה.
סיכום שנה קודם.

üמספר רשומות - 221 . כ-80 רשומות פחות מבשנה שעברה...
üמספר רשומות שהופיעו במומלצים ובעמוד הבית - הפסקתי לספור.
üמספר כניסות - 75,000 .
üנפגשתי עם - חסוי.
üשכבתי עם - חסוי.
üמספר גברים שנפגשתי/שכבתי איתם לא מהבלוגיה – 0.
üמעשנת – כן.
üשותה – הרבה.
üמשקל – אותו הדבר.
üסטטיסטיקה בספיידר סוליטר – כבר לא משחקת.
üעכשיו התמכרתי לסנוז.
üעבודה – התפטרתי בפברואר! מאז, יושבת בית.
üתחביבים – אין.
üחבר – אין.
üפסיכיאטר - יש.
üפסיכולוגית - יש.
üהחיים – נכנסתי לדיכאון וכמעט עברתי לעולם הבא.
üשנה הבאה – מכאן כבר אי אפשר לרדת. נקווה ליותר טוב מהשנתיים הקודמות.

עכשיו נחיה ונראה.

כמה משפטים על פייסבוק

2008-02-18T14:18:00.001+02:00

פורסם ב29 בדצמבר 2007, 9:42

אח שלי אמר לי פעם על משחקי מחשב, שרק אחרי שאתה מתנתק מהמחשב אחרי כמה שעות משחק, אתה מבין את גודל ביזבוז הזמן ושיכולת לנצל את השעות האלה להרבה יותר דברים אחרים, הרבה יותר מועילים.

שאלתי משתמש פייסבוק כבד מה לעזאזל קורה בדבר הזה. קיבלתי כמה דוגמיות שהאמת, לא עשו לי חשק לקנות... הנה חלקן:

עכשיו יש גם דוגבוק לכלבלב הבית הפרטי שלך. ידיד שלי הכניס את הכלבה שלו לדוגבוק ועכשיו היא מחכה לרכוש חברים הולכי על ארבע וירטואליים חדשים. נכון לסגירת הרשומה היא עדיין לא קיבלה פניות, נראה לי שבגלל זה היא לא יוצאת מתחת לספה, או שאולי היא פשוט נרדמה.
אפשר גם ללטף את הכלב שלך בדוגבוק, בזמן שהמסכן האמיתי נובח ביאוש ליד צלחת האוכל הריקה שלו...

יש שם כל מיני קבוצות, חלקן בוודאי יעילות ולחלקן זה סתם חשוב מאוד מאוד להצטרף, מתוך איזה שהוא הגיון אקזיסטנטי, שעדיין לא הצלחתי לפצח. לדוגמה: קבוצת מחאה כנגד נהגים שנתקעים במסלול השמאלי בכביש ... שאלתי מה עושים בקבוצה שכזאת, נעניתי - כלום, סתם חברים בה...

אתה יכול להיות חבר, אחד מתוך אלף, אבל עדיין! של אישיות מפורסמת. בשביל מה זה טוב? שוב נעניתי - סתם, אני חבר של ירון לונדון! הוא כנראה חבר של מתחזה של ירון לונדון, אבל העיקר האמונה, לא?

וכמובן, רק בפייסבוק אתה יכול להשתחרר מהצבא בשמחה שלא תראה יותר את המפקד שלך לשעבר לכל החיים יותר ואז מקבל ממנו בקשה לחברות ונאלץ להיות חבר שלו לכל החיים.

יצא לי חצ`קון כזה גדול ש...

2008-02-18T14:17:00.001+02:00

פורסם ב27 בנובמבר 2007, 18:56

יצא לי חצ`קון כזה גדול שהתחלתי לדרוש ממנו דמי שכירות.

יצא לי חצ’קון כזה גדול שאפשר לקפוץ ממנו בנג`י.

יצא לי חצ’קון כזה גדול שכדי לפוצץ אותו אני אצטרך לטפס על סולם.

יצא לי חצ`קון כזה גדול שכדי לפוצץ אותו צריך דחפור די-9.

יצא לי חצ’קון כזה גדול שלא כדאי לפוצץ אותו כי מדינת ישראל תמחק מהמפה.

יצא לי חצ’קון כזה גדול שהוא פותח בשבילי דלתות.

יצא לי חצ’קון כזה גדול שאם אני אעשה בו חור, אני אוכל להתקבל לעבודה בסאפרי בתור פיל.

יצא לי חצ`קון כזה גדול שהתקבלתי לאולימפידה בתור משוכה.

יצא לי חצ’קון כזה גדול שאם יורד גשם, אני לא צריכה מטריה.

יצא לי חצ’קון כזה גדול שבטעות ניסיתי לעשות איתו סקס מתוך שינה.

יצא לי חצ’קון כזה גדול שאני צריכה להסתובב בגללו עם דרכון.

אין שום דבר מיסתורי במוח (חוץ מהמוח עצמו)

2008-02-18T14:16:00.000+02:00

פורסם ב24 בנובמבר 2007, 6:11

דיכוטומיה עצמית
גם אני, עוד מימי נעורי, מחפשת אות לקיומן של רוחות. גם אני הייתי רוצה לדעת שיש חיים אחרי המוות (רק בתנאי שהם כמו בארץ הטלטביז...). מגיל צעיר אהבתי לקרוא על תופעות פאראפסיכולוגיות. בלעתי בצמא כל חומר מהסוג העל-טבעי שנתקלתי בו. כן, אז זה עדיין נקרא בשמות המתאימים יותר והעושים רושם רציני פחות: `על-טבעי` ו`פאראפסיכולוגיה` ולא בשם המהונדס: `העידן החדש`. הבעיה שלצד ספרים כמו: החיים שאחרי החיים/ריימונד מודי, על טבע/לייל ווטסון, משולש ברמודה/צ`ארלס ברליץ, סת מדבר/ג`יין רוברטס, לקחתי מהספריה גם את הספרים ההפוכים להם, כמו: האיש שחשב שאישתו היא כובע/אוליבר סאקס, המוח/ריצ`רד מ.רסטק, את דיימונד, דוקינס, גוּלד וסייגן.
"עולם רדוף שדים", כמו שקרל סייגן דווקא ביקר, תמיד היה נראה לי מעניין יותר ונותן יותר תקווה מאשר עולם של חוקיות חומרית (חוקים זה בדרך כלל דבר משעמם) החסר את מוטיב ההפתעה והמשמעות שמספק העל-טבעי. עם זאת, כנראה שכבר אז ידעתי להתפעל גם מהידע המדעי ה"יבש", או למצוא בעולם את המופלא גם ללא צורך בהסברים שמחוצה לו.

מאז בגרתי ו-החכמתי. ה`עולם` נשאר, ה`רדוף` התפוגג והלך. אחרי כל כך הרבה חומר רוחני - ספרים, תוכניות טלויזיה, סרטים, מעקב אחר חקירות רציניות יותר או פחות למציאת רוחות רפאים ושאר ירקות מיסטיים, הקשבה למומחים, הקשבה לחוֹוִים ואפילו, כן כן, מיני מיסטיקנים מקצועיים שעברתי בגוף ראשון – הרווחתי ביושר את זכותי לומר:
בזזזזזז, זמנכם עבר!
אחרתם את מועד הגשת ההוכחות, בעשרות שנים!
השמועות על תחיית המוות היו מוגזמות!

כשמדברים על רוחות מתכוונים לתודעה הקיימת באדם והנפרדת מגופו הפיסי. את התודעה יוצרת, לכאורה, נפש האדם ולא הגוף הביולוגי שלו.
אבל ביום שקראתי את הספר הראשון שמספר על הרכיבים שבמוח וכיצד הם פועלים יחדיו לייצר את המחשבות, הרגשות, הזיכרון, הפעולות שלנו ועוד, אמרתי לעצמי שלא צריך יותר את הנשמה הנפרדת. המוח עושה את העבודה שמייחסים לנשמה לגמרי בעצמו!
אחר כך קראתי את אוליבר סאקס וראיתי איך תקלות פיסיות שונות משנות גם את האישיות. אם האישיות משתנה אז איפה פה עניין הנשמה?

דיכוטומיה מוחית
אבל מה שהכי "הרג" אותי היו המחקרים על המוח החצוי.
בשנות ה-60 של המאה הקודמת החלו רוג`ר ספרי (SPERRY) ותלמידיו לבצע ניתוחי מוח לחולי אפילפסיה שטיפול תרופתי לא עזר להם. בחולים האלה עברו ההתקפים האפילפטיים בין ההמיספרות בעוצמה, עד מספר פעמים ביום והמוח שלהם סירב להרגע. ספרי גילה שניתן להפסיק את ההתקפים ע"י חיתוך הסיבים העצביים שמחברים בין שתי ההמיספרות (-הקורפוס קולוסום). הקורפוס קולוסום, הוא הוא מה שמאפשר לשתי ההמיספרות השונות בראש שלנו לפעול כיחידה אחת. ניתוק ההמיספרות זו מזו הביא לכך שמידע לא יכול לעבור עוד ביניהן וכך נפסקה גם העברת הפעילות העצבית האפילפטית.
אבל כששום מידע לא יכול לעבור בין שני חצאי המוח שלנו, שמחוברים כל אחד, כידוע, לאברי הצד השני של הגוף באלכסון, קורות תופעות מוזרות מאוד. הנה חלק מהן:

המטופל חצוי-המוח יושב מול מסך ומביט קדימה לסימן איקס. תמונה של כף מוקרנת על חצי המסך הימני (מימין לסימון האיקס). המידע החזותי מהעין הימנית עובר דרך עצבי הראיה, שלא נפגעים בניתוחים לחציית המוח, אל ההמיספרה השמאלית. במקרה זה, למטופל אין בעיה להגיד שהוא ראה כף. אולם כאשר אותה תמונה מוקרנת על חצי המסך השמאלי ולכן המידע החזותי עובר מעין שמאל להמיספרה הימנית, המטופל יטען שהוא לא ראה כלום! אבל כאשר הוא יתבקש להרים בידו השמאלית (שכמו העין השמאלית מקושרת להמיספרה הימנית) את החפץ שאת תמונתו לכאורה הוא לא ראה, הוא יבחר בכף! ואז כאשר ישאל מה הוא מחזיק באותה היד השמאלית, הוא שוב לא ידע להגיד מהו החפץ.
הסיבה לכך היא שההמיספרה הימנית קולטת מידע מן החוץ ומזהה אותו, אך אינה מעבירה אותו להמיספרה השמאלית, בגלל הנתק בין ההמיספרות, ולכן ההמיספרה השמאלית שבה נמצאים מרכזי הדיבור, אינה יכולה לתאר מה שראתה חברתה, כי היא פשוט לא יודעת מה היא ראתה...

לתאר או להצביע - בניסוי אחר מראים למטופל דמות מתעתעת כמו בתמונה. על החצי השמאלי של המסך חצי פני אישה ועל החצי הימני של המסך חצי פני גבר.
כאשר המטופל מתמקד בנקודה שבאמצע, החלק של האישה עובר להמיספרה הימנית שלו ואילו החלק של הגבר עובר להמיספרה השמאלית שלו.
מנחשים כבר מה יקרה?
כאשר המטופל יתבקש להצביע על תמונה שלמה שהוא לכאורה רואה, הוא יצביע על תמונת אישה.
כאשר הוא יתבקש להגיד מה הוא רואה, הוא יגיד שהוא רואה גבר.

זיכרונות שיקריים - ההמיספרה השמאלית אחראית על יצירת זיכרונות שיקריים. הכוונה לזכרונות שנראים אמיתיים לחלוטין ובן האדם בטוח שהוא חווה אותם, אבל זה פשוט לא קרה. למה ההמיספרה השמאלית דווקא? כי היא בעלת היכולת התיאורית.
בניסוי הראו לכל המיספרה תמונה אחת אליה היה המטופל צריך להתאים תמונה נוספת מתוך כמה תמונות אחרות.
ההמיספרה הימנית של המטופל התאימה נכונה, באמצעות יד שמאל שלו, תמונת את לתמונת סופת שלגים.
ההמיספרה השמאלית התאימה נכונה, באמצעות יד ימין, תמונת תרנגולת לתמונת רגל של ציפור.
אחר כך נשאל המטופל למה בחר בתמונות כפי שבחר. בגלל שההמיספרה השמאלית, היא בעלת יכולת הדיבור, זאת ההמיספרה שענתה לחוקר השואל, אולם בגלל שהמוח של המטופל היה חצוי, אותה המיספרה לא קיבלה מידע מההמיספרה השניה, הימנית, ולכן לא ידעה שאותה המיספרה בחרה באת בהתאמה לסופת השלגים. ההמיספרה השמאלית, של המטופל, נאלצה להמציא סיפור בו הוא בחר באת כדי לנקות לול תרנגולות.
עיבוד מידע חדש - מבדיקות נוספות התברר שההמיספרה הימנית נוטה לתיאור מדוייק יותר של מאורעות, לעומת ההמיספרה השמאלית שנוטה לייצר דיווחים שיקריים.
מהמימצאים הנ"ל נראה כי ההמיספרה השמאלית עסוקה כל הזמן בחיפוש אחר משמעות למאורעות. היא מחפשת אחר סדר וסיבה, אפילו כאשר אין כאלה. כלומר, לא כדאי תמיד להאמין למה שהמוח שלנו נשבע לנו שהוא אמיתי, ייתכן שזו רק ההמיספרה השמאלית שמשלימה בשביל הימנית פרטים שלא היו ולא נבראו כי היא חייבת ליצוק משמעות וסדר, גם במחיר טעויות ושקר.

תסמונת היד הזרה – חלק מבעלי המוח החצוי סובלים מהטרדה מידי ידם שלהם. היד השמאלית (שכאמור מקושרת להמיספרה הימנית) הופכת להיות עצמאית בשטח ובעלת רצון משל עצמה. היא מסוגלת להתיר כפתורי חולצה בו בזמן שהאיש מנסה לכפתר אותם בידו הימנית, או להחזיר מוצרים למדף המכולת לאחר שהיד הימנית שמה אותם בעגלת הקניות. עוד מצב משעשע (תלוי למי) הוא כאשר האיש חצוי-המוח קורא בעיון רב ספר אותו הוא מחזיק ביד שמאל, עלולה יד זו להניח את הספר ולהפריע באמצע הקריאה. יד שמאל מקושרת, כאמור, להמיספרה הימנית שאינה יכולה לקרוא ולכן המיספרה זו פשוט משתעממת מהקריאה.

אז איך אפשר להחליט ככה? – אצל מטופל אחד שמוחו נחצה שאלו החוקרים כל המיספרה בנפרד באיזה מקצוע הוא רוצה לעבוד. ההמיספרה הימנית ענתה: נהג מרוצים בעוד ההמיספרה השמאלית ענתה: שרטט. כאשר נשאל לגבי הנשיא האמריקאי, ניקסון, ההמיספרה הימנית ענתה שהוא אינו מחבב אותו ואילו השמאלית ענתה שהוא כן.
(ההמיספרה הימנית יכלה לענות הפעם בגלל שהאיש היה מקרה לא שכיח של בעל המיספרה ימנית שגם היא בעלת יכולות לשוניות כלשהן).

ברגע שחוצים את המוח, נוצרות שתי המיספרות שאינן מתקשרות אחת עם השניה. למעשה נוצרות מעין שתי תודעות בגוף אחד. האם זה אומר שנשמה שניה נכנסה לגוף, או שחצינו ע"י חציית המוח את הנשמה עצמה? לא. לדעתי זה פשוט אחת ההוכחות הטובות לכך שכלל אין נשמה, או תודעה שעומדת בפני עצמה, אלא שמה שאנחנו נוצר ע"י הפיסיולוגיה המוחית שלנו ומושפע ממנה.

והמסקנה הסופנית
בתוך כל אחד מאיתנו שוכן משהו מופלא,עצמאי, אנרגטי ומתוחכם וזה לא רוח רפאים, זה לא משהו ערטילאי שצריך להאמין בו, זה חי וקיים ומציאותי עד מאוד: מאה מליארד תאי עצב, חומרים נוירוטרנסמיטרים, שימוש מחוכם בכימיה לייצור חשמל וההפך, מבנים שנוצרו זה על גבי זה בפאזל אבולוציוני, אזורים מתמחים בחושים, רגשות, פעולות, למידה, יצירת שפה, שני חצאים שיודעים לתקשר זה עם זה, מבלי לריב בד"כ, כל אלה - זה לא דבר של מה בכך בכלל.

קשה להתווכח עם הרגשה סובייקטיבית, אך צריך לזכור שזה מה שהיא – סובייקטיבית. התחושות שלנו אומרות לנו אחרת, אנחנו חושבים, אנחנו יודעים שאנחנו קיימים, אנחנו יודעים לתת מילים למה שאנחנו מרגישים ובנוסף לכל אלה גם קיים הצורך החזק באמונה ובתקווה.
אך לדעתי, ברגע שיודעים כיצד המוח עובד, קשה מאוד להחזיק באמונות שגויות כי אין צורך בהן יותר. יש הסבר הרבה יותר משכנע. אבל זה דורש לצאת מתוך הקופסה, להסתכל במבט בוחן ולא עיוור, להיות מוכנים לשמוע דברים שלא ינעמו לנו, שלפעמים סותרים את מה שאנחנו מרגישים בתוכנו. צריך להיות מוכנים לקבל שלכל אחד מסיפורי הניסים, הנפלאות, המלאכים והרוחות, יש הסבר רציונלי/פיסיקלי/פיסיולוגי.

לא רציתי להאריך כאן ולהכניס את כל ההסברים הפשוטים שניתנו לכל התופעות המיסטיות הלא פשוטות לכאורה (לא רק מדיומים, גם אסטרולוגים, כל מה שמספרים ב-"הסוד", פאנג שווי, ראיית מלאכים, אינטואיציה, ריפוי באנרגיה וכו`). ההסברים הפשוטים (למשל...) מראים עד כמה פשוטות אותן תופעות וריקות מתוכן מיסטי. צריך רק להקשיב בתשומת לב, אותה תשומת לב שאני נתתי כל השנים לכל המיסטיקה וסיפורי הרוחות, אבל מעטים הרוּחְניקים שמוכנים לתת צ`אנס להסברים שמוכיחים בקלות את השקר.
אני אסתפק במה שכתבתי על מופלאותו של המוח שלנו ועד כמה אנחנו זה הוא והוא זה אנחנו. כל אחד עם מוחו שלו, כל אחד עם תודעתו שלו. תודעתו, לא נשמתו. ובעיני זה דבר פלאי לא פחות.

The great pleasure and feeling in my right brain is more than my left brain can find the words to tell you
-Roger Sperry -זוכה פרס נובל 81` לפיסיולוגיה/רפואה בתחום המוח החצוי

סרט בונוס!

כשאני אלד....

2008-02-18T14:15:00.001+02:00

פורסם ב11 בנובמבר 2007, 21:02

טוב, עוד 4 שנים אני בת 40, חסרת בן זוג, לא מתכוונת להביא ילד לבדי, בררנית ועקשנית ואלא אם בחורף הקרוב וירוס השפעת יעבור שוב מוטציה, לאחת כזאת שתזריע נשים שנושמות אותו, אז הסיכוי שאני אביא ילד, ובתקווה יותר מאחד, לעולם הוא דיי קלוש.
אבל כך גם הסיכוי לזכות בלוטו וזה עדיין לא מונע מאתנו לפנטז על מה נעשה עם כספי הזכיה, אה?
לכן, אני מודיעה בזאת, קבל עם ועדה, שכשאני אהיה בהריון, אני לא מתכוונת להשתתף בקורס הכנה ללידה.
כל פעם שרואים קורס כזה בטלוויזיה, זה נראה כל כך מטופש. הנשים על כדורים גדולים (איפה יש כדור כזה בחדר לידה בבית החולים??), הגברים תמיד מאחוריהן מנסים להראות שהם בתוך העניין, כשבעצם הבעת חוסר האונים שלהם לא עובדת על אף אחד. בגלל זה הם מאחורה, הנשים לא רואות, המדריכה כבר רגילה...

הנה דוגמה מאחד האתרים על מהות הקורס:
"הקורס נועד לספק לבני הזוג את הכלים שיעזרו להם להיות בשליטה מלאה בשלב שלפני הלידה ובחדר הלידה עצמו. בקורסים לומדים על מה שמתרחש בבטן האישה במהלך הלידה, ואיך זה משפיע על האישה ועל העובר מבחינה פיזית ונפשית. במהלך הקורס הגבר "זוכה" ללמוד עיסויים שנועדו להרגיע את האישה במהלך הלידה, וכן מלמדים את בני הזוג סוגי הרפיות ונשימות. לומדים כיצד לראות בלידה חוויה חיובית ולא מטרד וכן לומדים לקדם את הלידה."

מה כבר מלמדים שם שאני לא יודעת או אדע לבד? לנשום? אם אני לא אדע לבד, כבר יזכירו לי בחדר הלידה שיש תופעה כזאת. ללחוץ? מישהו מאתנו לא יודע איך לוחצים? תנוחות שונות ללידה? גם ככה את שוכבת קשורה ברגליים (לא יודעת, ככה זה נראה) למיטת בית חולים, ואני בכלל מתכוונת ללדת בבית חולים שיאפשר לי ללדת בתנוחה שאני אמצא לנכון באותו רגע ולא במיטה, ככה שגם כוח המשיכה יוכל להראות שהוא מועיל למשהו חוץ מלגרום לי אי יכולת לעוף. שיטות מסאז` מצד הבעל להקלה על הכאבים? יש מישהי שאשכרה לא זרקה את בעלה ממנה למרחק קילומטר בזמן הזה? נראה לי שזה יותר לעמעם את שיקול דעתו של הבעל ולהשכיח ממנו שהמגע היחידי עם אשתו בזמן הלידה יהיה כאב חד של ציפורניים ננעצות בבשר.
הקורס הזה הוא עבודה בעיניים. הנשים משחקות אותה כאילו הן מתאמצות בזמן הלידה, כהכנה ללידה עצמה.
הגברים מתאמצים לשחק אותה כאילו הם מבינים מה הם עושים שם בכלל, גם כהכנה, לכל החיים...
זה כל כך מגוחך בעיניי. הריי בלידה לא יהיו משחקים וכאילו, צחוקים וכיף, בונדינג עם הבעל וכדורים צבעוניים גדולים. האשה תצטרך להתאמץ באמת, אם היא רוצה או לא.
נסו להזכר באיזו פעם שהיתה לכם עצירות קשה (ככה בדיוק תארה חברה שלי את הלידה), הגוף פועל ברגעים האלה לבד, אין לכם כמעט מילה בעניין, במקרה שאתם כמוני ובאמת מנסים לדבר עם פי הטבעת שלכם. הגוף לוחץ לבד, העניין נשאר בפנים, אתם מנסים לנשום ולהרגע אבל לא יכולים, מצליחים אולי לכמה רגעים ואז שוב העוויתות מתחילות מעצמן.
אז תסבירו לי מה זה משנה אם ירצו לכם על תופעת העצירות, אם יספרו לכם את המסלול המדוייק של הגוש הזה בפנוכו של הגוף שלכם, אם תעשו תרגילים מראש על כדורים גדולים, אם יהיה מישהו מאחוריכם לתמוך בכם. כשתגיעו לרגע הגורלי הזה בשירותים, כל מה שתוכלו לעשות זה לנשום, לנסות להרגע, להתכונן להתכווצות הבאה ולקוות שהיא תעבור כבר, בטוב או שלא.

ברגע הלידה המוח יעשה OVERRIDE לכל מה שנלמד בקורס המצחיק הזה. הגוף יעשה את מה שהוא יודע, הרופא את מה שהוא יודע ואת תצטרכי לנשום, ללחוץ, לחרוק שיניים, לסבול כאבים ולזכור שכל זה הוא לחיוב. ככלות הכל, כמה שכיף שהעצירות נפתרת סוף סוף אחרי כל הסבל הזה, זה בטח הרבה יותר כיף כשיוצא תינוק בסוף ולא סתם גוש ח...

כשאני זאת שצריכה לספר להורים שלי על מצבי הרפואי, זה הכי לא נעים

2008-02-18T14:12:00.001+02:00

כשיש סרטן, הלואי עלי בימינו אמן בלי נדר טפו, אממ, כלומר, חס וחלילה, הרופא מבשר את הבשורה.
נגיד, נכנסים ביחד לרופא ושומעים ממנו מה המצב. או שאם לא ביחד, אז אומרים הרופא אמר כך וכך. אבל מה אם את בדיכאון (כשאני עוד בספק לגבי זה ובחדרי חדרים קוראת לעצמי "סתם נהנתנית"), הולכת לפסיכיאטר ולוקחת כדורים? אז את זאת שצריכה לתת עדכונים שוטפים לקרובים לך על מצבך.
אני זאת שצריכה לענות לטלפונים של ההורים ובני משפחה אחרים ולבשר איך עוד מעלתה החולנית, או המתחלה (תקדחו לי במוח כבר ותגידו לי לעזאזל מה קורה!), מרגישה היום. אני זאת שצריכה בתוך כל היאוש שאני נמצאת בו לשמוע את הקול המיואש מהצד השני של הקו, כהד לקולי שלי, כשאני אומרת שאין לי מצב רוח, כשאני אומרת שנראה לי שהכדורים לא עוזרים.
כשיש מחלה "אמיתית" יודעים בדיוק מה המצב. ישאלו אם את מרגישה טוב, ינסו להקל עליך, יבינו אם יהיו לך בחילות של אחרי הקרנות או כימו`, אם לא יהיה לך חשק לדבר.
הכל הרבה יותר ברור במחלה "אמיתית".
עם הדיכאון הזה שום דבר לא ברור. את שפן הניסיונות של הכדורים. את עובדת בשבילם ולא ההפך. את זאת שצריכה לספק אינפורמציה לגבי מצבך. האם עוזרים, או לא. אם את עליזה ושמחה, כולם שמחים איתך, אבל אז הם חושבים שזהו זה, גמרנו. כשהכדורים משום מה פתאום לא עוזרים, או כשצריך להחליף אותם, כשאת נופלת חזרה להסתגרות ולחוסר הרצון לתקשר עם העולם, כולם מקבלים את זה הרבה יותר קשה. הם מופתעים. אף בר סמכא בחלוק לבן לא אמר להם כלום על זה. הם צריכים להסתמך על הדיווחים שלך. אבל אין, אין אין, על איש עם חלוק לבן וסטטוסקופ שתלוי לו על הצואר. תשאלו את מילגרם.
אז את תמיד לבד. את עם הכמו-מחלה שלך.
גם כשיש תמיכה והבנה מסביב, איך את יכולה להשען עליה כשאת יודעת שבמחי שיחת טלפון שלא ענית לה, יום הולדת של אמא ששכחת, קול עייף וחסר תקווה כשאת כבר מדברת, את ממוטטת אותה ואת העולם של אלה שמנסים לתת לך אותה, על הראש שלהם. חסרת מצפון. זה מה שאת מרגישה.
את לא מבינה את זה בעצמך, אז איך אפשר לצפות שאחרים יבינו.
תסלחו לי, אבל אני מעדיפה את הסרטן.

איפה נשים יותר מטומטמות מגברים

2008-02-18T14:11:00.000+02:00

פורסם ב18 באוקטובר 2007, 12:17

נשיא אוניברסיטת הרווארד התפטר מכהונתו, לפני כשנתיים, לאחר שטען שלנשים יכולות מולדות פחותות מלגברים בתחומי המדע והמתמטיקה (למען הכנות, הוא כנראה השתמש במילה "שונות" ולא "פחותות", אבל זה מה שנרמז מדבריו).
הוא אמר זאת במסגרת הרצאה מדוע אין יותר נשים במקצועות המדעיים והמתמטיים באוניברסיטאות, בועידה שזה היה נושאה. (הוא מנה עוד סיבות חוץ מאותה טענה אומללה בדיעבד).
הוא לא אשם, הוא לא המציא משהו שאף אחד לא אמר קודם, הוא פשוט היה זה שהעיז להעלות משהו שיכול להתפרש כסטריאוטיפ על פני השטח. הבדלים בתיפקוד המוח הנשי לגברי הם בהחלט עובדה קיימת.
עם זאת, העניין הוא שפוליטית, מוטיבציאלית ובינתיים מפאת אי סיומו של ויכוח הסביבה-תורשה, או חוסר ידע לגבי התוצאות בשטח של ההבדלים הללו, ההצהרה הזאת שלו לא היתה במקום.

ההקדמה הזאת נכתבה משום שתהיתי איך רוצים שיהיו יותר נשים במקצועות המדעיים כשהנה כמה דוגמאות מייצגות למה שמעסיק את מוחן:

נשים מתייחסות לאסטרולוגיה כאל מדע מדוייק, או אלה "הפחות גרועות" כאל לא מועיל, לא מזיק. הן קוראות את ההורסקופ בעיתון בכוונה שלמה, הן קונות ספרים כדי לדעת מה תכונות האופי שלהן, מה הן אוהבות במין, מי בן המזל המתאים להן ובאיזה מזל עדיף שיוולדו הילדים שלהן. כל אחת הלכה באיזה שלב של החיים שלה לאסטרולוג (/קוראת בקפה/בכף יד/בקלפים/במספרים...) כי עדיף לאישה לשמוע מומחה שמספר איך כוכבי הלכת משפיעים על החיים שלה, מאשר להבין מהם גרמי השמיים. היא מעדיפה להתלהב מכך שכוכב זה וזה נמצא במקום זה וזה ויוצר תחזית כך וכך, אבל לא מפרטים עובדתיים על הכוכב עצמו. אין לה מושג איפה מאדים נמצא בכלל, אבל היא יודעת באיזה "בית" הוא גר החודש. אחד הבירורים הראשונים בדייטים ראשונים הוא מה המזל של הבחור ותשובתו מיד גוררת אחריה ניתוחי אופי והתאמה בקול ידעני של פרופסור מרצה באוניברסיטה.
עד היום אמא שלי אומרת לי: "תגידי מה שתגידי, אבל מזל מאזניים זה מזל מאזניים, אני רואה איך את וסבתא שלך ודינה (חברה של אמא) דומות". רוצה לומר – אף אחד מבני המזלות האחרים אינו עקשן, עצבני ובעל חוש לאסטתיקה...

הן קונות את כל מה שידחפו להן על טיפולי יופי. טיפולי ניו אייג`ינג זו המילה האחרונה עכשיו. קחי גלולה, מירחי קרם ותשארי צעירה. כל כך הרבה חברות קוסמטיקה עם מבחר כל כך גדול של מוצרים ויש מקום לכולם. הסופרפארם הוא חנות הממתקים של הילדות שבגרו. הרבה יותר נוח להאמין ולהשאר שטחית כפני העור מאשר להתעניין לעומק מהו קולגן. הרבה יותר חשוב לטגן את העור בשמש כדי להראות יפה וצעירה מלהבין ממה מורכבות קרני האור ומהי קרינת האולטרה-סגול בכלל.

ספרי אושר ושיפור עצמי הם להיט אצל נשים. עכשיו אנחנו בעידן "הסוד" והפאנג שווי שהם תאוריות מדעיות לכל דבר. עיצה טובה שקיבלתי פעם מבחורה (אלא מה) היתה להזיז את המיטה שלי חמישה סנטימטרים מהקיר כדי ליצור אנרגיה שתביא לי בן זוג. למה אני, אלוהים, למה אני?! היה קשה, הרגע הזה. אני לא אשת שיחה טובה עם נשים – המשפט "אני לא מאמינה בזה" לא מתקבל טוב אצליהן.
Oprah, שיכולה לנצל את כוחה לכל כך הרבה יותר, מארחת בתוכניתה מתקשרים עם רוחות, נשים נגד חיסונים לתינוקות כי הם גורמים לאוטיזם, את אנשי "The Secret" , ממליצה על ספרי עזרה פסיכולוגיים בעשר שקל מזוייף, אבל מה עם המלצה על ספר מדע פופולרי חביב, כמוהו קיימים מאות, שכל הדיוטה תוכל להבין ולהשכיל? ממש אפס מעלות קלווין (והמבין יבין, ואני גם בטוחה שהוא יותר גבר מאישה).

הן קופצות בחדווה על כל דיאטה חדשה שיוצאת לשוק, כי הפעם היא בטח תעבוד, בעוד כל הדיאטות הישנות שהיו פעם דיאטות חדשות שלא הצליחו בוכות בשקט בפינה וסובלות חרדת נטישה. הבשורה על הדיאטה החדשה עוברת משפופרת לשפופרת עם הסברים עד לפרטי פרטים. מישהי פעם תהתה לדעת פרט כמו איך עובד הטלפון בכלל?
הן יודעות לספר על תפריטים, צירופים, מאכלים אסורים, מאכלים מותרים, שעות אידאליות לחילוף חומרים, כשהפרט היחיד שמשנה זה להוציא יותר ממה שמכניסים. אבל זה "מדעי" יותר לדעת המון עובדות לא חשובות, או לא נכונות, מאשר עובדה מדעית נכונה אחת, או יותר מזה, לדעת מה עומד בבסיס הטענות הלא נכונות או העובדות הכן נכונות.
הן לא יעיזו ללכת למכון כושר וגם אם כן, הן יעשו תרגילי "עיצוב וחיטוב" ומדי פעם ירימו בגאווה משעשעת משקוליות קטנות ורודות, בזהירות, כמובן, כדי לא לגרום שוק לגוף. הן לא רוצות להתנפח, "פויה שרירים, פויה! לכו לחפש גבר ערס!"
איך אפשר להאשים אותן? יותר כיף לבוא פעם שבוע לקבוצת תמיכה להתקשקש ולשמוע שוב ושוב את אותם הדברים במשך שנים, יותר מספק לאמץ מדריכת הרזיה כגורו. הידע שם, יש להן אותו, אבל להסיק מסקנות לבד לגבי אכילה נכונה זה לא כיף, להבין שאין דבר כזה "עיצוב וחיטוב" וללמוד קצת על תרגילי משקולות ופעולתם על הגוף זה מסובך מדי.

הן קוראות מגזיני נשים. אלה מלאים בכתבות על אופנה, עצות איפור, רכילויות וכמובן ההורוסקופ. נושאים חשובים לאין כמוהם. ותוכניות הטלויזיה לנשים ממשיכות באותו קו. כבר שמעתי עיצה בתוכנית כזו להרגעות – להכנס עם מגזין נשים לאמבטיה. לא יותר מרגש להכנס לאמבטיה עם מגזין של "גלילאו" מאשר עם "לאשה"? אה, אבל אז היא תלמד, חס וחלילה, משהו שלא קשור באיך מורחים את פס האיילינר נכון.
ושוב נומרולוגים, גרפולוגים ואסטרולוגים הם כוכבי פינות חובה בתוכניות האלה. ליבי, ליבי יוצא אל האסטרונום המסכן שנקלע בטעות לטלויזיה פתוחה על פינה כזו.
ובתוכנית אחרת ראיתי שיצאו לאור יומנים מודפסים במיוחד לנשים, מכילים טבלאות לספירת קלוריות אלא מה. ואז כשלרגע חשבתי שראיתי את האור, יותר נכון את מופע הלבנה – יומן עם מופעי הירח והסברים עליו ועל השפעתו על כדור הארץ, התחלחלתי לשמוע ששוב אי אפשר בלי לדחוף עוד עובדה "מדעית" חשובה של מתי כדאי להוריד שערות לפי מופעי הירח.

כשהראש מלא בכל כך הרבה שטויות, איך יכול להיות מקום למשהו אחר?

ילד בן 21 אוהב אותי

2008-02-18T14:08:00.000+02:00

פורסם ב26 באוגוסט 2007, 19:51
הוא אוהב אותי.
הוא אוהב אותי למרות השערות על הרגליים שלי, הוא אוהב אותי עם הגבות-שמשוועות למגע הקוסמטיקאית-הלא מרוטות שלי, הוא אוהב אותי גם כשאני שמנה, לא מרוטה, לא מקולחת, בוכייה, עייפה, חסרת מצב רוח. הוא יאהב אותי גם אם אהיה 20 קילו יותר ולובשת שק יוטה.
הוא אוהב אותי כשאני כועסת, כשאני רעה, הוא אוהב אותי למרות שכשאני עצבנית אני יורה.
הוא אוהב אותי בלי תנאים.
ואם להעתיק מבריג`ט ג`ונס - הוא אוהב אותי בדיוק כמו שאני.
ואני תוהה אם זה בגלל גילו הצעיר או בגלל שאני ראויה לאהבה כזאת.

ילד בן 21 לימד אותי מה זאת אהבה.