Google
* סבלנות, הבלוג עדיין תחת בניה.
* הפוסטים הועתקו מהבלוג בתפוז.
* אה כן, הצעות לשיפורים יתקבלו בברכה.
* לא מצליחים להגיב? תזיזו את העכבר לאט מעל חלון התגובות עד שהוא יהפוך לסמן טקסט.

יום רביעי, 30 באפריל 2008

הלוווו, אולי די לבבל"ת על טוויטר??

רן הר-נבו כותב ב-'רק רשת' על טוויטר. לחתולה של שרודינגר מישהו כבר צריך לסתום את הפה. לא היה אחד כזה. קבלו:


"מסתבר שעם כל הרעש העצום והבאזז הבלתי נסבל כמעט, לשירות יש בסך הכל 1.3 מיליון Unique Users בחודש...הנתון הוא אמנם של comscore, ולא של טוויטר עצמם - כך שצריך להיות זהירים - אבל גם אם המספר מעט גבוה יותר, מדובר בכמות זניחה, הרבה הרבה מתחת לכמות המלל האינסופית שנכתבת על השירות."
- האם לא תרמת עכשיו בעצמך ל"כמות המלל האינסופית שנכתבת על השירות."??

"המספרים האלה קצת היממו אותי, בעיקר בגלל שקורא ה-RSS שלי מקבל מדי יום 6-7 פוסטים שמנתחים כל פינה ב-Twitter, בפייסבוק כולם מטווטרים לי במוח, משקיעים אמריקאים, אנשי מדיה, כולם שואלים את דעתי על המוצר - עד שהיה נדמה לי שמדובר בתופעה חובקת עולם."
- אז אולי כדאי שתפסיק את המנוי לבלוגים האלה??

"מסתבר שכמות האנשים שמרגישים צורך לבשר לעולם שהם הולכים להתקלח ולהילחם בקשקשים, לא כזאת גדולה אחרי הכל."
- בחיים לא חשבתי לספר שאני הולכת להתקלח ודרך אגב, בחיים לא סבלתי מקשקשים.


"הבועה הזאת, שבה אתה מוקף באנשי היי-טק שהם - כמה מצער להגיד - דומים לך מדי, יוצרת לפעמים אשליה שתחומי העניין שלך מעניינים את כל העולם ואשתו."
- בוקר אור, מקיאטו כפול או מלחי הרחה? בדיוק כתבתי על זה...

"אני חייב לציין שגם ברוב הבלוגים שאני קורא לאחרונה ולא קשורים לאינטרנט, הווידג’ט של Twitter כבר איננו, נמחק."
- אני בלוג שלא קשור לאינטרנט והווג'ווג' של טוויטר חי וקיים אצלי. למעשה הוא המשך של הסנוז של תפוז, אחרי שעזבתי אותם ושמחתי מאוד שהם שוב לא המציאו את הגלגל אלא העתיקו ויש לי חלופה, שהיא בכלל המקור. גם בסנוז לא סיפרתי על המקלחות שלי (אולי לצערם של חלק מעשרות המנויים שלי).

"השורה התחתונה בעיני היא שקהל היעד של טוויטר הוא הברנז’ה עצמה, זאת שכותבת ומפתחת את המוצרים שאחר כך חודרים לשאר השוק. ומכיוון שהברנז’ה היא הראשונה לאמץ כל דבר, היא גם הופכת אובססיבית לגבי שירותים שמעניקים לה שירות שאופיין בדיוק לצרכים שלה. אלא שבניגוד לפייסבוק או פליקר, למשל, אני לא רואה את טוויטר פורץ את גבולות הברנז’ה עצמה. מדובר, בעיני, בכלי עם קהל יעד מאוד מאוד מוגדר - והחדירה אל קהל היעד הזה הושלמה כמעט."
- איבדתי אותך, אולי הייתי צריכה לעדכן בטוויטר שאני קצת שתויה עכשיו. אבל אבל, במאה אחוז כוח מוח, בטוח הייתי מבינה אותך!

"זהו. סיימתי את הפוסט. עכשיו אני הולך לשירותים, משם לצחצח שיניים, אחר כך לישון, בבוקר יש לי ארוחה עם משקיע, ואחריה אני הולך לעשות מיילים, שיחת ועידה, ומשם לשדרה החמישית לקנות נעליים. מרתק, לא?"
- מותק, זה שהטוויטרים שלך מעניינים כמו הישרדות בלי התחת של מרינה, זה לא אומר כלום על הטוויטרים שלי. אגב, סטילטו חזר לאופנה, לך על זה.



למרות הפוסט העצבני, ביקורת ונתונים הם תמיד מבורכים....

יום שני, 28 באפריל 2008

העבודות שבעיני כיף לקום אליהן בבוקר

בהמשך לפוסט הקודם (וקצת בהשראת הבעלים של חתול ג'ינג'י אחד).

נכון לעכשיו ובלי נסיון קודם (שיכול להרוס לי את החלום), אלה עבודות החלומות שלי:

עבודה על גוררת בנמל חיפה.
ראיתי פעם גוררות מחנות ספינת נופש בדחיפה של הצד שלה אל המזח, מחזה מרהיב.
בזמן שהתגייסתי בדיוק פתחו בפני בנות את מקצוע ה'ימאיות' על גוררות חיל הים. ביקשתי גם את זה חוץ ממשהו עם מחשבים. לא התקבלתי, אולי הייתי אובר-קווליפייד? יש לי הרגשה שקיבלו רק ארסיות למקצוע הצבאי הזה ולא אשכנזיות לבנבנות כמוני... בסוף עשיתי מבחני לוגיקה והתקבלתי לקורס קצר ומצ'וקמק בממר"ם. לפחות שירתתי בבקשה הראשונית שלי, מבחינת מיקום על היבשה - בבסיס במדבר.
פיזיות לא מפחידה אותי. חורף לא מפחיד אותי. בדרך כלל אני סובלת מחום, לא מקור. כמו שאני רואה את זה, איזו ספינה צופרת לך, צליל מדהים (מזכיר צפירת משאיות), אתה קופץ לקריאה, שט לך בנמל, גורר, מחנה, בווירטואוזיות מדהימה ואז נח לך בשמש עם ספל קפה, עד הפעם הבאה.

עבודה בגן חיות.
מה יכול להיות רע בחיות? שום דבר שהוא לא רע יותר בבני אדם.

סקיפרית.
ואז יש ערך מוסף! - אני גרה על סירה משלי באופן קבוע במרינה. השכנים שלי הם אנשים כמוני שבחרו לחיות על סירות. זוהי אוכלוסיה מדהימה. סובלנית, מאושרת, חופשיה. כשאנשים עושים מה שהם באמת אוהבים ומה שהם בחרו בו מראש, הם רוב הזמן במצב רוח טוב. אלה האנשים היחידים שאני מוכנה להיות מוקפת בהם.
לפני כמה שנים בחיים לא הייתי מתפשרת על חיי תפרנית על סירה, היום אני כבר מסכימה להכל, כי כל דבר יהיה קפיצת מדרגה מהחיים שלי עכשיו. כבר מזמן סטיתי מהתלם. מנקודת התחלה שאמורה היתה להביא אותי לבורגנות המצויה, לקחתי פניה חדה, לא רצונית, לכיוון התפרנות והבוהמיות. אז אני זורמת...

מדריכת חדר כושר.
להסתובב כל היום בין המכשירים, אה וגם בין כמה בני אדם שעובדים עליהם, לקבל קריצות ממשקולות מתכת עגולות, שחורות, זה כמעט משתווה לנוף של ים מול העיניים.
הבעיה היחידה שצריך ללמוד בווינגייט, איזו שנה, ואין לי כוח לזה.

אם רק הייתי יכולה לקנות תוספת שכל במכולת, הייתי מוכנה להיות בכיף סטודנטית מן המניין בטכניון ודוקטורנטית לאיזה משהו מדעי, עדיפות לאסטרופיזיקה. אבל בעניין הזה לעולם אשאר wannabe, כמו הרבה מלצריות בהוליווד.

בעלת חוות פטריות בנגב/בעלת תחנות רוח ליצור חשמל בגולן.
כך או כך מרוויחים נופים יפים ופתוחים. ותחנת רוח מכניסה, אם אני זוכרת נכון, 50,000 דולר בשנה. הבעיה, שהילדים שלי, אם יהיו לי ילדים, יגדלו ילדי טבע מגעילים, שזה רק קצת פחות נורא מאם הם יגדלו ילדי עיר מפונקים. וגם, כמה זמן אוכל להדחיק את הרצון לדפוק הופעה ולקרוע את העיר בנעלי עקב ובגדים שהם לא ג'ינס וכובע בוקרים.

יום ראשון, 27 באפריל 2008

הלוואי ויכולתי לעבוד עם הסוריקטות בגן חיות

די כבר, אוקי?!?!
אני עוד 3 שנים בת 40, יש לי השכלה אקדמאית ונסיון של שנים בעבודה במשרד מכובד מאוד. אני לא איזו תיכוניסטית להתעמר בה, אני לא אשמה שאני נראית כזאת! או זה שאני חייכנית ויודעת לתת כבוד לזקנים האלה, שזה הבית האחרון שלהם על פני האדמה ונחמדה, ואתם כבר איבדתם כל צלם אנוש, זה נותן לכן זכות לדבר אלי ככה וכמעט לצעוק עלי?!?!?!
הפילו אותי לתוך העבודה הזאת ואני עושה אותה בדרך הטובה ביותר שאני יכולה, יש לך בעיה עם זה יאנה, זונה רוסיה?!?! את יכולה להגיד לי בשקט את מה שיש לך להגיד ולא לצעוק ולהאשים סתם. ויעל האחות, את רוצה לעשות להם את המצגות על המחשב, בבקשה תעשי, נראה אותך, או שתתני לי קצת קרדיט על זה שאני יושבת מול המחשב שלכם, לא בשביל לנוח,משהו שאני לא עושה ואתם עושים כולכם כל הזמן. ולא כי אין לי מושג מה עושים איתו, כמוך, אחות עקומה.

יום שבת, 26 באפריל 2008

על פליטי דארפור, נשיאת המילה אמפתיה לשווא וגאוותנות יהודית

אני רואה עכשיו את תוכנית "המושבעים" (שבת 11:00) בערוץ 2, שנושאה הפעם הוא הפליטים מדארפור.
התוכנית לוקחת נושא בכותרות ומציגה הצגה של משפט כולל שופט, עו"די תביעה והגנה ומושבעים (כולם מתחום המשפטנות גם בחייהם האמיתיים).
הפוסט הבא נכתב בהשראת דברים שנשמעו בתוכנית הזאת ודברים שהיו תקועים אצלי בראש וחיפשו דרך מוצא, עד עכשיו.

אידאת הצדק היא דבר שאף אחד לא חושב שקיים ברגיל, אבל משום מה דווקא כשמדובר בנושאים כמו שלום עם הפלשתינאים, בעיית הפליטים וכדומה, כולם פתאום הופכים צדיקים גדולים ומנופפים בצדק השמיימי האולטימטיבי.
כל הזמן שומעים "אין צדק בעולם", אבל למשל וספציפית לנושא, כשזה נוגע לפליטים, המתנגדים לא יעיזו להגיד בפשטות "אין צדק בעולם" [ולכן עופו מהמדינה שלנו ותמותו גם כמו ג'וקים אם זה מה שירחיק אותכם מכאן], למרות שכל דבריהם מובילים לזה. ההפך, הם נהיים הצדיקים הכי גדולים ומחפשים מה קדם למה, הביצה או התרנגולת, מדינת ישראל מספקת נשק ולכן אחראית, או לא מספקת נשק ולכן לא אחראית.
זה לא משנה אם הנשק שמכרה ישראל לאנגולה גרם לבעיית פליטים שם או לא (דיון שנערך בתוכנית).
לא צריך לרדת לקטנוניות של אחריות המדינה לפליטים רק אם המדינה גרמה להם. אם אנחנו מכרנו את הנשק, צרפת או ארה"ב, או כל מדינה אחרת. ברור שאת הנשק שם הם לא מקבלים באמצעות לחיצה על כפתור מכונת החלקיקים הקוונטית והוא פשוט מתהווה יש מאיין, הוא מגיע מאיזו מדינה מערבית שרוצה לעשות כסף קל.
כולם מוכרים נשק היכן שהם יכולים, כולם מרגלים על כולם, כולם מכחישים, כולם ג'נטלמנים דיפלומטיים מנומסים, שצורכים פורנו בזמן העבודה.
אני לא מבינה את האנשים שמנסים לחטט בהיסטוריית האחריות של מדינת ישראל בשביל לאשר או לא קליטת פליטים.
אני גם לא מבינה מדוע ואיך זה קשור להיסטוריה שלנו באופן כללי.
לא מעניין אותי זה שעברנו היסטוריה דומה ובגלל זה אנחנו צריכים להיות מוסריים יותר. צריכים להיות מוסריים, נקודה.
מעצבנות אותי תגובות כמו - בגלל מה שעברנו אנחנו צריכים להיות יותר מוסריים, או מבינים. את האנשים שאומרים את זה אני רוצה לשאול: ואם לא היינו פליטים בעצמנו, היינו מקבלים 'פס' מחובת המוסריות?
אח שלי מרגיש רגשי אשם שהוא רוצה לרדת מהמדינה לדנמרק לחיות שם עם אהובתו הבהירה. עם משפחה שדוללה משני הצדדים בשואה וסבא וסבתא חלוצים שבנו את ביתם במו ידיהם ועברו גם כאן פרעות, הוא חש אי-נוחות לא לחיות בצל מעשיהם. תשובתי לו הסתכמה ב: על הזין שלך. או בפירוט - אלה החיים שלך, לא של סבא שלך. הוא עשה את הבחירות שלו, עכשיו תעשה את הבחירות שלך, לא שלו.
באותה מידה, צל העבר לא משנה לי כהוא זה לגבי הדרך בה מדינת ישראל ואנחנו כיהודים חרטטנים צריכים לנהוג כיום.
זה נכון שזה מוסיף לאמפתיה (ותיכף נגיע שוב למילה הזאת...), אבל לא הייתי רוצה לחשוב שכל המוסריות שלי כבן אדם, נשענת על התחשבנויות עבר.

הכי עיצבנה אותי בתוכנית - הגאוותנות הישראלית של חקירה אם הפליטים הגיעו לישראל מסיבות "פרו-ציוניות", אם הם מכירים את ההיסטוריה של העם היהודי, למה בחרו בה ולא בדמוקטריה אחרת (האמת המרה שהם בחרו בה כי היא היתה הדמוקרטיה הכי קרובה).
אני מסכימה שמעצם קוטנה של המדינה, הצורך (שהוא קיומי בלבד) לשמור על רוב יהודי והמשאבים המוגבלים שלנו, צריך להגביל את כמות הקליטה, אבל לא ממניעי עניי עירך קודמים, לויאליוט למדינה וכדומה, אלא מסיבה כלכלית בלבד וניתוח ראציונלי של איפה אפשר להתפשר ואיפה לא.
אני ממש לא מתומכי אסוכלת ה"עניי עירך קודמים". אולי הרמב"ם אמר את זה, בעבר, אבל קצת חשיבה עצמאית, אולי , במקום "ניים דרופינג" או דמגוגיה בגרוש עם חור מימי חומה ומגדל?
עורכת הדין הנגדית בתוכנית, ואני מניחה שאלה הטענות הרווחות, מנגידה את בעיית הפליטים לחולה סרטן שהתרופה לה הוא נזקק לא תכנס לסל התרופות, לתוספת הקיצבה לניצולי השואה, למיגון גן בשדרות ושוב היא מביאה את המשפט "עניי עירך קודמים". אם לא היו הפליטים האם כל הבעיות הכלכליות האחרות של מדינת ישראל היו נפתרות?

עוד טענה שהועלתה בתוכנית היתה שיש גם הרבה מסתננים. אבל בגלל מסתננים לא נקבל את הרדופים הנואשים? אין שום בעיה עם מנגוני הסינון של המדינה ואני האחרונה שאגיד משהו נגד מסתנן שנזרק לכלא או גורש, אז תרגישו חופשיים לסנן, יש לכם אישור ממני.

תמיד אלה שיוצאים כנגד סיפור אנושי קשה, אומרים שיש להם אמפתיה לסיפור הקשה, אבל עם כל האמפתיה הם נאלצים לסרב.... סליחה, אבל לזרוק את המילה אמפתיה לאוויר עם המילה "אבל" אחריה, זה מוריד את כל האמינות, לא?
אז אפשר לדייק ולהגיד שיש סימפתיה, אבל לא אמפתיה.
מי שחש אמפתיה אמיתית, חש את מצוקות הזולת כאילו היו שלו ממש. מי שחש מצוקה אישית ירצה שיעזרו לו בכל מחיר ולכן גם יבין עד כמה זולתו הסובל צריך את עזרתו. מי שחש אמפתיה אמיתית, יקריב מכיסו, מנוחותו ומעצמו, בשביל לעזור לחברו. זה לא המקרה כאן.
יש מילה אחרת למי שרואה את זולתו סובל ולא מזיז לו מכך: סוציופת.
שימו לב, המילה היא לא ציוני, לא ישראלי, לא יהודי, לא ח"כ מנופח, לא פרקליט מטעם המדינה...

בסופה של התוכנית, המושבעים המאולתרים החליטו כנגד זכויות לפליטים ברוב של חמישה מול שלושה. ה"עותר", בחור סודני, דובר עברית רהוטה וחומר אנושי הרבה יותר טוב מהרבה ישראלים, סיכם את זה ב: "הדמוקרטיה הישראלית קיבלה מכה" וב:"אם אין דמוקרטיה לא יהיה שלום".

יאלללה, סתם עוד תוכנית ריאליטי-צעצוע בטלוויזיה. פירה תפו"א עם חמאה ושום בדרך החוצה מהמיקרו שלי, אושר גדול.

זה מה שקורה כשמשעמם לי

אנשים שמהלכים חופשי בינינו.

ואני זאת שלוקחת כדורים ותוהה אם אני נורמלית, כן?? לא מובן לי בכלל.


יום שישי, 25 באפריל 2008

מקבץ לפסח

NOT.

* קיבלתי את ההזמנה מהסופר. 300 שקל פחות, כי שכחתי ששניצלים אי אפשר להזמין בפסח... אה, וגם לא ספגטי, למי שלא ידע. ומסתבר שגם כמויות חלב הסויה של אלפרו, שאני מזמינה תמיד, הן לא כשרות. לא שיש לי משהו נגד חלב רגיל, הוא ממש לא רעל! אבל זה נוח שזה בא בקופסה עמידה וגם מוסיף לי קצת חלבונים ממקור שונה מהפרות לתפריט, רק שיהיה.

* האם הגברים ששולטים באינטרנט חושבים שאני איזו chick להתעלם ממנה? לעתיד פתרונים.

* אסור לי להכנס גם ל-HIT. הלב מזהב שוב עיצבנה אותי עם רשומה שזכתה למיליון הצבעות (בדיוק!) על איזו תחרות יופי מפגרת של בלוגריות שהיא יוזמת.

* מדהימים הדברים שמעצבנים אותי, אה?

* במקום שניצלים יש לי סטייק עין קפואים שאחד מהם הולך להכנס למיקרו עכשיו. טוב, אולי אני באמת סתם צ'יקה.

* מבטיחה ללמוד לבשל כשיהיה גבר שיבטיח לאהוב אותי עד יום מותו (וזה בטח יהיה מהבישול שלי).

* ביטחון עצמי נמוך לא הולך טוב עם מודעות יתר ותשומת לב לפרטים.

* האחות הראשית בעבודה הגזימה בפעם הרביעית שהיא דיברה אלי בהתנשאות והפעם שאלה מה אני עושה במחשב שלהם. עשיתי להם בפעם השניה איזו מצגת מטופשת בפאוור פויינט לאיזה חג/יום זיכרון שכנראה אמור להגיע השנה. נמאס לי שבגלל שאני נראית צעירה חושבים שיכולים לזלזל בי.

* טוב, אין יתרונות בלי בני אדם מסביבך שיצביעו על החסרונות.

* בעצם יש, אבל לא כשמדובר באחיות וברופאים. אף פעם לא הסתדרתי לא עם אחיות ולא עם רופאים. הם יותר מדי מנופחים מעצמם ואני יותר מדי שמחה לתקוע בהם סיכות.

* .... שכחתי....

* תתעלמו מהסוגריים (מתברר שוודקה כן כשרה לפסח).

יום רביעי, 23 באפריל 2008

הבלוגרים האלה כל כך תקועים בתחת של עצמם

web 2.0 ... בלה בלה בלה... תוכן גולשים... בלה בלה בלה... אלפא-בלוגרים... (בלה בלה בלה)2... זנב ארוך... בלה-פעם היו מחזיקי מפתחות כאלה-בלה....
כל כך הרבה מילים נשפכות בבלוגים הטכניים האלה והקוראים שלהם הם בדיוק הבלוגים הטכניים השכנים.
פייסבוק תחת הלדרמן, ימות או לא ימות?
רשתות חברתיות, תגית שאף בלוג שמכבד את עצמו לא יהיה שלם בלעדיה.

אולי זו שכבת הגיל שלי, אבל הסיבה העקרית שאני יכולה להרשות לעצמי לשים תמונה ולשפוך הכל חופשי ברשת, היא בדיוק בגלל שאני יודעת שאף אחד שאני מכירה לא מתעסק בתוכן גולשים ובבלוגים.
לרוב האנשים שאני מכירה, יש חיים אמיתיים, לא וירטואלים.
לי אין כרטיס בפייסבוק, בגלל שלא מצאתי שום טעם לזה ומשום שאני לא רוצה שהחיים שלי יהיו גלויים לכולם, בשמי המלא.
אז אני מבינה שאצל הדור הצעיר זה לא ככה. אז לפחות שהחבר'ה מהבלוגים הטכניים האלה ידייקו! אולי כל מה שהם אומרים יהיה אקטואלי עוד כמה שנים, אבל עכשיו זה פשוט נראה שהם רושמים מילים על גבי מילים כדי שחבריהם יוכלו לקרוא, להגיב לרשום מילים על גבי מילים משל עצמם, בשביל שהבלוגרים הקודמים יוכלו לקרוא, להגיב, לרשום מילים נוספות וחוזר חלילה...
כל כך הרבה יצירה של תוכן גולשים רק מפי אלה שכותבים על תוכן גולשים. קצת אירוני, לא?

יום שלישי, 22 באפריל 2008

חוויות מהמחלקה הסיעודית

צחוק בצד, כבר 10 ימים בערך שאני עובדת, חצי משרה, במחלקה סיעודית של בית אבות. מי שיש לו מישהו שהגיע לאחד המקומות האלה יכול להבין בערך, בביקורים החפוזים שלו שם, כמה גרוע יכול להיות הסוף של החיים שלנו.
אבל השוק שחוטפים כשנמצאים במחיצת יותר מבן אדם אחד כזה, במשך כמה שעות כל יום, זה משהו שלא נתקלים בו בדרך כלל.
הנה טעימה קטנה (בחירת מילים מוזרה...) מהווית האנשים שאני רואה כל יום, במספר השעות המועט שאני שם:

בתיה - זקנה קטנה וחמודה נורא ולו רק בגלל לחיי התינוקת המנופחים שלה וכובע הצמר התמידי החבוש לראשה. בארוחת הבוקר התרגלתי לצעקות ה"תביא לי!, תביא לי!" שלה. לפעמים היא דורשת עוד קפה, לפעמים סתם לא ברור מה היא רוצה שיביאו לה. בהתחלה לא הבנתי למה מתעלמים ממנה ולא מביאים לה עוד קפה. אחר כך הבנתי שזה סיפור יומיומי.
אסור לתת לה תשומת לב או להביא לה, וואטאבר היא רוצה שיביאו לה, אחרת זה לא נפסק...

אברם - עצוב כי הוא מסוג הזקנים האלה שתמיד דומים לסבא שלך, ולא משנה מי אתה ומי סבא שלך. לבוש כמו פעם עם מכנסי בד וחולצות מכופתרות. תמיד עם כובע על הראש. כמו שסבא שלי היה הולך. עם משקפים ומבט של-"פעם בטח יכולת לנהל איתו שיחות סופר אינטלקטואליות" בעיניים, שעכשיו עצובות שלו. הוא מדבר בעיקר ביידיש, אבל זה לא משנה, כי הוא כנראה לא אומר שום דבר ברור גם אז. חסר מנוחה כל הזמן, לא יכול לשבת רגע על הכסא. הפקודה הרגילה איתו היא: "אברם, זיץ!", או משהו כזה. כשנגשים אליו לנסות להושיב אותו או לנסות להבין מה מציק לו, הוא מתחיל לדבר איתך ביידיש, במבט מיואש מראש, אז פשוט או שמושיבים אותו או שהולכים ממנו.

עלי - ערבי, שהיה פעם נויירולוג. עכשיו יש לו אלצהיימר של צעירים. הוא רוח הרפאים של המחלקה. הולך, הולך, הולך במסדרונות. מדי פעם גם בוכה תוך כדי הליכה. נותנים לו ללכת, הוא לא מזיק. למה הוא בוכה? האם זה קורה בהיבהובי ההארה של המוח שלו, על חוסר היכולת ואי ההבנה שנפלו עליו פתאום. האם זה על מי שהוא היה פעם ולא יהיה יותר? האם זה סתם רפלקס של המוח הקדום? זה ששומר שהוא ימשיך לנשום, שהלב ימשיך לפעום, שמערכת העיכול תעבוד, והכל לחינם...

רחל - עיניים כחולות, עדיין יפה למרות השיער הקצר והלבן לחלוטין, שבעלה בא כל יום להאכיל אותה, ופונה אליה ב:"להתראות, אימא'לה", כשהוא נפרד ממנה בנשיקה ומשאיר אותה בדרך כלל בידיי. כי היא צריכה בייביסיטר. יש לה אלצהיימר והיא כנראה לא יודעת מי הוא או מי בן האדם התורן שנמצא לידה כרגע בכלל. אבל כדי להעסיק אותה, נותנים לה תמיד דף ועיפרון והיא מקשקשת במכניות. עד היום לא הבנתי איך תמיד רשום על הדף השם המלא שלה - שם פרטי ושם משפחה, לרגע תהיתי אם היא עושה את זה. היום זה התברר לי. בעלה רושם כל יום, כל יום, בראש הדף את השם שלה. באותיות דפוס גדולות. היא כנראה לא מודעת לזה בכלל, אבל הוא לא יפסיק. הוא מנסה לשמר אצלה משהו.
אף שם של אף אדם לא היה חשוב ועם כל כך הרבה משמעות כמו השם המלא של רחל, שמופיע כבמטה קסם כל יום באותיות דפוס גדולות בראש דף הקישקושים חסרי המשמעות שלה.

שולה - שיושבת בכסא גלגלים ומהבוקר צועקת כל יום ויום: "רע לי! אני מתה!". אותי היא לא צריכה לשכנע. ואוטומטית נודדות המחשבות לאיך היא היתה כשהיא היתה צעירה יותר, האם היא היתה מסוג האנשים שתמיד התלוננו, שתמיד היה להם רע, לא משנה מה? ואז אני תוהה אם היא מראה לאיך אני אהיה כשאני אהיה זקנה-בלה. האם גם אני אשב כך, היחידה במחלקה, למרות שלכולם רע, ואזעק שרע לי?
או שאולי היה לה טוב פעם? לא יכול להיות הגיוני שרע לה, בכסא הגלגלים, במחלקה הסיעודית, עם עושר של מחלות ושום דבר אחר?
ואני מאמינה לה. והיא מתחננת לרופא המחלקה כל יום מחדש, שיעזור לכאבי הגב שלה ולעיניים שהקטרקט לוחץ עליהם והיא כל הזמן צריכה לשירותים וככה כל יום, עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד. זה לא יגמר, עד ששולה לא תגמר....

חיה - גם היא בכסא גלגלים, עם שקית הקטטר תלויה מלמטה. אני מאכילה אותה כל יום. צריך לעשות את האוכל דייסה חלקה, כי היא לא סובלת גושים. זה מיילא כשהאוכל הוא דייסה, אבל האתגר שלי היא הביצה. אז פשוט יוצרים סטרטאפ של טעמים, מערבבים חביתה עם ריבה, מועכים עם המזלג כמה שאפשר לעיסה כמה שיותר חלקה ולומדים להתגבר על רפלקס ההקאה, כשבודקים שהיא בלעה את כל הפירורים מהביס הקודם לפני הביס הבא.
אני בספק אם היא זוכרת אותי מיום ליום, אבל בינתיים, אני עדיין מקפידה להגיד לה בוקר טוב ושלום כשאני הולכת.

ערן - גבר שבגברים. לבוש בסטייל (יחסי), חיוך ממיס, מבט עירני וחזות של אחד שאין ספק שפעם סובב את כולם על האצבע הקטנה. ההומור הציני שלו, נורה מן המותן ומשכיב את כולם ברצפה. מה נדהמתי לגלות שהוא יושב כמו ילד קטן, עם הסינר שכולם לובשים בארוחות ומחכה שיאכילו אותו. וכל ביס שהכנסתי לו לפה, היה בעיני סמל לעוד שארית של האדם שהוא היה פעם, שהוא נפרד ממנה מבלי יודעין.


ביאסתי אתכם מספיק?
השוק עובר, החומות נבנות. עם זאת, אני כותבת את הרשומה הזאת עם דמעות בעיניים ואני שמחה עליהן, כי אני חוששת מהרגע שאני אהפוך לזומבים האלה שמטפלים בכל הזקנים האלה מדי יום במשך שנים.
אבל אני מבינה שלא היתה להם ברירה.
כמו המסעדה בסוף היקום של דאגלאס אדמס. אתה רואה את הסוף ואתה חייב להתמודד עם זה ולהמשיך להנות מסטייק טוב...









יום ראשון, 20 באפריל 2008

מצאו את ההבדלים

ידיעה ששמתי ב-HIT לעומת אותה ידיעה ששמתי ב-SHAVEH.CO.IL






מספר ההצבעות ב"שווה קריאה" לא גבוה, אבל ההבדל ברור, לא?

"שווה קריאה" מספקים גם כפתור לשים בתחתית כל פוסט (שאני אשים ברגע שאני אצליח לפענח איך אני עושה את זה בדיוק), אבל "היט" מרוכזים בעצמם כהרגלם ולא מספקים כפתור לדרוג תכנים מחוץ לקהילה הסגורה שלהם.

ושוב מצביעים ב"היט" אותם אנשים לאותם אנשים ושוב תצטרכו לפלס דרככם בין ידיעות מפורום קרן פלס... או רשומות על רשומות של "חג שמח".
שוב מערימים שם חומות של נוחות שסוגרות על הגולשים שלהם, מונעות מהם את הצורך לבדוק מה קורה בחוץ וגורמות להם ל-טימטום מוסדי.



יום חמישי, 17 באפריל 2008

כנסו! כנסו! (הכל מותר בשם חופש הביטוי או יותר נכון חופש הניצול למען עוד קצת רווח כספי) העיקר שתכנסו...

אולי יש ויטמינים ברגלי צפרדעים שאנחנו לא מודעים להם ושמעלים את ה-I.Q?
הנה ידיעה שנתקלתי בה ממש עכשיו:
"אנשי ממשל צרפתים קוראים להטיל עונשים כבדים של עד 3 שנות מאסר וכן קנס כספי, כנגד מפעילי אתרי 'פרו-אנורקסיה' ופרסומים אחרים המעודדים נשים ונערות להרעיב את עצמן. בנאום בפני הפרלמנט הצרפתי, מסרה שרת הבריאות Roselyne Bachelot כי "מתן עצות לנערות צעירות אודות כיצד לשקר לרופאים, לומר להן אילו דברי מזון הם הקלים ביותר להקאה ולעודד אותן לענות את עצמן בכל פעם שהן אוכלות דבר מזון - אינו מהווה חלק מחופש הביטוי". השרה מסרה עוד כי על המדינה למצוא ולנקוט בהליכים משפטיים כנגד אלו העומדים מאחורי אתרים מסוג זה. מקור: רויטרס."
(הגעתי אליה מכאן)

אבל בינתיים באתר מרכזי בישראל בשם תפוז:
מאפשרים לפתוח קומונות פרו אנה - יאללה בנות, כנסו!
ומתממים לגביהן - כנסו!

ולא רק על התממות מדובר. הקישור האחרון פורסם באחד הפורומים של תפוז עם קריאה עולצת לבוא ולקרוא על קומונת הפרו אנה החדשה שלהם. קישור לפירסום הקומונה בפורום אני לא יכולה להביא, כי אותו פירסום נמחק שעות ספורות אחרי שהתמרמרתי עליו ואחרי שהמפרסם, עובד תפוז, ענה לי בצורה גסה ומעליבה.

אנורקסיות כל העולם (כולל פליטות צרפת) התאחדו ובואו לתפוז! כאן מקבלים את כולם בשם חופש הביטוי ובזכותו בלבד (אבל לא את אלה שאתר ONE מאיים לתבוע בגינם את תפוז, אפרופו הבלוג של ייגרמייסטר, שמיהרו להעלים מיד).

יום שלישי, 15 באפריל 2008

תהיות על תהילה ביותר מ-15 מילים

אמא שלי נוהגת לשאול אותי, אחת למותו של מישהו מפורסם: "שמעת מי מת?!?!" (ולא שהמשפט הזה הוא הבעיה, כי זה די מסקרן כשלא באמת יודעים. הבעיה היא המבט המופתע והנזפני כשאני עונה בשלילה, החזרה השניה על המשפט בנסוח אחר: "לא שמעת???" והפאוזה הארוכה, לצורך דרמטיות יתרה, שבאה לפני התשובה).
אחרי שהבנתי שאת אמא אי אפשר לחנך מחדש ושהמפורסמים, למרות המפורסמות שלהם, פשוט לא יפסיקו למות, החלטתי לענות במשפט הבא: "שמעת מי משבעת המיליארד על פני האדמה, חי?!?!"

אז, אחרי ששומעים מה קורה למפורסמים, מוות או חולי, תמיד יש איזה סוג של פאוזה עצמית כזאת בלב. ככה היה עם אייל פלד והשבץ המוחי שלו. האם צר לנו על אייל פלד יותר משצר לנו על סבא שלנו, או איש צעיר בגילו של פלד אחר ברחבי העולם, או ילדים קטנים שמקבלים סרטן וכו'? ברור שלא, אז מה העניין פה, לעזאזל? לא יודעת להשיב.
אולי זה בגלל שזה חלק מהרכילות על האנשים שבצמרת. שמעתי שיש סיבה מתחום הפסיכולוגיה האבולוציונית לרכילות על אנשים בסביבתנו ובעיקר בנוגע למפורסמים ולמנהיגים. רכילות = ביקורת או בקרה. באמצעות הרכילות אנחנו מבקרים את פועלו של אותו אדם לטוב או לרע ושומרים אותו בגבולות, או יכולים להיות מודעים למקרה שהוא עבר אותם.
אבל לא על רכילות רציתי לדבר. אני בעיקר תוהה מדוע לסלבריטאים מגיעות זכויות יתר. באייל מטפל הרופא של ראש הממשלה לשעבר. הלוואי שאייל יבריא, כמו כל אחד אחר במדינה הזאת. אבל כל אחד אחר במדינה הזאת לא זוכה לטיפול מסור ותחת תיקשורת מבקרת, של הרופא הכי טוב. יכול להיות שזה יצא במקרה ואז אני סותמת, אבל אם לא, זה גורם לתחושה לא נעימה.
והנה אני גם שומעת שסלבז המדינה ירדו לאילת לסופ"ש בחינם, כבר לא זוכרת לרגל מה, ובתמורה היו צריכים המסכנים לעמוד בגבורה תחת הבזקי ה"טפילים". כלומר: הפאפרצי - אבל שאינם טפילים, רק כשאותם סלבז לא רוצים להעלם לתהום הנשיה או מפרסמים פרוייקט חדש. אם אני הייתי מפורסמת, הייתי מוכנה שיצלמו אולטרסאונד-פאפארצי של העובר בבטן שלי, או סתם איזה פוליפ בקיבה!
כמובן שהם התלוננו שכשהתברר שהיו שם צלמים. גם קיבלו בחינם, כשיש להם את הכסף לשלם על כך לעומת הרבה אחרים, גם הלכו על זה, כשהם לא היו חייבים, גם ידעו שיהיו שם צלמים, גם הלכו על זה דווקא בידיעה שיהיו שם צלמים וגם לשחק אותה מופתעים ו"די, די", בסוף? נושנושונים, לכו תעבדו על מישהו אחר. או לכו תעבדו וזהו.
אחר כך אני שומעת שהם קיבלו זוג נעלי 'אול סטאר' בחינם, בארוע לסלבז בחגיגות ה-100 שנה לחברה (100 שנה...?!). ואלה רק שני ארועים שקרו לאחרונה ושאיתרע מזלי להתקל בהם. זה הרי לא חדש שמפורסמים מקבלים מתנות חינם בארועים שונים שרוצים ביקרם, בארץ ובחו"ל.
בסדר, אז אולי אם אני הייתי מפורסמת גם אני הייתי נוהגת ככה. תמיד אפשר לבוא ולהגיד לי שכן, אבל אני תמיד יכולה לענות שלא. עובדה שאני לא מצליחה להפוך לזרובבלה, או נגיד ללב מזהב או מטר שמונים (אנשי תפוז יכירו את שני השמות האחרונים), כי עובדה שאני לא יודעת או לא רוצה לשחק את המשחק.
אם הייתי אישיות מפורסמת והיו מציעים לי חופשה חינם באילת, עם עוד עשרות שכמותי, בידיעה שיהיו שם צלמים ובידיעה שזה מכוון מטרה לי ולמפרסמים שנותנים לי את ההטבה הזאת, הייתי שוקלת אם לקבל את זה לא כחופשה, אלא כעבודה ואז לא הייתי מתלוננת ובאה כדי לראות ולהראות. אבל אם באמת הייתי רוצה לנוח מול ים כחול ושמים, לא הייתי מקבלת את ההזמנה הזאת.
להיות מפורסמים זה לא רק כיף, זה גם לקבל טובות הנאה. עבודה קשה? את זה תגידו לאבא שלי שקם 40 שנה בחמש בבוקר ועדיין בגיל 60+ צריך לתזז בכל הארץ למשך שבועות (ובעבר זה היה גם ללבנון) או לאמא ש-30 שנה אחרי עדיין מצרה על כך שעזבה עבודה מבטיחה בביטוח לאומי בשביל מקום פרטי בו היא צריכה להלחם עד היום כדי שלא יהפכו אותה לאפס המוחלט. וכל זאת ללא טובות הנאה או שכר שאינו ממוצע.
פעם אחת בא גם לי להגיד למפורסמים: "די, די"....

יום ראשון, 13 באפריל 2008

מה עשינו היום בעבודה החדשה?

או, מה עשינו היום בגן, ילדים?

האכלנו שוב את חנה. הפעם היא אכלה פחות, אבל היינו מרוצות לראות שהפעם היא גם בלעה.

רדפנו אחרי אברהם ושלומי במשחק תופסת כיסאות. את מי שאני תופסת הוא חייב לשבת חזרה בכיסא.

לינה התעקשה לקום וללכת הביתה תוך שליחת נשיקות לכולנו והשאירה את הציור שלה חצי גמור. אחרי הפעם הרביעית שהחזרנו אותה ביד לכיסא שלה, כי היא כל פעם שכחה היכן היא יושבת, פשוט נתנו לה ללכת. מקווה רק שהיא זכרה להסתכל שמאלה וימינה ושוב פעם שמאלה בחציית הכביש.

עם ארנון ניהלנו שיחה ערה וזורמת עם המון מילים יפות וגבוהות, שאין לי מושג היכן הוא קלט אותן. שמחתי מאוד גם שהוא הצליח להרכיב מהן משפטים עם דיקדוק ברור, שאני יכולה לענות להם חזרה.

שחר (כן, כמו זאת שיש עליה שמועה שקיימת בהישרדות) היא אחת מהמתוקות. שקטה, משחקת לבד בצד, אוהבת מאוד לעשות מגזרות נייר. כלומר, לחתוך חתיכות מהעיתון ולשפשף אותן על השולחן. לפחות לה לא צריך לתת ריטלין.

ננזפנו שלא אומרים: "לשחק", אומרים: "לעבוד", "אנחנו עובדים", "רוצה לעזור לי לעשות כך וכך...?". מדובר בלצבוע שבלונות, להרכיב פאזל של 3 חלקים, להשחיל עיגולים על כפיס עץ וכדומה...

שמענו שאנחנו יפות וחבל שאנחנו לא נשואות, מאחת מהעוזרות שרצתה לשדך לנו את אחיה. סירבנו בנימוס, למרות שאם היופי הרוסי עובר גם לבני המשפחה ולא רק לבנות, אז האח צריך להיות נאה מאוד.

תראו, כשקיבלו אותי לעבודה, גם אם זה בתור טובה, בדיור המוגן היוקרתי הזה, תכננתי על פקידת קבלה, משהו משרדי, עזרה במחשבים, שיחות של שלום, מה נשמע וסיפורי נכדים, עם בלומה ועם הלנה בהפסקה שלהן בין משחקי הברידג'....

נכון לסגירת רשומה זו, היחידה שהקיאה, זאת היתה דווקא אני (ברצינות לגמרי). כן, עוד בתחילת הכתיבה שלה, בעיקר מיצי קיבה, כנראה משהו שניסיתי להחזיק בפנים עוד מתחילת העבודה שם (ראה: 8 לאפריל). שיהיה, גם ככה אני משתדלת להקיא אחת לשבע שנים כדי לשמור על פרופורציות.

יום רביעי, 9 באפריל 2008

יש עוד מישהו במדינה הזאת שלא יודע שלא מעבירים אלי שרביטים?

אורי צציק העביר אלי את שרביט הפירגון. כוס אמק, דבר ראשון. דבר שני, מותר לי לפרגן לשרביט הזה? ועוד יותר לעצמי שאני עונה בכלל לשרביט כזה? (ולא עושה איתו מה ששרק עשה עם השרביט ב"שרק השלישי"?). דבר שלישי, דווקא למצוא אנשים לפרגן להם היה לי קל, אפילו רציתי להוסיף סעיפים לרשומה. מה שלא היה לי קל זה למצוא 5 אנשים להעביר אליהם את השרביט, כי בעולם הוירטואלי+האמיתי, מספר החברים שלי לא מגיע ל-5 וזה כולל את הכלבה המשפחתית.

להלן הפירגונים שלי:
1. לתוכנית מהדורה מוגבלת. פירגון שהוא גם הצדעה תוך ירידת הדגל על תוכנית שתפסה אותי לא מוכנה ושכבשה אותי מהרגע הראשון שלה. בחיים שלי לא נתקלתי בכל הרבה קטרזיס של "דיבור מלוכלך" וביזוי של כל פרה קדושה אפשרית בשידור טלויזיוני להמונים, בלי בושה, בלי התנצלויות, אבל עם המון הומור שלעיתים רק או דווקא חוסר הגבולות הביא לשיאים חדשים.
בסופו של דבר, ידה הארוכה של הצנזורה הגיעה גם לתוכנית הזאת. אני מודה לצוות המדהים ולקונספט המטורף (וגם ההפך), על 4 עונות של פרצי צחוק והלם, הלם ואז פרצי צחוק וכדומה, ממני בחורה ופמיניסטית, שלא מצאה עצמה נפגעת לרגע מהדילדואים שנזרקו חופשי אחד על השני באולפן.
(שידורים חוזרים שלה יש ב-V.O.D בחינם).
2. צ'ארלס דארווין - גאון יוצא דופן. ברגיל לא הייתי בוחרת מדען, כי זה חסר טעם ולא פייר לגבי היסטוריה ארוכה של מדענים בתחומים שונים, אבל עושה רושם שהוא זקוק לפירגון יותר מכל השאר, משום שהוא מהווה מטרה קלה יותר ממדענים אחרים ובמיוחד כיום (למשל וטרי טרי ביקורתו המטופשת של מנחם בן), כשכל כך אופנתי להכנס בתורת האבולוציה שלו. העניין הוא שבדארווין הרבה פעמים פשוט נכנסים באופן אישי וזה כבר מתחיל לעלות לי על העצבים. לא יודעת אם היה מדען שכל כך טעו לגביו, כמו לגבי דארווין (חוץ מאיינשטיין אולי). זה נכון שרעיון האבולוציה לא היה יחודי לו, ושאלפרד ראסל ואלס, כמעט והקדים אותו, אבל הייחודי לדארווין - הוא התעלה מעל כל אמונות הדור שלו ודורות קודמים (ולימודי הכמורה שלו!) והציע את מנגנון הברירה הטבעית, ללא כל התערבות אלוהית. הוא היה אולי, ואני מרשה לתקן אותי אם אני טועה, האתאיסט הראשון?
בהקשר הזה אני חייבת להוסיף שם קצת פחות ידוע- מנדל, שנחשב לאבי תורת הגנטיקה. מנדל היה נזיר (!) שעסק בהכלאות אפונים ותעד את ממצאיו לפרטי פרטים במחברות. אגב, הוא היה בן זמנו של דארווין ואף שלח לדארווין מכתב, בעקבות ממצאיו בחקר הגנטיקה של האפונה, אבל אותו מכתב נמצא חתום וסגור בעיזבון שהשאיר דארווין אחריו....
מפרגנת לו על מקוריות בדקדקנות תיעוד מחקריו ובגילוייו החדשים, שלא הוערכה בזמנו.
3. לאלה שלימדו אותי לחשוב "מדעית". וזה דווקא לא קרה באוניברסיטה, אלא בזכות האינטרנט.
זה מתחיל מפורומים, מדעי התזונה (שבינתיים דעך ונפח את נשמתו סופית, לאחר "פיטוריו" של יוסי מרקוביץ' מנהלו המתנדב) וחדרי כושר של תפוז, עם יוסי, אלפקה פקה, אלי ו. (אין להם מושג מי אני, אבל אני לא שוכחת אותם) ואחרים שאולי שכחתי או שאני לא בטוחה בשמם, שעזרו לי לצלוח חופשי ולגמרי לבד, בלי עזרת אף מדריך, את האימונים בחדר הכושר וכל מה שקשור להם והעמיקו את ההבנה שלי בתזונה ובספורט בשעתו. יכולתי לסמוך עליהם בעיניים עצומות. עד כדי כך שידעתי לתקן מדריכים יוצאי וינגייט, או לזהות מתוכם את אלה היותר מקצועיים.
וכלה ועדיין לא סופי, עם SilentMike ,שאצלו המשכתי בהתמחות אותה התחלתי בפורומים הנ"ל, לא מבחינת התחומים הספציפיים, אלא במהו דיון נכון, מהם כשלים לוגיים בדיונים והחשיבות של - לא לדבר באוויר.
4. בתור אחת שהיו לה הרבה שעות פנויות בזמן האחרון והרבה חוסר כוח לקרוא, לגלות שיש הרצאות על כל הדברים שמעניינים אותי, חינם ובזמני החופשי, ברשת, זה משהו שגרם לליבי ממש לקפץ בקירבי ולרצון עז לנשק את רגליו כל פעם של פרופסור תורן אחר. אומנם, הם לא יידעו על זה, אבל אני רוצה להודות באופן גורף לכל אוניברסיטה וקולג' בארה"ב שמפרסמים בפודקאסטים ובוובקאסטים, קורסים שלמים, או הרצאות אורח לציבור הרחב , בחינם ולכולם!
תודה מיוחדת + קישורים לחבר'ה שהם משלנו ומשדרים בעברית:
הערוץ האקדמי של אוניברסיטת חיפה, על הרצאות הוידאו שלו.
המועדון האסטרונומי של אוניברסיטת ת"א, על הרצאות הוידאו שלו.
ורן לוי. לו מגיע פירגון עוד יותר מיוחד, משום שאחרי המון פודקאסטים בלועזית, הופתעתי לגלות שיש גם אחד בעברית בנושאים שמעניינים אותי וברמה גבוהה. זה לא קל להעביר פודקאסט לבד במשך כחצי שעה (משהו כזה ולפעמים אף יותר, אם אני לא טועה). בגלל זה פודקאסטים בדרך כלל יכילו זוג או יותר של שדרנים, או שאם מעביר אותם אדם אחד, הם יהיו או בצורה של ראיונות, או קצרים ומגיעים ל-5-10 דקות. רן לוי עושה את הבלתי אפשרי. בנוסף הוא גם מעניין, שנון ונעים מאוד להאזין לו!
5. חשבתי על אישיות בארץ, ואם אפשר איזה מנהיג, אבל לא עוקבת אחרי מה שקורה פה בכלל, אז אני מסתמכת על אח שלי שפעם סיפר לי על ח"כ ישר אחד , שגם כל חברי הכנסת האחרים פירגנו לו ובחרו אותו למשהו כמו ח"כ נולד או משהו כזה, דב חנין, שנוסע באוטובוס לעבודתו וויתר על אוטו השרד. אח שלי תמים ודעות ומעשים כמו של דב חנין יכולים להכעיס הרבה ואולי גם לשלוח אותנו לאבדון ובכלל, אין לי מושג מה קורה איתו היום, אבל בשביל הסיכוי שקיים פוליטיקאי ישר אחד בקירבנו, יאללה, מפרגנת.

למה נראה לי שיצאה לי רשומה מעצבנת? טוב, לא משנה, אולי זה בגלל שאני כבר עצבנית מראש היום. אין לי 5 אנשים לשיטת הפירמידה הזאת של השרביטים, אז אני לפחות אעביר לשלושה: supermind , עכברון כחול, רוצה? ולספרן הלילה.



יום שלישי, 8 באפריל 2008

סליחה, מה השעה? תודה. וואו כבר עברה שנה? אני מאחרת!

יותר משנה שאני יושבת בבית, מאז התפטרותי מהעבודה הקודמת בפברואר 2007 (בה השתהתי 8 שנים).
וכשאני אומרת יושבת, כמו רוב האמיתות שלי, זה באמת יושבת. לפעמים היה גם שוכבת. לפעמים אפילו התהפכתי לצד השני. לפעמים גם קצת כתתי רגלי בין הסלון למטבח, זה שומר על כושר הליכה לא רע.
ועכשיו למשפט שהפיל אותי מהרגלים (לחיוב, לשם שינוי, אחרי הרבה נפילות אחרות מדברים כמו דפיקת הראש בקיר או ליטרים של וודקה):

עבדתכם הנאמנה מתחילה לעבוד!!!!

כן, אני יודעת שאני אמורה להגיד שפחתכם, אבל למה כל מקצוע שנשים נכנסות אליו, נשמע פחות טוב??

אז, כמו שזה לא נכון שדברים טובים באים בחבילות קטנות, כלומר רוב הזמן, לאור הטכנולוגיה הנאנואית של היום, זה גם לא נכון שהזדמנויות נופלות עליך מהשמים, כלומר רוב הזמן, לאור ההזדמנות שנפלה עלי מהשמים אתמול.
בעצם, גם היא היתה תוצר של נאנו-טכנולוגיה, הטלוויזיה שלי.

לא אלאה אתכם בפרטים, מה הופיע שם, או מי הופיע שם, יותר נכון, שגרם לי לקפוץ מהשקע הנוח שישבני יצר במשך חודשים על הבלטה האהובה עלי בסלון (אולי לא כל כך נוצר שם שקע, כמו שהתחת שלי התקשה כתחת של בבון ולכן זה רק נראה לי נוח), אבל הרמתי טלפון לאמא - אמא לאדם המדובר - האדם המדובר לבוס שלו - אחר כך לאמא שלי - אמא שלי שוב אלי - אמא לאדם המדובר -ואז האדם המדובר אלי. והנה יש לי פגישה לראיון עבודה במקום מדהים. תוך חצי שעה. (והנה הולאתם בהתרחשות המאורעות, בכל זאת ואף יותר ממני...).

הפגישה היום בבוקר. אין לי מושג מה יהיה ואם יהיה בכלל, אבל בינתיים אני משחררת קצת לחץ ומנסה את הקטע החדש הזה של 'אופטימיות'.

to be continued.....





יום ראשון, 6 באפריל 2008

על מקרה מצער שקרה לי עם תפוז

הפוסט הבא מובא, אלא מה, מנקודת המבט שלי, ללא תגובה רישמית מצד הנפשות הפועלות האחרות המוזכרות בו ו/או רצון מצידם לענות לי (על חלק מהדברים!), כאשר עדיין הייתי בפלטרופמה עליה הם חיים. לפיכך, המוצגים והעדויות הם אמת לאמיתה, אולם יתכן שנגועים בסובייקטיביות, אין בהם כדי להטיל דופי באנשים ובמערכת המוזכרים, או בגולשים שבחרו להשאר באותה מערכת ואם הוטל כזה, הוא על דעתי ומנסיוני בלבד.
עם כל ההודעה המפוצצת הזאת, אני עדיין מרגישה שנעשה כאן עוול ושיש אמת וצדק לפחות במרבית דברי.
פוסט זה הוא חובתי לעצמי לתעד את מהלך העוול הזה ואולי גם להוציא אותו "out of my system".

לאחר שינויים אחר שינויים בתפוז, אותם החלקתי בשקט. הרגשתי שאני לא יכולה לשתוק יותר. התכנים שקודמו בדף הבית שלהם, כללו חומר שכל בר דעת יכנה תת-רמה. רובם היו הודעות מפורומים שכללו סוגים שונים של שלישיות, פורנוגרפיה, אלימות, גועל בסיסי ביותר ושאר סנסציות למשיכת קהל.
משהו נשבר אצלי, כשנוסף לכל אלה, כאשר כבר ראיתי בדף הבית של האתר, רשומה המקודמת מתוך בלוג, התברר לי שזו הפעם השלישית, בזמן קצר, בה הם מפרסמים רשומה בינונית מתוך בלוג אישי של נ' עובד שלהם שגם מקורב היטב לד', אישיות מפתח חדשה באתר ושכולכם מכירים.

השלב הבא היה השארת הודעה אצל ד' בבלוג הבית (תחת פוסט הקורא להמלצות בשביל קידום והכולל תגובות ביקורת מצד גולשים אחרים) על נ' שבלוגו האישי, מקודם ללא הפסק - בעמוד הבית של תפוז! - רק בגלל היותו עובד של האתר. תלונה על התכנים שמִדרדרים לצהוב ולמכנה המשותף הנמוך ביותר האפשרי, תהיה כיצד אקודם כעת, לאחר שהוחלפו העורכים, אם קוראי אינם מסוג האנשים שנוהגים להמליץ ומעין בקשה נואשת שיבדקו את החומר שלי גם, גם אם לא המליצו עלי וגם אם אני לא נוהגת להמליץ על עצמי. הוספתי שאם חסרים להם חומרים, שהם נאלצים לפרסם שוב ושוב בלוג פרטי של עובד שלהם, אולי שיכנסו לבלוג שלי, לא יראה להם לא צריך, אבל לפחות שיבדקו.

לא קיבלתי מענה לתגובה זו, למרות שתגובות חדשות ממנה, נענו שוב ושוב.

לעומת זאת, קיבלתי ועוד איך מענה של "ימותו הקנאים" מצד העובד נ', אותו הזכרתי, ועוד ביוזר הרשמי שלו כעובד האתר.
השארת שתי בקשות נוספות לתגובה באותו בלוג.

לא נענתי ולכן: רשומת יאוש על סגירתי את הבלוג בתפוז בגלל שלא קיבלתי תגובה עד עתה, בבלוג הבית.

הענות, מהירה יחסית, של ד' וקבלת תגובה ממנה, סוף סוף, תחת אותה רשומת סגירה בבלוג שלי.

שירשור המשך של תגובות ביני ובינה, כאשר היא, להערכתי, אינה עונה לעניין ואף עוברת לביזוי שלי מסוג האד-הומינם, במקום להתייחס לדברי ולענות להם כפשוטם.

שתי דוגמאות לתגובות שלה אצלי באותה רשומה שקשה לי לשכוח (בפרפרזה, אבל לא כל כך חופשית):
1. על מה אני מתלוננת בכלל, אם קודמתי איזה חודש 3 פעמים ולפיכך יכולים אחרים להאשים אותי בקידום יתר.
2. ביקורת שלה על כך שאני מתירה בבלוגי תגובה אנונימית (מסוג התגובות שאני עצמי קוראת להן תגובת נאצה), בה הזכיר המגיב כינויי גולשים שזוכים, להערכתו לקידום יתר בתפוז.

1. על כך השבתי ומוסיפה גם עכשיו, ש-3 פעמים בחודש, הן כאין וכאפס, לעומת אחרים שמקודמים בתפוז, יום אחר יום ורשומה אחר רשומה, ואף באתר הבית בנוסף לדף הבלוגיה ולעתים באותו הזמן. ופתאום לד' לא כל כך חשוב להאשים אותם בקידום יתר...
זו בעיני ירידה נמוכה מאוד, לפרט את 3 התאריכים בהם קיבלתי את אותו "בול בחירת העורך", באותו חודש, כאשר זה לא שייך לעניין, מסריח מכשל האד הומינם, כלומר היא נתפסת להיכן אפשר לבקר אותי, במקום לענות לטענות שאני מעלה וכן מזניח את שאר הפעמים בהם לא קודמתי.

2. בתגובתי לה, תהיה שלי, כיצד היא מרשה לעצמה לבקר את ההתנהלויות שלי עם תגובות בבלוגי שלי. שוב, לא שייך, אבל ממש לא שייך לעניין ונראה כיריה מהמותן באפלה, ללא חשיבה קודמת או מטרה מעבר למטרת הפגיעה בי. בנוסף, השבתי שהיא אינה מודעת למדיניות אי-מחיקת התגובות שלי בבלוג (גם אלה הפוגעות בי אישית וממש מעליבות) ואינה יודעת עד כמה אני מעורבת בפרטים של מגיבי, עליהם אני טורחת לוודא את כל הפרטים ולזכור אותם בע"פ ולהגיב להם חזרה ככול האפשר, ללא התעלמות מעליבה. משהו שהיא לא טורחת לעשות בבלוג שלה. כשאני חיכיתי לתגובה ממנה.

לאחר אותה החלפת תגובות בינינו, כאשר תחושתי היתה שכל רצונה של ד' היה לנער אותי ממנה וכאשר עוד אני הייתי זאת שניסתה לסגור את זה יפה, נשברתי סופית.
במשך כמה ימים תהיתי ביני לבין עצמי אם להניח לעניין, איך להניח לעניין, או לעזוב באמת, כמו שהצהרתי מתוך תיסכול עוד בהתחלה. לבסוף החלטתי להשאר, בעיקר לאור תגובות הקוראים שלי, שלא הבינו למה עליהם להענש ולכך שהחלטתי לא להיות כלי משחק ו'לתקוע את רגלי באדמה'.

נשארתי, אך לא ללא מה שראיתי כקרב חזרה. הרשומה הבאה היתה על כך שאני נשארת, למרות ד', ובידיעתי שאני יכולה לפחות להשתמש במילים, בבלוג אישי ושלי (!) ניצלתי זאת כדי ל"רדת" עליה היטב.
להגנתי יש לומר, שהבלוג שלי הוא אני. עד השלד העירום. מראש הוא נוצר כדי להוציא תיסכולים וזה בדיוק מה שעשיתי.

למותר לציין שהפסדתי במאבק הזה...?

מה"שווים הצצה" (מעין קידום) בסנוז (שרות המיקרו-בלוגינג של תפוז) הורדתי מיד. הסיבה, ממקור מבוסס היטב, היתה :"לא מגיע לה פרס". הסנוז לא קשור לבלוגיה, הוא מיקרו-בלוג בפני עצמו. הייתי שם מתחילת ימיו, במומלצים שלו ובכלל. לא הייתי שם בחסד, הייתי שם בזכות. היש סיבה נלוזה מזאת להוריד אותי מסרגל הצד הקבוע שם?

מאז אותה רשומה, כתבתי כמה וכמה רשומות, חלקן מתאימות ככפפה ליד לקידום, חלקן כל כך מושקעות, שהיו אולי אפילו מעבר למה שתפוז יכלו להרשות לעצמם לקדם, שכן הקוראים הבבונים, שאליהם הם מכוונים, היו בורחים. הרשומות המושקעות דרשו ימים רבים של השקעה וחיפושי מקורות, הפחות מושקעות, עדיין נגעו לנושאים מעניינים, שב"רומו" של תפוז, אבל תוך כתיבה שנונה ומצחיקה.

חיכיתי.
חיכיתי.
חיכיתי.
ועדיין חיכיתי.
שמשהו מכל זאת יפורסם.
צריך להכניס כאן מאמר מוסגר של מענה לכל אלה שתוהים לעצמם עכשיו אם אני כותבת בשביל קידום ותו לא. אז לא, ממש לא. אבל מי שיגיד שהוא לא רוצה להיות מקודם, או לא שמח מכך כשזה קורה, הוא צבוע. בנוסף, רשומות שנושאן נהגה מראש במוחי כשירות "יידוע הציבור", מה הטעם להן, אם הציבור לא יקרא אותן, אלא רק קוראי הקבועים, שהם כבר אינטליגנטים ברובם בפני עצמם??

ובכן, אחרי כחודש וחצי של פרץ רשומות מדהימות (וכל מי שסבל אי פעם ממחסום כתיבה יבין עד מה גדול התיסכול), כאשר אף רשומה שלי לא קודמה, העזתי לשאול על כך בפורום הבלוגיה, תחת שירשור שכבר פתחו בנושא. בחיל ורעדה ובבישול עצמי טוב טוב, שאני סתם פרנואידית.

קיבלתי מענה מיידי. ד' הודתה בגלוי ובלי בושה שאיני מקודמת בגלל אותה רשומה, לפני כחודש, שכתבתי עליה. היא קראה לזה תוקפנות מילולית.
האם אפשר עוד להעליב ולרמוס יותר ממה שסבלתי עד כה? מסתבר שאפשר. היא הוסיפה שאני גם לא אקודם עד שלא אסיר את אותה הרשומה.
מילא להסיר אותה, גם זה דבר שאינו של מה בכך, משום שמעולם לא מחקתי רשומה, יש לי עקרונות. אבל לא להודיע לי שמתנהל נגדי קרב נקמנות אישי ונסתר?? לתת לי יותר מחודש לקוות, שוב ושוב, לחפש את עצמי במקודמים, לחשוב שאולי רשומה אחת נשכחה, אבל אולי הבאה, ואז שוב, אולי הבאה? ואז שוב, אולי הבאה? לתת לי להתבשל במיץ של עצמי, להפוך ביני לביני, האם אני פרנואידית, האם אני נעלבת ללא סיבה, האם זה בגלל סיכוי קלוש שיש למישהו משהו נגדי, או סתם מקריות? הרי בהתאם לכל הגיון, יותר הגיוני שאני ארגיש לא בסדר עם עצמי, מאשר לחשוב שלא מקדמים אותי בכוונה. לעומת המתלהמים הקופצים שד' רגילה אליהם, אני נוטה קודם לבדוק היכן אני לא בסדר לפני שאני מאשימה אחרים.
אז יותר מחודש אני חושבת שאני לא בסדר ונותנים לי להמשיך לחשוב כך, והיו גם ממשיכים לתת לי להמשיך ככה, עד קץ או באמת כמו שקרה, שהעזתי לשאול בגלוי על דפי הפורום, אם זה בכוונה או לא.

מחקתי את אותה רשומה לגביה היא טענה שדיברתי בתוקפנות (התוקפנות היחידה שלי, היתה כנגדה ולהערכתי בצדק, לא כנגד תפוז. עוד עובדה מחשידה כנגד הנקמנות האישית שלה). מיד, יש לציין.

היא היתה מרוצה וסלחנית והודיע שזוהי פתיחתו של דף חדש בינינו. ואני תהיתי ועדיין תוהה, האם מסר פשוט ממנה לא היה פותר את כל העניין שבועות לפני כן? הרי אני לא ידעתי שנגזר עלי הגולל בקידומי תפוז, בגלל אותה רשומת תסכול שלי. ולא שאני מתממת. אני הכרזתי שאני נשארת באתר למרות ד', לא ידעתי שהאתר הוא הוא ד'!

הוד קדושתה וכוחניותה, החזירה אותי ל"שווים הצצה" בסנוז (אותו סרגל צד של פירסום קבוע בו הייתי), כמחווה של רצון טוב, לדבריה שלה. לא כי מגיע לי, לא כי יש לי 50 מנויים שם, לא כי העדכונים שלי מקוריים, מצחיקים, חכמים. לא כי הייתי שם מראש, במשך חודשים, עד שהיא החליטה פשוט מנקמנות אישית להוריד אותי. אלא כי היא החליטה שהיא עושה לי טובה!

אני שמחתי שאני שם חזרה. אפילו לא נרשם לי במוח, שהיא מציגה את זה כאילו היא עושה לי טובה, כאילו לא מגיע לי באמת. למי מגיע? לר' שמעדכנת פעם בשלושה ימים: "איזו חמודה, חתולינה" או "אוכלת וופל" ???? (אבל היא עובדת של תפוז! אנשים! תנו כבוד!!).

עבר עוד זמן מה מאז, כולל תגובות שלה לסנוזים שלי (אותם עדכוני המיקרובלוגינג של תפוז) שנראו לי יותר כמין התחנפות וניסיון לריצוי, מאשר הודעות כנות.

קיבלתי ממנה גם מסר אם אני מוכנה לפתוח בלוג בית לאתר המשחקים שלהם- שאפו. סרבתי להצעה בעיקר בגלל שהם רצו מתנדב חינם שישקיע מזמנו ומכספו. נתנו למישהי אחרת לפתוח שם את הבלוג, שלא ממריא....

עדיין לא קודמתי.
סוף סוף, כתבתי על בניזרי ורעידות האדמה שלו. נושא לוהט לכל הדעות, שפשוט עצבן אותי. מה נהיה? אני מקבלת מסר מד' שרוצים לקדם את הפוסט הזה שלי (הראשון מזה כמעט חודשיים, כן?) רק שעלי לערוך כמה ירידות שלי על בניזרי משם. הלוו?? כל הפוסט הוא ירידות על ירידות של בן אדם אחר על אנשים חפים מפשע ושהן חסרות כל ביסוס?
אז ערכתי שם תואר אחד משם שנתתי לח"כ הנכבד והשבתי שכל שאר הכתוב הוא כללי ואל לתפוז לחשוש מתביעת לשון הרע.
(דרך אגב, שמתי לב שהיא אוהבת להשתמש בלשון רבים, כאילו כדי להוריד מעצמה אחריות).
הפוסט קודם, יש אלוהים! ולא סתם, אלוהי תפוז בעצמו הראה לי את רחמיו.

אבל זה לא נגמר.


התוכן הרי המשיך להצהיב. אנשים החלו להעיז להתלונן יותר ויותר, הן על עמוד הבית והן על עמוד הבלוגיה. התלונות והתהיות שאני הייתי בין הראשונים להעלות, חזרו עכשיו על עצמן יותר ויותר ובתיסכול גובר. אבל, מאוחר מדי בשבילי, אני הייתי הראשונה לחטוף את האש, כי אני בדרך כלל הראשונה להבחין בפרטים כשהם עוד קטנים, או להעיז להגיד משהו כנגדם.

ניסיתי להתעלם אבל בתת ההכרה הכל נרשם והצטבר לי.

חוץ ממאבק יומיומי באי מתן התוכן הפורנוגרפי, האלים והמצהיב של תפוז להרשם במוחי, בשעה שאני עוברת מהר על דף הבית כדי להגיע לפורומים. המשכתי להתקל בקהל הנבוב של האתר. זה הגיע עד כדי כך, שמצאתי את עצמי מתכסחת שוב ושוב עם גולשים שהם תת רמה.
הזכרתי כבר את "ימותו הקנאים"? 4 פעמים לפחות שמעתי את המשפט הזה נאמר ישירות או בעקיפין לגבי מגולשים ומעובדים של תפוז.

בקיצור, כשגועל נפש של תוכן, שאני בתור אדם בוגר, כל שכן צעירים שנכנסים לאתר, התקשתי להתמודד איתו, חודר בבוטות למרחב האישי שלי, נקמנות אישית מצידה של ד', גולשים שבכלל לא פניתי אליהם, שעונים לי בטימטום - מוריד ומוריד את מפלס הסבל שלי, נתקלתי במסמר האחרון שלי בארון המתים של תפוז: שוב פעם נ'.

נ' הזה, לא עושה רושם של אדם חכם במיוחד. במספר הפעמים שנתקלתי בו (חוץ מפורום מסויים שהוא מנהל וששם הוא אכן ענה לי במקצועיות ובנחמדות, כמובן להודעות מקצועיות ונחמדות משלי), הוא היה ילדותי, לא מקצועי ומעליב.
(ואני אוסיף שקיבלתי עדות נוספת, ללא מקורות, מעוד מישהו שנתקל בהתנהגות הנלוזה שלו ובאי שביעות הרצון ממנו מגולשים אחרים בתפוז).

אותו נ' פירסם בפורום הבלוגיה את הבלוג הרשמי שלו וקרא לנו, הגולשים לבוא לקרוא על קומונת פרו אנה של תפוז. עכשיו, אני לא מתחסדת גדולה, אבל זו לא קומונה שהיא בעד אנורקסיה???????
תגובתי מתחתיו היתה בוטה בהתאם, קצרה ולעניין: "קומונות זבל לא מעניינות".
נ' השיב בטיפשותו הרגילה: "יפה לך לדבר מגעיל".
תשובתי היתה: "יש דרך אחרת להסתכל על קומונה שהיא בעד אנורקסיה??"

רק כמה שעות אחר כך, מסתבר לי שהשיחה הקטנה הזו בינינו, כולל ההודעה הראשונה שלו שמפרסמת את אותה קומונת פרו-אנרוקסיה בעליצות, פשוט נמחקה. אם כל מה שהיה חשוב זה היה למחוק שפה והעלבות ההדיות מהפורום, כמו שנהוג מדי פעם, למה הם מחקו את ההודעה הראשונה שלו גם? וככל שאני מבינה, אני, לא פגעתי בו אישית, אולם הוא כיוון קללה ישירות אלי!
שוב פעם משהו מריח לא טוב? (ד' כבר נזפה בי פעם שאמרתי "מסריח", לכן חונכתי לדבר יפה הפעם) .... בתפוז?
על מה הם מנסים לכסות הפעם? על עובד משתולל שלהם, שפוגע בלקוחות? על עידוד לאנורקסיה רק כי זה מביא לקוחות? על עצמם כנגד תביעת דיבה מצידי?
אולי ניסו להגן עלי? המממ... לא.

תפוז מעדיפים להחזיק בו ולא לקרוא אותו לסדר, או לישב הדורים בינו ובין הגולשים, מאשר לתת לגולשים ובלוגרים וותיקים שלהם ללכת.... (הוא טוב להם עם ילדות בנות 17).

אחרי שאותו השרשור נמחק, אני הרי לא פריירית (קצת מהזמן) והבאתי שוב את הדברים לידיעת הציבור באותו הפורום, בנוסח: "היה כאן שרשור כך וכך שנמחק". הפעם הם לא מחקו, אבל גם לא קיבלתי שום תגובה רשמית מהם. לא התנצלות, אפילו לא הסבר.

עזבתי את תפוז.

שוב אני בודקת (כבר אמרתי שאני קולטת את כל הפרטים) ושעות ספורות אחרי הפוסט בו אני מכריזה שאני עוזבת את תפוז, כשהדיו מהמקלדת שלי עדיין לא הספיק להתייבש, אני מגלה שהורידו אותי מה"שווים הצצה" של הסנוז. פוסט העזיבה שלי פורסם (ללא תכנון מראש) בצהרים, מה שאומר שה-"powers that be"של תפוז, קרי: ד', ראו אותו מיד, לא חשבו להגיב לי בכלל כדי לנסות לשמור אותי אצלם (אני לא נעלבת, רבים וטובים ממני הם לא השאירו) ומיהרו לקפוץ על המציאה. דף חדש, אה? עוד הוכחה לי, שלא היתה פה שום כוונה אמיתית לפתוח דף חדש איתי, אלא רק התחשבנות בפוטנציה שמחכה לשעת הכושר שלה.

מאז אני כאן, גמרתי עם כל דבר כתום, חוץ מהפרי האמיתי. לא לקוחה שלהם יותר, לא של הפורומים, לא של הסנוז, לא של הבלוגיה, לא של האלבומים, לא של הפליקס. יוצאי הדופן היחידים שלהם אני אגיב, הם הבלוגרים שם, שלהם הייתי נאמנה מראש. הם לא אשמים וזה לא קשור אליהם. יש לי קישור ישיר אליהם ויש לי קורא RSS לחומר חדש שלהם. אני יכולה לעקוף את תפוז בקלות כדי להמשיך לקרוא ולהגיב אצלם.

כמה סיבות לכך:
1. בגלל גודל האתר, הנגישות שלו לכל אחד והמשיכה המכוונת מראש מצידם לכמות לעומת איכות, אני פשוט לא רוצה להתקל יותר בילדים, בתגובות ירודות בפורומים, ברשומות מפגרות.
2. ברגע שכבר מגיבים בפורום רציני אחד, זה גורר להגיב הלאה גם במקומות אחרים.
3. גם כשמגיבים במקומות ספציפיים שמצליחים לשמור על רמה למרות כל הסיכויים (למשל, פורום בלוגים), עלולים להתקל בתגובות קלוקלות. נתקלתי בזה, למשל, באתר "הידען", אתר מכובד וספציפי הרבה יותר מתפוז, על אחת כמה וכמה באתר שחרט על דגלו להיות שטותניק.
4. אני לא יכולה למנוע מאנשים מלהגיב לי ברגע שאני מסניזה משהו, או מגיבה בפורום. וכמובן שזה גם נוגד כל הגיון או זכות דיבור, אז פשוט נמאס לי לקבל תגובות מטופשות ושלום, שלום.


גיליתי (לטיפשותי, או אולי לתרדמתי), שלכל דבר שתפוז עשו וריכזו אצלם, יש מענה ברשת. יש לי עדכונים נוסח הסנוז, דרך טוויטר, יש לי אלבומים ומצגות דרך פיקסה, יש לי בלוג, יש לי סטטיסטיקות והרבה יותר מפורטות, יש לי אמצעי קשר עם הקוראים אותי או עם מי שאני קוראת אותו, יש פורומים גם באתרים אחרים, ויש ויש ויש.....

לסיום ולמקרה שמישהו חושב שאני תמימה. אי אפשר לברוח מאנשים, לא רק בתפוז יש ילדים, ילדים מפגרים, או מבוגרים שהם ילדים. אני מודעת לזה. הצעד שלקחתי מנסה למזער את התופעה. לפחות לגבי.

הבנתי שבלוגרים דווקא נוטים לעבור מפלטפורמה לפלטפורמה, שזו לא בושה. שאני לא צריכה להרגיש בוגדת בעצמי, בקוראי, או שאני משאירה אחרי בלוג רפאים, כי עזבתי בלוג ראשון בחיי ושהייתי כל כך נאמנה לו בפלטרופמה אחת. אולי זה דווקא מראה על התבגרות, אם ננסה לחשוב על זה בחיוב. או סתם סדר עדיפויות שונה בחיים, אם נחשוב על זה כיכולת התאמה ואלסטיות למצבים שנופלים עליך ושאתה לא מסכים איתם.

בכל מקרה, הכל קטן פה, יתכן שאת הקבר שלי בבלוגוספירה הישראלית הכללית (והמקושרת היטב) אני רק מעמיקה עם רשומה זו.
אבל אלו קורותי.



יום שבת, 5 באפריל 2008

ג'ני מקארתי, לא שיזיז לך, אבל אני מחרימה אותך!


לפעמים אני מצטערת שאני לא בלוגרית בארה"ב, זה אחד הרגעים האלה. יש לי פשוט תחושה מראש, שמה שאני אגיד על הבחורה לא ישנה משהו לאף אחד, וגם זאת במידה שיודעים בכלל על מי אני מדברת.
בארה"ב היא שוס בימים אלה ולאו דווקא כי היא מתרכזת במה שהיא כן יודעת לעשות - לשחק, או משהו כזה - אלא כי היא תוקעת את האף בעניינים שהיא לא מבינה בהם, אלא אם כן, רשיון להורות הוא גם דוקטורט במחקר מדעי.
למרות זאת, אפשר עוד להפיק תועלת מהפוסט הזה, לא רק כי היא מוכיחה שבלונדיניות הן באמת טיפשות, אלא בגלל שנס הדגל שהיא מובילה נגד החיסונים בארה"ב וטענותיה לגבי האוטיזם, הם נורת אזהרה ורלוונטים גם לכאן.
בלונדה, היא אם לילד אוטיסט. זה עניין קשה בפני עצמו. קשה להכנס לנעליה, קשה לשפוט אותה. מה שכן, היא עושה לי חיים קלים מאוד בלבקר אותה.
לא רואה תוכניות שכאלה, אבל איכשהו כבר יצא לי לראות שהיא הופיעה פעמיים אצל אופרה (Oprah) ופעם אחת אצל לארי קינג, כשאני יודעת שאצל לארי היא הופיעה שוב כנראה מאז התוכנית שראיתי מזמן.
שני משפטים שלה נחקקו לי בזיכרון, חוץ מתוכן הדברים הכללי שלה, כנגד החיסונים לתינוקות, משום שהם גורמים לאוטיזם.
הראשון, בו עדיין הייתי סבלנית ורק ציינתי לעצמי שהיא חיה בסרט - היא סיפרה שכשאוון, בנה, היה בן שנה וזמן מועט לפני כן הוא קיבל חיסון, היא הסתכלה לו בעיניים ופשוט ראתה "איך הנשמה יוצאת לו מהגוף". מאז הילד אוטיסט.

השני, הוא סיבת ההחרמה שלי אותה, בו היא החליטה שהיא הכוכבת הראשית בסרט החיים של מישהי אחרת, מישהי שאינה כוכבת מפורסמת ומדענית בעלת שם כמוה - היא סיפרה איך גרמה לפיטורי עובדת במעון של אוון, בגלל שזו שאלה אותה אם הוא לא סובל מבעיה מוחית. "איזה מן דבר איום להגיד על ילד!" היא מזדעקת ואופרה מהנהנת בראשה, "איך אפשר להגיד דבר כזה??", היא משחקת את השוקיסטית היטב.
יש לציין שהעובדת, פנתה אליה, לפני שאוון אובחן כאוטיסט ושמתברר שהיו דברים בגו. מי יצא טמבל עכשיו? לא העובדת, בטח שלא אוון, הבלונדה יצאה. יצאה טמבלית, מרשעת, מניאקית, חוצפנית, תופסת תחת, פוגעת בחיים של מישהו אחר רק כי היא סלברטי והיא יכולה וכל זאת בשידור לעיניי מיליונים. מיליונים שהתייחסו בטח יותר להנהונים המואצים של אופרה, מאשר למעשה חסר הצדק והפרופורציות, שסופר עליו זה עתה.
אגב, אני לא יודעת מה היה גורל אותה עובדת אחר כך, אם הוחזרה או לא לעבודה, כי אף אחד לא חשב לדבר על זה או לשאול על זה.

אצל לארי, היא התעקשה שצריך להקשיב לאמהות, כי "אמהות יודעות הכי טוב". היא חזרה וטחנה את זה שוב ושוב. אני לא אתווכח עם העובדה שאמהות בהחלט יודעות משהו. אבל "הכי טוב"? או להקשיב רק להן? או שרק להן צריך להקשיב ושהן לא צריכות להקשיב לבעלי המקצוע בתחומים הנוגעים לילדיהן? הרי היא בדיוק הוכיחה שהיא לא יודעת הכל כמה פסקאות למעלה מכאן, כשמישהי זרה קלטה את הילד שלה יותר טוב ממנה.

היא גם הוציאה ספר, בו היא מספרת שאפשר לרפא אוטיזם וכיצד היא עושה זאת עם בנה. אל תשכחו לצפות בטקס הנובל הבא, זוכה הפרס בתחום הרפואה, יהיה הפעם סקסי ובלונדיני במיוחד.

משרדי הבריאות, של ארה"ב ושל ישראל, ממשיכים לחסן את הילדים, כי חיסון זה חשוב, בעברית הכי פשוטה וכי בכל המחקרים עד כה לא נמצא קשר בין חיסוני התינוקות ואוטיזם.
אבל ג'ני מקארתי מצאה.


אופרה ולארי נותנים במה לטימטומת. על אופרה הייתי מאמינה (זה לא חדש אצלה ולא יגמר לעולם...), אבל על לארי, חשבתי שהוא יותר טוב מזה.

יום חמישי, 3 באפריל 2008

בדידותו של הבלוגר למרחקים ארוכים

נדמה לי שמישהו פעם כבר כתב כותרת כזאת. לא חושבת שטרחתי להכנס לפוסט שמתחתיה.

לבלוגרים שהבלוג שלהם עוסק בנושא ספציפי קל יותר מלבלוגרי-עמך, כמוני. הם יכולים לשבת באתרים כמו רשימות והאייל הקורא, שמראש מושכים אליהם קהל וקהל איכותי, הם יכולים לפתוח לעצמם אתר עצמאי ולשווק אותו במקומות אחרים שעוסקים באותו נושא, הם יכולים לשבת בתפוז ובישראבלוג העממיים או בקפה דה מרקר הקצת בוגר יותר, להנות גם מהחשיפה הקהילתית שהם מקבלים שם ועדיין לשווק עצמם בקלות גם מחוץ למערכות הללו (אמנון כרמל, למשל, מפזר לינקים ברחבי הטוקבקיות שברשת. במקרה שלו, זה בצדק). הם יכולים לשלוח כתבות פרי עטם לאתרים מתאימים ולהתקבל לאתרים שמאגדים בלוגים בלי חשש הדחיה עקב כך שאינם טובים מספיק.
אפילו גוגל אוהב אותם יותר.
אם אני לא באתר קהילתי יותר והבלוג שלי הוא אישי, הבדלי החשיפה הם עצומים.
מסתבר שחלק גדול מהאנשים לא יטרחו לעקוב אחריך. אי אפשר להאשים אותם. נוחות זו סיבה חזקה מאוד. ושייכות לקהילה היא מאוד נוחה ומאוד, מאוד מרדימה.
אז אני צריכה לשווק את עצמי עצמאית עכשיו, אבל למה שיקנו? יום דיכאון, יום בירבורי מאניה-סטייל, יום על יחסי נשים-גברים ופעם בכמה חודשים, יום של השקעה (אחרי שבוע השקעה) בנושא רציני קצת יותר, כמו מדע-פופולרי.
וגם אם יקנו, כמות הנחשפים לבלוג היא מזערית לעומת כמות הנחשפים אליו באתר כמו תפוז. ומתוכם עוד פחות כמות אלה שבחרו להשאר ולעקוב.
לא, שאני לא מבינה אותם. בעקרון, בלוגים אישיים לא מעניינים אותי גם.
באתר קהילתי גדול לבלוג אישי יש יותר סיכוי, דווקא בגלל שיש שם יותר אנשים כמוך.
כשאני חושבת על זה, זה כמו קניון. כבר תקועים בפנים, מטיילים מטיילים, בודקים חלון ראווה אחד אחר השני, נכנסים לחנות אחת כי היא כבר שם, נכנסים לחנות אהובה שוב ושוב כי כבר יודעים בעיניים עצומות היכן היא נמצאת ובכלל גם ככה היא בדרך, כבר מכירים את חלק מהמוכרים והם מכירים את חלק מהלקוחות ותמיד בטוח שתפגשו מישהו מהחברים.
אני לא סובלת קניונים.

זה לא נכון לשים דברים בפי אחרים, אבל לדעתי אפשר להגיד שרוב הבלוגרים רוצים שיקראו אותם רוב הזמן. אמרתי רוב הבלוגרים. לא יודעת מה השיקולים של אלה שכותבים בלוג שאין אליו כניסות והרשומות עומדות מיותמות אחת אחר השניה בלי תגובה אחת לפזר קצת את הסדר שלמראה קוביות המילים האחידות. אולי באמת צריך לתהות כמה זמן בלוג כזה יחזיק מעמד, גם אם כוונתו ההתחלתית של הבלוגר היתה בסך הכל ממשק נוח וכייפי יותר לכתיבה מאשר דפים מנייר אמיתי.
שאר הבלוגרים רוצים את החשיפה ואת ההתעניינות, ברמות שונות של לקיחה ללב כשאין אותן ובסף מסויים שהם התרגלו אליו.
אני שמחה שעזבתי את תפוז, לא חושבת שמגיע לתכנים שלי לשבת לצד התכנים המצהיבים שלהם ולסבול מזילות. אם כל הרעיון הוא להיות חלק מקהילה, אז אתה באמת הופך לחלק מהקהילה הזאת.
ואם הקהילה היא ירודה, אז הם או מורידים אותך לרמתם, או לא מכירים בערכך, או שאתה צריך לתת כבוד ומקום גם לאחרים, גם אם לדעתך הם פחות טובים ממך.
אני מתכוונת להיות בלוגרית למרחקים ארוכים (יש אחרי כבר שנתיים ורבע של מרחק).
יש לפני קבוצה שעוברת אותי, יש קבוצה הרבה יותר גדולה ממנה מדשדשת מאחור. אז בינתיים מצאתי את עצמי פתאום לבד במרחב הפתוח.
סוף סוף יש לי אוויר לנשימה, אבל זה גם קצת מייבש...

הא! הסיינטולוגיה בישראל הולכת לחטוף בעיטה בתחת (אני מקווה)

סוף סוף יאיר גפרור הופך ללפיד אמיתי. ביום שישי, ערוץ 2, באולפן של יאיר תשודר כתבה שחושפת את הפעילות של כת הסיינטולוגיה בארץ, על כל גרורותיה הסרטניות.
אני מקווה שהם יחשפו (עושה רושם שזה יהיה כך בפרומו) גם את העמותות שפועלות תחת מטרייתה, מבלי שהן מציינות זאת, כי העומדים בראשן יודעים בעצמם שייצא להם שם רע ושהגושפנקא הפסדו-מדעית שלהם, תירמס עוד יותר.
וואה, וואה, איך צוות התוכנית והערוץ לא מ-פ-ח-ד-י-ם?!
חוץ מהסיינטולוגים, האגרסיביים בפני עצמם, גם זינוּ, החייזר, שליט היקום, עפ"י הסיינטולוגיה, עוד עלול להראות לנו סוף סוף את חמתו!
חובה לצפות, אפילו רק כדי לראות את זינו מראה את זיו פניו ועוד בישראל הקטנה!

יום רביעי, 2 באפריל 2008

אני [לב] iGoogle

בחיפושיי ומשחקיי ברשת, הגעתי לעמוד של iGoogle. זו היתה תוצאה מוצלחת לחיפוש שלי אחר כלי בשלוף שיתן לי אפשרות לראות עדכוני RSS.
בעקרון דף הבית שלי היה תמיד דף החיפוש של גוגל. למה? לא יודעת, זה היה לי נוח, יוצא שאני מבצעת חיפושים ברשת לא מעט. גם ככה עם ריבוי האתרים והמועדפים, לא חשבתי אף פעם להגביל את דף הבית לאתר ספציפי.
ואז גוגל הציע לי פתאום, שאם כבר שדה אחד ויחיד של חיפוש הוא דף הבית שלי, אז למה לא להוסיף עוד קצת תוכן מלמטה, עם המון דברים חמודים, כלים שימושיים, בחירה אישית ויכולת עריכה ומה שחיפשתי מראש - לראות מה התחדש באותם המקומות שמספקים עדכוני RSS לתוכן שלהם, בריכוז בולט לעין, קל לגישה, אחד.
אז זה מה שעשיתי והפכתי את igoogle לדף הבית שלי.

הנה דוגמה אישית שלי לאיך העמוד יכול להראות:



(ליחצו על התמונה להגדלה שלה)

בצד שמאל אפשר לראות דוגמאות לעדכוני RSS מאתרים שונים, אותם אתם בוחרים, כמה ולמה שרוצים.
באמצע על רשימת ה-ToDo סימנתי חלון נפתח קטן שמראה שאפשר להוסיף גאג'טים נוספים.
אפשר לשנות ערכות נושא לעמוד ולהוסיף עוד המון פיצ'רים שגוגל מספק בקלות, באמצעות שני קישורים המופיעים בדף (אפשר לראות התחלה שלהם בצד ימין, מעל תמונת היום של דיסני).
כל קוביה אפשר להקטין כך שתופיע רק הכותרת שלה, למען הסדר ודחיסת כמה שיותר דברים בהשג יד.
חלק מהקוביות מספקות אפשרות לשינוי ההגדרות שלהן.
אם רוצים להוסיף הרבה קוביות או לרכז אוספים של קוביות לפי נושא ספציפי, ניתן להוסיף עוד עמודים חוץ מעמוד זה, בשיטת החוצצים (צד שמאל, קצת מתחת ללוגו ).
זהו, נראה לי שכיסיתי את הכל.
עריכה מאוחרת: במבט נוסף, אפשר לעשות תיקוני שפה מאנגלית לעברית, דרך המשולש הקטן של שינוי ההגדרות בחוצץ עצמו. תהנו!

חידה:
נכון לתאריך פרסום רשומה זו, נחשו מהי תמונת היום של דיסני היום?!



לאחרונה נדמה לי שאני מתחילה להראות צבעונית מהרגיל, מתווספים עלי עיגולים ועוד עיגולים וגברים זרים מפשפשים בי. האם אני מתחילה להפוך למנוע החיפוש הנערץ?
- מיד בודקת במראה... לא, סתם השמנתי....








מסר חשוב לנכנסים:

אהא!

בניית אתרים